Home » אנתרופולוגיה » הַנְגָּדָה של פסח – לקראת סטרוקטורליזציה אנתרופולוגית של ריטואל דיסקורסיבי-רליגיוזי

הַנְגָּדָה של פסח – לקראת סטרוקטורליזציה אנתרופולוגית של ריטואל דיסקורסיבי-רליגיוזי

ההגדה של פסח זכתה לאינספור פירושים ומהדורות – אף אני הקטן הוצאתי לאור מהדורה ביקורתית של הטקסט – אבל הריני כבן 40+ שנה ולא זכיתי שתיאמר הגדה של פסח מנקודת מבט אנתרופולוגית. אז הנה נסיון למילוי החלל בתחום, בפוסט שכותרתו היתה יכולה להיות ספר של רסלינג (גם לזה לא זכיתי…) – אבל קודם כל, הקדמה מתודולוגית קצרה.

אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית – הַנְגָּדָה כגורם מסביר

במוצאי שמחת תורה כלשהי, אגב נסיוני להסביר אירוע מביך של הדרת נשים, נעזרתי באנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית של קלוד לוי- שטראוס זח"ל – וכאן המקום לבצע שוב ניצול ציני של התיאוריה היפה הזו, שתיקרא להלן א"ס.

structuralismבקצרה, הא"ס טוענת שהמין האנושי נוטה לחלק את התופעות הטבעיות לקטגוריות מובחנות, ו'לקבץ' אותן לצמדים בינאריים מנוגדים כמו זכר-נקבה, אדם-חיה, קודש-חול, אנחנו-הם וכן הלאה. כדי להתמודד עם תופעות ש'שוברות' את הסדר – למשל גבר שנראה כאשה – נוצרו מיתוסים וטאבואים שנועדו מצד אחד לספר על מצבים כאלה – למשל אדם שהופך לחיה – ומצד שני להזהיר מפניהם. הא"ס מסייעת להסביר גם ממצאים 'פיזיים', כמו טקסים שונים ומשונים, וגם ממצאים טקסטואליים – וביניהם גם התנ"ך שלנו.

uאכן, כמה אנתרופולוגים ידועי-שם הציעו ניתוחים א"סיים לפרשיות מקראיות – כמו מארי דגלאס, שהציגה הסבר מרתק לחוקי הכשרות בתורה, וכמו סר אדמונד ליץ', מיקירי הבלוג, שהציע ניתוח סטרוקטורליסטי של פרקי הבריאה, של טקס הקמת המשכן, ועוד. אז אם יורשה לי לאחוז בשולי גלימותיהם הטקסיות של האנתרופולוגים הנ"ל, אנסה להציע ניתוח סטרוקטורליסטי-ניגודי גם לממצאים ה'פיזיים' של הפסח, וגם לממצאים הטקסטואליים שלו, מהתורה ועד להגדה.

"מִן הַבַּיִת… חוּצָה" סטרוקטורליזם מקראי בשמות יב

פרק יב בספר שמות הוא כידוע הבסיס לפסח בכלל ולליל הסדר בפרט. מדובר בפרק מורכב, וב'מורכב' אני מתכוון למשהו שעשוי מרכיבים שונים, המכונים בלשון העם מקורות J ו- P – אבל כרגע אתעלם ברשותכם מההיסטוריה של הטקסט ואתמקד בטקסט עצמו. הדבר הבולט ביותר בפרק הוא כנראה ההנגדה הברורה בין שני יסודות מרכזיים: ישראל-מצרים, בית-חוץ – וכמו שנראה מייד, גם חיים-מוות.

ישראל-מצרים

הניגודיות הבולטת בפרק היא כמובן זו שבין ישראל למצרים: המילה 'מצרים' מוזכרת 22 פעמים בפרק (כשם ארץ וכשם העם), והמילים 'ישראל' ו'עם' (ביחס לישראל) מוזכרות 19 פעמים – כשההבדלה ביניהם ברורה: הראשונים מתים והשניים חיים. אבל מסתבר שההנגדה הברורה הזו מומחשת באמצעות הנגדה נוספת, שמרמזת גם היא על החיים לעומת המוות.

בית-חוץ = חיים-מוות

כבר בפסוקי הפתיחה של הפרק, ישנה מילה שחוזרת על עצמה בצורה מוגזמת, וכנראה מכוונת: "…וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת…" – ואכן, המילה 'בית' על הטיותיה מופיעה 16 פעמים בפרק, ומעבר למספר האיזכורים, כל הרעיון המובע בפרק הוא של התכנסות העם לביתו.

life_death_passoverמה שמעניין הוא הסיבה להתכנסות הזו – בניגוד לאווירה המשפחתית-נוסטלגית של ליל הסדר המקובל אצלנו, בני ישראל הצטוו להסתגר בבתיהם לא כדי לפגוש את הדודים אליהם התגעגעו (נגיד ש), אלא בשל פחד המוות מפני המשחית המסתובב בחוץ – בבחינת דברי הנביא "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם".

ומה נדרש העם לעשות כדי לחצוץ בינו ובין המשחית?

וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.

כלומר, הדם הניתן על המשקוף והמזוזות – הלא הם 'גבולות' הבית המבדילים אותו מהחוץ – הוא זה שאמור לחצוץ או להגן מפני המשחית. אני בכוונה מדגיש שהדם חוצץ\מגן, ולא שהדם הוא סתם סימן טכני ש'מודיע' למשחית שכאן גרים ישראלים – וזאת בשל הפרשיה המופלאה והחידתית שהופיעה כמה פרקים קודם לכן (שמות ד, כד-כו):

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

יהא אשר יהא פשרה של הסצינה האניגמטית הזאת, הדמיון לפסח ברור – בשני המקרים ה'\המשחית מבקש להמית מישהו, ובשני המקרים הדם הוא זה שמונע זאת – וכבר עמדו על כך חוקרי המקרא ואף הרב יואל בן-נון במאמר מרתק. במילים אחרות, סיפור ציפורה הוא 'רמז מטרים' למכת בכורות, ובשני המקרים נדרש איזשהו 'קסם אפּוֹטרופאי' להגן על צד מסוים באירוע. אגב, דמיון קלוש יותר – ועדיין מעניין – הוא לסיפור רחב והמרגלים, שבו משמש חוט השני האדום סימן הגנה – ושימו לב גם להנגדה בין הבית לחוץ:

אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן… וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ.

למה דווקא דם?

בקצרה, משום שהדם הוא סמל החיים, והשה הנשחט מעניק את חייו לאדם. בארוכה, תיאלצו לעיין בפוסט הזה שמסביר את ההיגיון של הקרבנות – שקיימים בכל תרבות אנושית שהיא – ואת הדרך בה הם פועלים כדי לתווך בין האדם לבין האֵל.

יַחַץ סטרוקטורליזם יהודי בהגדה של פסח

אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת, אפשר לדלג ~1500 שנה קדימה מיציאת מצרים, אל שלהי ימי הבית השני – אז החלה להתעצב ההגדה של פסח כפי שאנו מכירים אותה. עיון קצר בהגדה יחשוף בפנינו מייד שלל רמזים סטרוקטורליסטיים-ניגודיים, ולמען האמת, כבר רשימת סימני הסדר (שנוצרה בימי הביניים) מכניסה אותנו ל'קצב' הניגודי הזה: קַדֵּשׁ – וּרְחַץ; כַּרְפַּס – יַחַץ; מגִּיד רַחְצָה – מוֹצִיא מַצָּה; וכן הלאה.

אבל הרמז הברור ביותר נמצא במנהג ה'יחץ' שבו נהוג לבצוע את המצה האמצעית לשתיים, חלק אחד נאכל ב'מוציא מצה' וחלק אחד נשמר לאפיקומן. כלומר, יש לנו 3 מצות, כשהאמצעית נחצית בעצמה לשתיים – ואין לך מעשה ניגודי-בינארי גדול מזה, אם רק נזכור שאחד מההסברים למנהג הוא הקשר הבולט שלו לנס המָן שירד לבני ישראל במדבר, כפי שהוסבר במדרש (יומא עה:) הלומד מהפסוקים שהיה "טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה [המן] כמו שמונח בקופסא". המצה האמצעית, אם כן, מסמלת את המן עצמו, שלגביו נאמר:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

כלומר, בני ישראל נצטוו 'לחצות' את המן שלהם ולהניח את חלקו למשמרת, כדי להזכיר את יציאת מצרים (ליל שימורים!) – בדיוק כמו שחלק מה'יחץ' נשמר לאפיקומן בליל הסדר.

אפיקומָן = מיתוס + טאבו

ואיך זה קשור לסטרוקטורליזם? ובכן, כמו שהערתי בקצרה בהתחלה, לוי-שטראוס טען שבהרבה מקרים ניתן למצוא איזשהו מיתוס ו\או טאבו בנקודת המגע בין שני ניגודים: בין אדם לחיה יש קנטאורים ויצורים דומים, יחד עם טאבואים הקשורים לאכילה וליחסי מין; בין אדם לאל יש מלאכים, יחד עם טאבו על ראיית פני האל או כניסה למקדשו; בין גבר לאשה יש דו-מיניים, יחד עם טאבואים שונים על יחסים ונישואים, וכן הלאה. המצה האמצעית היא, כאמור, המן – אותו מזון פלאים שירד משמים לארץ. נמצאנו למדים, שאם המצה התחתונה מסמלת את הארץ=אדם, והמצה העליונה מסמלת את השמים=האל – הרי שהמן הוא ה'מיתוס' המפשר ביניהם. לכן סביב המן יש גם טאבו: "אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" – מה שמזכיר כמובן את הטאבו המקביל לגבי בשר הפסח: "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר"!

Yachats_Manna

האפיקו-מָן כ- Relic, ומשמעות גניבת האפיקומן

אז אם ה'יחץ' הוא זכר למן, והחצי הנשמר לאפיקומן הוא זכר ל'משמרת' ששמרו מן המן עבור הדורות הבאים – יוצא שהאפיקומן שלנו הוא חתיכת 'נס מהלך', או בלטינית-נוצרית – Relic. המושג מתבסס על המילה reliquus שמשמעה מה שנשאר, הנותר – והוא אחד המושגים החשובים ביותר בעולם הנוצרי הקתולי, שמתבסס על שרידי קדושים (מנהג פגאני מימי היוונים): אין לך כל כנסיה וכנסיה בעולם שלא שומרת אצלה איזשהו שריד של אחד מקדושי הנצרות, וכפי שהעיר בארסיות מרק טוויין (?) שלפי כמות העצים שנותרו מהצלב של ישוע נראה שהנ"ל נצלב על פני יער שלם…

Jose_Merce_Campanillerosלענייננו די אם נאמר כי 'שריד קדוש' שכזה גורר סביבו כמובן מיתוסים וטבואים לרוב – ומחיבת הקודש לא אמנע מלהפנות אותכם לשיר פלמנקו יפה המושר בחג המולד, שאחד מבתיו (=אוסף 'סיפורי צדיקים' על ישוע ומשפחתו) מדגים מיתוס שכזה:

שני כמרים (רועים) רצו אל תחת עץ
לתפוס מחסה מענן שעלה,
ברק פגע בהם, בשניהם
ואחד מהם מייד התפַּחֵם,
אך לשני לא קרה דבר –
כי הוא נשא עליו
את תמונתה ושרידיה
של הבתולה המעוברת הקדושה…
Dos pastores corrian pa un arbol
huyendo a una nube que se levanto
Cayo un rayo a nosotros nos libre
pero a uno de ellos lo carbonizo
Pero al otro no
Que llevaba
la estampa y reliquia

de la Virgen Pura de la Concepcion

כמובן שגניבת שריד קדוש כזה עלולה להוביל לעונש מוות מצד אחד – אבל גם להגנה ניסית ואף לחיי נצח מצד שני. ואכן, כבר מימי היוונים וביתר שאת בימי הביניים נהגו לגנוב שרידי קדושים שכאלה, ששימשו גם לסחר וגם להגנה – ובאופן מפתיע, האפיקומן שלנו 'מתנהג' בצורה דומה: קודם כל הוא מוחבא היטב, להגן עליו מידי זרים; אלא שהילדים כמובן מצליחים תמיד לגנוב אותו – כי לילדים מותר לעשות דברים שלמבוגרים אסור – ובכך הם מבטיחים הגנה לעצמם, שזו גם שאיפתם של ההורים (כמו שאיפתה של הכנסיה שההמון יגיע אליה בזכות שרידי הקדושים). בתמורה להחזרת ה'שריד הקדוש', הם תובעים פיצוי – בדיוק כמו הסחר-מכר בשרידים שהיה נפוץ בימי הביניים. ואם זה נשמע לכם הזוי – אתם מוזמנים לקרוא את 'באודולינו' הסאטירי של אומברטו אקו, בו ילד בעל יכולות על-טבעיות מעורב בגניבת\המצאת הגביע הקדוש…:)

נ"ב

Israel_Yovel_Shnei_Goimפרופ' ישראל יובל כתב בזמנו מאמר מכונן בשם "הפוסחים על שתי הסעיפים: ההגדה של פסח והפסחא" (מופיע גם בספרו 'שני גויים בבטנך'), ובו הוא מראה כמה קשרים (אנטי)נוצריים מרתקים שמסתתרים בהגדה. בין השאר הוא מפנה למאמר ישן של חוקר גרמני בשם רוברט אייזלר, שהשווה את האפיקומן לטקס 'לחם הקודש' (הוסטיה) הנוצרי, ולמאמר של חוקר אחר בשם וורנר שהראה כיצד המילה 'אפיקומן' מופיעה בתפילה נוצרית שחיבר מֶליטון בישוף סארדיס (בה הוא לועג, בין השאר, לעם ישראל) בשורה המתארת את ביאתו של ישו: "houtus aphikomenos ex ouranon epi ten gen" (=הוא אשר בא מהשמים לארץ) – עיינו שם.

7 תגובות על “הַנְגָּדָה של פסח – לקראת סטרוקטורליזציה אנתרופולוגית של ריטואל דיסקורסיבי-רליגיוזי

  1. האם אינך מערב מנהגים מאוחרים של יחץ וגניבת האפיקומן עם מה שכתוב בתורה? האם מייסדי המנהגים האלו חשבו על הניגודיות שהעלית?

    • מי שהמציא את המנהג הזה הרי הכיר את התורה! האם הם חשבו על קלוד לוי-שטראוס? בטח שלא, אבל זו גדולתו של אותו יהודי-צרפתי שירד לעמקי מחשבת האדם באשר הוא אדם, וגילה מה שגילה.

  2. לא הבנתי היכן בני ישראל חצו את המן. הרי הכמות למשמרת היא עומר שלם ולא חצי מכמות זו. זו הייתה הכמות היומית של מן שהם קיבלו

    • נכון! אלא שאין משיבים על דרושים סמליים – בדיוק כמו שאפשר לשאול על מצוות שבת, עליה התורה אומרת שהיא זכר ליצי"מ – איך בדיוק היא מזכירה את יצי"מ? וכדומה.

  3. בס"ד י"ג בניסן ע"ח

    נראה שמשום כך נקרא הטקס: 'סד"ר', שהוא ראשי תיבות: 'סטרוקטורליזם דיסקורסיבי רליגיוזי'. בשימוש במילים הלטיניות המשברות שיניים, מקיימים בהידור את מצוות 'הקהה את שיניו'!

    על כל פנים, יסוד ההנגדה נמצא בכל סיפור המכות והיציאה ממצרים. ההבחנה הגמורה בין המצרים המוכים לבני ישראל הנגאלים; הניתוק הנצחי בין עם ישראל לארץ מצרים שאליה נצטוינו לא לשוב לעולם, והניתוק המוחלט מהלחם המצרי, לחם החמץ המסמל את הציביליזציה המצרית.

    אם תקופת שעבוד מצרים היתה תקופת ההריון של עם ישראל – היציאה ממנה כרוכה בניתוק 'חבל הטבור': יצאנו משם פיזית, ובהינתקות מכל זכר ללחם החמץ – אנחנו מבטאים את שאיפתנו להינתק גם מתרבותה של מצרים. ולעומתה: להתחבר, הן לעם ישראל ע"י עשיית הפסח עם כל עדת ישראל, והן לחבורה שממנה לא ניפרד כל ליל הסדר.

    בניגוד ליוונים החוגגים את חגיהם ב'אפיקומן' תהלוכות שמחה המערבות את ה'בית' עם ה'חוץ' – אנחנו לא מפטירים אחר הפסח בתהלוכת ה'אפיקומן', אלא נשארים לשמוח עם בני חבורתנו. הלכידות של המשפחה והחבורה הקרובה, הלכידות היציבה של הבית היהודי – היא סוד כוחו של העם, ששום שיעבוד לא יוכל לו!

    בברכת פסח שמח וכשר, ש"צ לוינגר

    • בס"ד י"ג בניסן ע"ח

      ליל הסדר עומד בסימן של חיבור העבר וההווה חייב אדם לראות (ולגירסת הרמב"ם: להראות) עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וליל הסדר הוא שחזור של פסח מצרים. אנו מצביעים על המצה ואומרים:L 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים'.

      ליל הסדר הוא גם חיבור בין הדורות. בכל השנה דואגים ההורים להשכיב את הילדים לישון מוקדם, ובליל זה עושים הכל כדי שהילדים יישארו ערים, מגרים אותם לשאול ומספרים להם, כל אחד בשפתו, את פרשת יציאת מצרים.

      אך אנחנו מזכירים לעצמנו שהחיבור שבציר הזמן לא שלם. הקו שבור, שכן ההווה רחוק מהגשת השאיפות הגדולות שעימם יצאנו ממצרים. יציאת מצרים היתה 'אתחלתא דגאולה', אך היכן הגאולה השלימה? מתיי באמת יגיע האביב לכל האנושות?

      וכך ההלל חצוי. אחרי סיפור ה'מגיד' אנחנו שרים את שני הפרקים הראשונים. הראשון המתאר בצורה כללית את הנהגת ה' כפודה ומושיע, והשני המתאר את הפלאים שנעשו בצאת ישראל ממצרים, כאשר 'היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו', ובהמשך סועדים בשמחה ובהודיה על העבר.

      אך בסיום הסעודה אנחנו נזכרים במציאות הכואבת של גויים וממלכות 'אשר בשמך לא קראו' והם מצירים לישראל, פותחים את הדלת לאליהו הנביא מבשר הגאולה העתידה, ומבקשים: 'לא לנו לא לנו ה', כי אם לשמך תן כבוד…'.

      וכהלל החצוי, אף המצה חצויה. חציה ייאכל בתחילת הסעודה כזכר ליציאת מצרים, וחציה יישמר לסוף, כביטוי לתקווה לגאולה השלימה, כסמל לקרבן הפסח שנזכה לאכלו בבית הבחירה שייבנה. ולכן, אומר הרב אהד קרקובר רב כוכב השחר, מופקד האפיקומן סמל העתיד בידי הילדים, בידי דור העתיד!

      בברכת 'מועדים לשמחה לגאולה השלימה', ש"צ לוינגר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים