Home » יוונית » יעקב בבית יוון – אודיסיאה עברית

יעקב בבית יוון – אודיסיאה עברית

במטרופולין (מיוונית: μητροπολις) בו אני עובד, נישא זה מכבר ריח הסופגניות (מיוונית: σπόγγος) באוויר (מיוונית: ἄηρ), והמנגנון (מיוונית: μάγγανον) הביולוגי (מיוונית: βίο-λόγος) שבגופי שרוי זה מכבר בחנוכה – וזו, אם זה לא ברור, רק דוגמה (מיוונית: δογμα) להשפעה היוונית הגדולה על העם העברי:)

יעקב ואודיסאוס (נניח)

יעקב ואודיסאוס (נניח)

אז מכיוון שהמגזר הדתי מעלה באוב מדי חנוכה את הוויכוח על תרבות יוון והשפעתה עלינו, ומכיוון שבצירוף מקרים מפתיע פרשות השבוע האחרונות והבאות עוסקות ביעקב אבינו, נוכחתי לגלות כי מסכת חייו של יעקב ארוגה מחומרים המזכירים אם במעט ואם בהרבה את… מסכת חייו של אודיסאוס – מגיבוריה הקלאסיים של יוון העתיקה. למרבה הפלא לא מצאתי מקור כלשהו שמציג את כל קווי הדמיון המעניינים האלו, אשר על כן אזרתי כאכילס חלציי ועשיתי את העבודה בעצמי – והרי התוצאה לפניכם. 

האודיסיאה – תקציר מנהלים

כדי לעמוד על הדמיון המפתיע בין סיפורי אודיסאוס לסיפורי יעקב, צריך להכיר קצת את סיפור עלילות אודיסאוס המכונה (הפתעה!) "אודיסיאה" – אבל אני מניח שרובכם חוששים לאיסור על לימוד חכמת יוונית אפילו בשעה שאינה יום ואינה לילה, ולכן הכינותי מראש תקציר לא מחייב של האודיסיאה (כמובן שאין לסמוך עליו הלכה למעשה מבלי לעיין במקור):

לאחר עשר שנות מלחמה ומצור, הצליחו היוונים לכבוש את טרויה ולהחריבה. או אז שבו שרידי הלוחמים לאיי יוון, וביניהם הלוחם האמיץ והערמומי אודיסאוס. הנ"ל יצא בספינה יחד עם צוותו, ובמשך עשר שנים נוספות עבר תלאות רבות ואיומות – שלא לומר הזויות – בים התיכון. במהלך אותן עשר שנים מתו כל אנשיו והוא הגיע לבסוף לבדו לאיתקה מולדתו – שם חיכתה לו פֶּנֶלוֹפֶּה אשתו הנאמנה, שמזה עשרים שנה דחתה בקש את עשרות המחזרים שביקשו לשאת אותה לאשה, ואף איימו להרוג את בנה, טֶלֶמָכוֹס. לאחר שהתחזה לעני זקן, התגלה אודיסאוס לבנו ויחד הם חיסלו את המחזרים האלימים. אודיסאוס שב לזרועות אשתו, והם חיים באושר ובעושר עד סוף האודיסיאה.

מבחינה עלילתית, האודיסיאה היא המשכה של האיליאדה (אותה תימצתתי כאן) ושתיהן חוברו לפי המסורת על ידי אותו הומרוס – אבל מבחינת התוכן והמסר היא כמעט הפוכה ממנה: האיליאדה עוסקת בעיקר בזעמו של אכילס, הגיבור השחצן, והיא מלאה כולה בלהט קרב והרואיות מתפרצת; האודיסיאה, לעומת זאת, עוסקת בעיקר בתלאותיו של אודיסאוס, והיא מלאה כולה בתחבולות, רמאויות וקרעכצים של ה(אנטי)גיבורים, שרוב הזמן חיים בסבל, שלא לומר בזבל. רק להמחשה, בפרק יא נפגש אודיסאוס עם נפשות המתים וביניהם אכילס (רק באודיסיאה מתברר שהוא נהרג בטרויה) – אודיסאוס מהלל את אכילס שנבחר (?) להיות מלך על כל המתים, אבל אכילס עונה לו במרירות (491-488) : "אַל תְּנַחֲמֵנִי, אוֹדִיסֵס* הַגֶּבֶר הַמַּזְהִיר, כִּי מַתִּי; טוֹב לִי הֱיוֹת שְׂכִיר-יוֹם וְעוֹבֵד בְּשָׂדֵהוּ שֶׁל אַחֵר… מִהְיוֹת הַמּוֹשֵׁל בְּכָל קְהַל הָרְפָאִים הַנְּמַקִּים!"
* אודיסס = אודיסאוס, כך לפי מסורת הכתיבה הרוסית של טשרניחובסקי.

טוב, אחרי הודיענו הומרוס את כל זאת, אפשר לעבור לעיקר ולהשוות בין סיפורו של אודיסאוס לסיפורו של יעקב (להלן: 'הגיבורים'), ולעמוד על הדומה והשונה ביניהם.

אחרי עשרים שנה – הגלות והשיבה ברכוש גדול

המוטיב הבולט ביותר בהשוואה הוא ה'גלות' של הגיבורים שנמשכה עשרים שנה: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ" מטיח יעקב בלבן (לא, לח), "הֲלֹא מֵאָז עֶשְׂרִים שָׁנָה חָלָפוּ" מקונן אודיסאוס המחופש בפני אשתו (יט, 222). במהלך אותן עשרים שנה שוהים שני הגיבורים הרחק מביתם ומתמודדים עם קשיים ותלאות (כינוי רווח של אודיסאוס הוא "רַב-הַתְּלָאוֹת"), ובסופו של דבר שניהם חוזרים הביתה – עם רכוש רב: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (ל, מג) מסופר על יעקב, "וְהֶרְאָה לִי אֶת-הָאוֹצָרוֹת וְהַטּוּב אֲשֶׁר צָבַר אוֹדִיסֵס, דַיָּם לְאִישׁ לְהַנְחִיל וְעַד דּוֹר עֲשִׂירִי לְבָנָיו, יַעַן כִּי רַבּוּ מְאֹד אוֹצְרוֹתָיו בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ" מספר אודיסאוס המחופש (יט, 295-293).
באופן מפתיע, שני הגיבורים אינם מהססים להישאר בגלות לזמן נוסף בכדי להגדיל את עושרם: "וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי?" (ל, ל) שואל יעקב את לבן ונשאר לעבוד עוד שש שנים, "גַּם אִם תָּטִילוּ עָלַי לִשְׁהוֹת פֹּה שָׁנָה תְמִימָה, וְלוּ אַךְ שַׁלַּח תְּשַׁלְּחוּנִי וְתִתְּנוּ לִי אֶת הַמַּתָּנוֹת, נִשְׁמַע הָיִיתִי לָכֶם, כִּי אָכֵן מְאֹד טוֹב לִי וְרָצוּי לָבֹא לְאֶרֶץ אֲבוֹתַי, וְיָדַי מְלֵאוֹת יוֹתֵר…" (יא, 359-356) אומר בגילוי לב אודיסאוס למלך אלקינואוס שסך הכל הציע לו להישאר יום אחד נוסף…

יעקב העוקב ואודיסאוס "רב המזימות"

יעקב מרמה את יצחק, בהנחיית רבקה

יעקב מרמה את יצחק, בהנחיית רבקה

לפי הסיפור בבראשית כה, יעקב נקרא כך על שם אחיזתו בעקב עשו, אבל משמעות המילה "יַעֲקֹב" היא "ירַמֶּה", והדבר בולט כבר בדברי עשו (כז, לו) "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם!", וכידוע גם הושע רמז לכך (יב, א-ד): "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל… כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה … בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו…", ואולי גם ירמיהו (ט, ג): "כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב". ואכן, קראתי פעם 'וורט' של הרב שטיינזלץ, לפיו הנביא מבקש "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ) – כי זה בדיוק מה שחסר לו…
והנה הכינוי הנפוץ ביותר של אודיסאוס הוא "רַב-הַמְּזִמּוֹת" (πολύτροπος – מילולית, רב הפְּניות – חוזר 47 פעמים באוד'), כשהכוונה גם לערמומיותו וגם ליכולת הרמאות שלו. ואכן, אודיסאוס נהג לשקר על ימין ועל שמאל בלי למצמץ (מסיבות טובות כמובן), והדוגמה היפה ביותר היא כשהאלה אַתֵּנָה, שהיתה האלה השומרת של אודיסאוס, נגלתה אליו בדמות אדם על חוף אי מולדתו אליו שב אחרי 20 שנה – והוא המציא על המקום סיפור שלם להסביר מיהו (יד, 252 והלאה):

נָשָׂא אֶת-קוֹלוֹ וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶת אִמְרֵי הַכָּנָף; אֶפֶס לֹא גִלָּה דְבַר אֱמֶת, כִּי עוֹדוֹ מְכַסֶּה אֶת דְּבָרָיו, יַעַן כִּי לִבּוֹ לְעוֹלָם חָרַשׁ מְזִמָּה וְעָרְמָה: "בְּכַפְתּוֹר הָרְחָבָה שָׁמֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶת שֵׁמַע אִתָּקָה…" (שקר מוחלט, כמובן)

והאלה אתנה מגיבה בשחוק משתאה:

וְחִיְּכָה אַתֵּנָה כְּחֻלַּת-הָעָיִן… נָשְׂאָה אֶת קוֹלָהּ וַתַּעַן וַתֹּאמֶר אֶת אִמְרֵי הַכָּנָף: "אָכֵן הָרוֹצֶה לַעֲלוֹת עָלֶיךָ בְּכָל מִינֵי תַרְמִית זָקוּק לְחָכְמָה וּלְעָרְמָה, וְלוּ אַחַד הָאֵלִים הִנֵּהוּ. אָיֹם אַתָּה וְרַב-מְזִמּוֹת וְשָׂבְעָה לֹא תֵדַע בִּתְכָכִים, גַּם בְּאַרְצְךָ שֶׁלְּךָ לְעוֹלָם לֹא תֶחְדַּל מִתַּרְמִית, אַף לֹא מִדִּבְרֵי הוֹנָאָה אָהַבְתָּ מֵעֹמֶק לִבֶּךָ…"

אגב, יש דמיון נוסף בעצם הענקת שם 'בעייתי' לשני הגיבורים: יעקב נקרא כך למרות הקונוטציה השלילית הברורה של השם, ואודיסאוס נקרא כך כי… סבא שלו כעס! לקראת סוף האוד' מסופר כיצד הוריו של אודיסאוס ביקשו מהסב להעניק שם לבנם, וזו היתה תגובתו (יט, 409-406):

בִּתִּי שֶׁלִּי וַחֲתָנִי, קִרְאוּ לוֹ כַאֲשֶׁר אֹמַר. הִנֵּה בָאתִי הֲלוֹם, וּבְלִבִּי כַעַס עַל-כַּמָּה גְּבָרִים וְנָשִׁים הַחַיִּים עַל-אֶרֶץ זָנַת-הָרַבִּים, לָכֵן קִרְאוּהוּ אוֹדִיסֵס, כְּלוֹמַר: הַכּוֹעֵס!

התחזות לדמות אחרת ורמאות של האב

מעשה הרמאות הבולט של יעקב היה 'גניבת' הברכות מיצחק באמצעות התחזות לעשו (כז, טז-יט): "וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו… וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ".
כאמור לעיל, גם אודיסאוס נהג להציג את עצמו כאדם אחר, והסיפור שסיפר לאלה אתנה מציג אחת מתוך כמה דמויות שהוא 'עטה' על עצמו. בנוסף, בסיומו של אותו מפגש עם אתנה, אודיסאוס מתחפש (בסיוע 'קסם' של אתנה) לעני זקן, ובתחפושת זו הוא מוליך שולל שלל אנשים, ביניהם בנו, אשתו ו… אביו! אחרי שהתגלה לבנו ולאשתו, הוא הולך לביתו של אביו הזקן שהתאבל עליו זה עשרים שנה – ובמקום לגלות לו מי הוא, הוא מספר סיפורי סבתא על עצמו (בדמות נוספת) ואיך הוא פגש כביכול את אודיסאוס לפני הרבה שנים ועוד ועוד – כשאביו בוכה למולו… (כד, 220 והלאה):

וְאוּלָם אוֹדִיסֵס… הָיָה עוֹמֵד וּמְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְשָׁת עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ… וּמָצָא אוֹתָהּ הָעֵצָה לְטוֹבָה, לָבֹא וּלְנַסּוֹת מִתְּחִלָּה אֶת אָבִיו בְּדִבְרֵי הֲלָצָה… הֵשִׁיב אֲמָרָיו אוֹדִיסֵס הָאִישׁ רַב הַדַּעַת וַיַּעַן: "הַכֹּל אַגִּידָה לְךָ וּדְבָרִים נְכוֹנִים אֲסַפֵּר. הִנְנִי מִן אָלִיבַּס, וּבְמִשְׁכְּנוֹת תִּפְאֶרֶת שָׁם אָגוּר…" (שקר מוחלט, כמובן)

ורק אחרי שאביו המסכן "חָפַן בִּשְׁתֵּי יָדָיו אָבָק כְּעֵין הַפִּיחַ, וַיִּזְרֹק הַרְבֵּה מְאֹד עַל שֵׂיבַת רֹאשׁוֹ" מואיל אודיסאוס בטובו להתגלות לפניו כבנו האובד…

שיער ומישוש

בסיפור ההתחזות של יעקב באמצעות עור עיזים שעיר, ממשש אותו יצחק בספקנות (כז, כא-כב): "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא. וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ".

והנה גם לכך יש הקבלה מעניינת באודיסיאה, גם אם שולית יחסית: אחת מההרפתקאות היותר הזויות שעברו על אודיסאוס וצוותו היה ה'בילוי' במערת הקיקלופ בעל העין האחת, שגידל כבשים רבות במערתו. אותו קיקלופ מפלצתי לכד את אודיסאוס ואנשיו ואף אכל (!) חלק מהם, עד שבשלב מסוים הצליח אודיסאוס לנעוץ לפיד בוער בעינו ולעוור אותו. הקיקלופ הזועם נעמד בפתח המערה כדי למנוע מהם לברוח, ואז הגה אודיסאוס רעיון נועז – להיצמד לבטן הכבשים ולהתחבא בצמרן! (ט, 431 והלאה):

הקיקלופ ממשש את הכבשים (ילדים - נסו למצוא את אודיסאוס בתמונה!)

הקיקלופ ממשש את הכבשים (ילדים – נסו למצוא את אודיסאוס בתמונה!)

וְאָנֹכִי בְּאַיִל אֶחָד בָּחַרְתִּי, הָאַיִל הַטּוֹב בְּכָל-הָעֵדֶר, גַּבּוֹ חִבַּקְתִּי, מִתְעַקֵּל מִתַּחַת לִכְרֵסוֹ הַשְּׂעִירָה, תָּלוּי וְאוֹחֵז בְּכַפַּי הַתְּקוּעוֹת בְּשִׁפְעַת צַמַּרְתּוֹ, אוֹחֵז בְּכֹחַ וָאוֹן, וּלְבָבִי נֶאְזַר סַבְלָנוּת…
אַךְ אֲדוֹנֵיהֶן מַכְאוֹבָיו עָצְמוּ מְאֹד, וְהוּא מְמַשֵּׁשׁ גַּבֵּי הַצֹּאן, אַחַת אֶחָת בְּעָמְדָהּ נִצָּבָה; וְאוּלָם לֹא הֵבִין הַפֶּתִי, לֹא יָדָע אֲשֶׁר קֻשְּׁרוּ אֶל כֶּרֶס הַכִּבְשָׂה רַבַּת-הַצֶּמֶר…

הנה לנו הקיקלופ העיוור כיצחק, הממשש את שער הכבשים ללכוד את אודיסאוס הרמאי כיעקב…

המפגש עם הנערה ליד הבאר\הנהר

לאחר שרימה את אביו (ואחיו) בורח יעקב לחרן, ושם הוא פוגש את רחל על באר המים (כט, י-יא): "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל… וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ". מעשה הנשיקה עורר תמיהה רבתי בקרב חז"ל והפרשנים היהודים, והסברים שונים ניתנו לו כדי להקהות את עוקצו.
והנה באודיסיאה מצאנו סצינה דומה, בה אודיסאוס שספינתו טובעה בסערה, נסחף אל חוף ארץ הפֵיאָקים ללא בגד לעורו, ובאפיסת כוחות הוא מתחבא בשיחים ליד נהר הנשפך אל הים. כשהוא מתעורר מעלפונו הוא שומע נערה יפה (שהיא במקרה הנסיכה נָאוֹסיקָאָה, בת מלך הפיאקים), משחקת עם נערותיה ליד הנהר. הוא מתלבט מה לעשות, ולבסוף מחליט לצאת אליהן ולבקש עזרה:

וַיֵּצֵא מִסֻּבְּכוֹ-מַחֲבוֹאוֹ, פָּרַס בְּיָדוֹ הַקָּשָׁה מִשְּׁלֻחוֹת הַשִּׂיחַ סַרְעַפָּה, מַרְבַּת-עָלִים, לְכַסּוֹת בָּהּ עֶרְוַת בְּשָׁרוֹ הֶעָרֹם. וְיָצָא כְאַרְיֵה הֶהָרִים בּוֹטֵחַ בְּכֹחוֹ וְאוֹנוֹ… כָּכָה הִתְכּוֹנֵן אוֹדִיסֵס לָגֶשֶׁת אֶל קְהַל הָעֲלָמוֹת יְפוֹת הַמַּחְלָפוֹת, וְאִם עֵירֹם; כִּי אָכַף עָלָיו הַמָּצוֹק.

למראהו הנורא בורחות כל הנערות, אך נאוסיקאה נותרה על מקומה כי אתנה חיזקה את לבה. אודיסאוס מתלבט האם לחבק את ברכיה, הנוהג המקובל אצל היוונים להפגנת כניעה מוחלטת ובקשת עזרה – אך חושש שמא זה ייתפס כהטרדה מינית…:

וְאוֹדִיסֵס נוֹעַץ בִּלְבָבוֹ: שֶׁמָּא יְחַבֵּק בִּתְחִנָּה אֶת בִּרְכֵּי הַנַּעֲרָה הַנָּאָה, אוֹ אַךְ יְדַבֵּר מֵרָחוֹק וּבְחֵלֶק שְׂפָתַיִם יִתְחַנָּן, כִּי תִנְהָגֶּנּוּ הָעִירָה וְתִתֵּן לוֹ שִׂמְלָה לִבְשָׂרוֹ. הָיָה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וַתִּיטַב הָעֵצָה בְעֵינָיו לִהְיוֹת מְדַבֵּר מֵרָחוֹק וּבְחֵלֶק שְׂפָתַיִם יִתְחַנָּן, לְמַעַן לֹא יִחַר בּוֹ אַף הַנַּעֲרָה בְּחָבְקוֹ בִרְכֶּיהָ.

אמנם הדמיון לא ממש בולט, אבל מסתבר שיוסף בן מתתיהו בשכתוב שערך לסיפור יעקב ורחל (קדמוניות א, 287 והלאה) הושפע ככל הנראה מהאפיזודה הזו באודיסיאה, והוא משמיט את עניין הנשיקה, תוך שהוא מתאר את רחל כמי ש"שמחה בתום ילדותה" לבואו של יעקב. בהמשך מתאר יב"מ את תגובתה של רחל לדברי יעקב – ומדבריו נמצאנו למדים שרחל היא זו ש"התרפקה" על יעקב, אבל לא מסיבות רומנטיות, חלילה…

וזו – דבר שרגיל לקרות לצעירים – בזכרה את מה שנודע לה לפני כן מאת אביה על רבקה, וביודעה שהוריה תאבים לשמוע דבר עליה, ומתוך אהבה לאביה, פרצה בדמעות וחיבקה את יעקב והתרפקה עליו…
(כך למדתי מהמאמר הזה שטוען שיב"מ הושפע מאמות המוסר היווניות ותיאר את רחל בדמותה של נאוסיקאה. נו, שוין).

הנשים בחייהם

אחרי שהתאהב ברחל, מקבל יעקב כזכור את לאה. הוא מוכן להתחייב לעוד שבע שנות עבודה ארוכות כדי לזכות ברחל עוד באותו שבוע – ועל הדרך להמחיש ללאה מה הוא חושב עליה (כט, ל-לא): "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה… וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה…". הדבר מוביל לקנאה עזה בין הנשים ולהסתבכותו של יעקב (ל, א-ב): "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ… וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל…"
משהו דומה קורה גם לאודיסיאוס המסכן, וכפי שמתואר כבר בראשית האוד' (א, 15-13):

אודיסאוס וקליפסו

אודיסאוס וקליפסו

אוּלָם רַק אוֹתוֹ, הָעוֹרֵג לִתְשׁוּבָה אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל אִשְׁתּוֹ, עָצְרָה קָלִיפְּסוֹ הַנִּימְפָה הַיָּפָה, הַנִּפְלֵאת בָּאֵלוֹת, בְּתוֹךְ מְעָרָתָהּ הַגְּדוֹלָה, כִּי חָשְׁקָה בוֹ לִהְיוֹת לְאִישׁ לָהּ.

מסתבר שאודיסיאוס נקלע במהלך נדודיו לאי בודד בו שכנה הנימפה קליפסו, שהתאהבה בו והחזיקה אותו אצלה בעל כרחו. וכך מתואר אודיסאוס הסובל מאהבת-יתר (ה, 155-151):

וְהוּא יוֹשֵׁב עַל-גַּבֵּי הַחוֹף, וְלֹא חָרְבוּ עֵינָיו מִדִּמְעָה וְחַיָּיו הַמְּתוּקִים כָּךְ חוֹלְפִים וְעוֹבְרִים, מְמָרֵר וּמִתְגַּעְגֵּעַ לִתְשׁוּבָה, כְּבָר מָאַס בַּנִּימְפָה. אוּלָם לַיְלָה לַיְלָה שָׁכַב עַל-יָדָהּ בְּעַל-כָּרְחוֹ שָׁם בִּמְעָרָתָהּ הַגְּדוֹלָה, וְלֹא הָיָה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנָהּ.

אמנם יש לציין כי בניגוד לרחל שהיתה יפה מלאה, במקרה הזה קליפסו היתה יפה יותר מפנלופה, אבל זו לא חכמה – היא היתה בת-אלים, וכפי שמוכיח אותה אודיסיאוס (218-215): "אַל נָא בְאַפֵּךְ, הָאֵלָה הַגְּבִירָה, הֵן נַפְשִׁי יוֹדַעַת, אֲשֶׁר לֹא תִדְמֶה לָךְ כְּלָל פֵּנֶלּוֹפָּה הַנְּבוֹנָה בְּקוֹמָתָהּ, גַּם בְּתָאֳרָה הִיא גְרוּעָה מִמֵּךְ מֵהִדַּמּוֹת אֵלָיִךְ, יַעַן כִּי הִיא מִבְּנוֹת תְּמוּתָה, וְאַת בַּת אַלְמָוֶת לְלֹא זִקְנָה!"
בהמשך מתגלה לנו שעוד קודם לכן נקלע אודיסאוס למצב דומה, כשבת-אלים \ מכשפה בשם קירְקֶה הופכת את אנשיו לחזירים ואז מנסה לשדל אותו לשכב אצלה להיות עמה (י, 335) – הוא מסכים לכך רק בתמורה להבטחה שלא תרע לו, ובהמשך הוא משכנע אותה להפוך את אנשיו חזרה לבני אדם. הוא נשאר אצלה שנה תמימה, אבל אז משתכנע על ידי אנשיו לשוב הביתה ונפרד מקירקה.

הפגיעה ברגל במהלך אירוע אלים

עוד הקבלה מוזרה ומעניינת היא סיפור הפגיעה ברגלם של שני הגיבורים, אירוע שמהווה נקודת מפנה בשני הסיפורים. יעקב נפגע על ידי "איש" מסתורי במהלך קרב היאבקות מולו (לב, כו): "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" – והאירוע הזה נחרט לנצח בזכרון בני ישראל (לב, לג): "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה…"

אודיסאוס, כך מתגלה לנו לקראת סוף האודיסיאה, נפצע ברגלו על ידי חזיר-בר נורא אותו צד כשהיה נער (יט, 447 והלאה):

וְרִאשׁוֹן הִשְׂתָּעֵר אוֹדִיסֵס, עוֹפֵף אֶת רָמְחוֹ הָאָרֹךְ בִּזְרוֹעַ חֲזָקָה, מִשְׁתּוֹקֵק לִדְקוֹר אוֹתוֹ; וְאוּלָם הִקְדִּים הַחֲזִיר וְהִשְׂתָּעֵר, נָטָה הַצִּדָּה וּתְפָסוֹ לְמַעְלָה מֵאַרְכֻּבָּתוֹ, עָקַר בְּשִׁנָּיו רָב בָּשָׂר, אַךְ בְּעֶצֶם הַגֶּבֶר לֹא נָגַע

הפציעה הזו השאירה לאודיסאוס צלקת נצחית ברגלו, ואותה צלקת היא זו שגרמה לאומנת הזקנה שלו לזהות אותו לאחר שהגיע לביתו כשהוא מחופש לעני זקן (393-392): "הִיא רוֹחֶצֶת אֶת רַגְלָיו, וַתַּכֵּר מִיָּד הַצַּלֶּקֶת, אֲשֶׁר הִכָּהוּ חֲזִיר הַיַּעַר בְּשִׁנּוֹ הַצֶּחָה, כַּאֲשֶׁר בָּא לְפַּרְנַסּוֹס".

אנשי התלאה והקרעכץ

לסיום, ישנו מאפיין משותף נוסף לשני גיבורינו – והוא נטייתם לקטר (ובצדק) על החיים הקשים שהיו מנת חלקם ועל התלאות שעברו בהם. יעקב מתלונן בפני נשיו כי "אֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" (לא, ז), ובהמשך הוא מטיח בלבן "…הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי!… זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ… אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (מ-מב). שנים רבות לאחר מכן, כשהוא מסכם את חייו בפני פרעה, זה מה שיש לו לומר (בפולנית זה נשמע יותר טוב): "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (מז, ט).

והנה הכינוי השני הנפוץ ביותר של אודיסאוס הוא "רַב-הַתְּלָאוֹת", והוא מספר לכל מי שרק רוצה (או לא רוצה) לשמוע, את סיפורי תלאותיו אותן הוא כה אוהב להדגיש: "וְרָעוֹת יָעַץ עָלַי, לְמַלֵּא סְאַת תְּלָאוֹתַי הָרַבּוֹת"; " יַעַן כִּי שַׂמְתָּ קֵץ לִנְדוּדַי וּלְכָל מַתְּלָאוֹתַי" ועוד. ועד כדי כך מגיעים הדברים, שהאלה אתנה המדרבנת אותו לעזוב איזשהו אי שנסחף אליו נוזפת בו: "וְאוּלַי בִּרְצוֹנְךָ פֹּה תֵשֵׁב אַף תָּגִיל לִתְלָאוֹתֶיךָ?"…
השיא של אותם סיפורי תלאות הוא בארבעת הפרקים ט-יב, בהם מספר אודיסיאוס לאלקינואוס מלך הפיאקים את כל קורותיו ותלאותיו. בשלב מסוים, כשהשעה קצת מאוחרת, אומר לו מלך הפיאקים ברמז דק, שהגיעה השעה לישון: "וְאוֹתְךָ הָיִיתִי פֹה עוֹצֵר עַד אוֹר לָנוּ בֹּקֶר בַּקֹּדֶשׁ לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנַי אֶת כָּל תְּלָאוֹתֶיךָ הָרַבּוֹת…" – אבל אודיסאוס מבין את הדברים כפשוטם (יא, 377 והלאה):

הֵשִׁיב אֲמָרָיו אוֹדִיסֵס הָאִישׁ רַב-הַמְּזִמּוֹת וַיַּעַן: "אַלְקִינוֹאוֹס, הַמּוֹשֵׁל הָאַדִּיר, הַמְצֻיָּן בַּגּוֹיִם! עֵת לְהַרְבּוֹת דְּבָרִים וְעֵת גַּם לָנוּם אֶת שְׁנָתוֹ. אֲבָל אִם נַפְשְׁךָ חָשְׁקָה, תִּשְׁתּוֹקֵק לִשְׁמוֹעַ, אָנֹכִי הַכּל אֲסַפְּרָה לְךָ, אֶת דִּבְרֵי הָרָעוֹת הַמֹּצְאוֹת רֵעַי עֲמִיתַי כֻּלָּהַם…"

ואודיסאוס אכן ממשיך ומספר למשך שני פרקים נוספים את תלאותיו…

יוון והמקרא

בניגוד לאודיסאוס, אני מבין את הרמז ועוצר בחריקת בלמים כאן – אבל הריני מוסר מודעא רבא, כי במהלך שיטוטיי בספרות יוון העתיקה גיליתי שיותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם, וישנם קווי דמיון רבים בין אותה ספרות לבין המקרא שלנו. התחלתי לאסוף כמה הקבלות כאלו, והן יהוו בסיס (מיוונית: βασις) לפוסט הבא; ובנימה (מיוונית: νήμα) אופטימית (מיוו… אויש, זה מלטינית) זו – אסיים:)

28 תגובות על “יעקב בבית יוון – אודיסיאה עברית

  1. מבריק!
    אם יורשה לי – בעבר כתבתי על עורמת אודיסאוס ביחס לתנ"ך. שם תוכל למצוא ציטוט נאה מאפלטון:
    http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0103_5.html
    ושאלה אחת – מה לדעתך פשר ההקבלה הזו? האם יש כאן העתקה, שימוש בארכיטיפים משותפים, או מה?

    • א. תודה. ב. מעניין! ייכנס בע"ה לפוסט הבא. ג. חוקר דגול בשם כורש (!) הרצל (!) גורדון* סבר שיש מכנה משותף, ועמו עוד כמה חוקרים שראו במסורת הזו משהו שעבר באגן הים-התיכון – אבל טרם זכיתי לירד לעומק הדברים.

      * Cyrus H. Gordon, The Common Background of Greek and Hebrew Civilizations, New York 1965 =
      כורש הרצל גורדון, לפני היות התנ"ך: הרקע המשותף לתרבות יון ולתרבות העברים (בתרגום אברהם קדימה), תל אביב 1966

          • וואו!
            האמת שאף פעם לא קראתי את כתבי אפלטון מקוצר רוח ומעבודה קשה – ולכן ששתי על "החברה הפתוחה ואויביה" שהכשיר את ה'חרם' שלי על אפלטון (אמנם מסיבות אחרות…)
            אבל עכשיו הוסר החרם, ואני מבטיח לקרוא את הרוב, לפחות!

  2. אכן מי כאברהם העברי יכול להיטיב ולספר לנו בצורה מופלאה אודות עלילותיו של נכדו יעקב, אך השאלה העומדת בפנינו היא מה המקור ומי הנמכר? והנה הרמן גונקל טוען שסיפורי בראשית נוצרו מאות שנים לפני שהועלו על הכתב "מוצאן של אגדות רבות הוא בתקופה שקדמה לתקופה ההיסטורית של עם ישראל והגרעין של אגדות האבות היה בידי העם טרם כניסתו לארץ" ( גונקל, "אגדות בראשית", עמ' 105) ואכן קנוהל בספרו האחרון (והמצויין) "איך נולד התנ"ך – מפגשי שיחה עם שמואל שיר" מאשש את טענתו של גונקל הנ"ל ומביא הוכחות שכבר ברשימות המסע של תחותמס ה-III בכרנך (המאה ה-15 לפה"ס) מופיע השם יעקבאל שהוא אליבא דקנוהל המקור ליעקב אבינו שהופך ברבות הימים לישראל. ואם כך סיפורי יעקב כפי שהם מופיעים בתנ"ך, הסתובבו באזורינו מאות שנים לפני שאותו הומרוס העלה על הכתב את האיליאדה ואודיסיאה. ואם כותב המאמר המוכשר מביא בתחילתו את המובאה הבאה "נוכחתי לגלות כי מסכת חייו של יעקב ארוגה מחומרים המזכירים אם במעט ואם בהרבה את… מסכת חייו של אודיסאוס" ומקדים את חיי יעקב המזכירים את חייו של אודיסאוס כרומז לנו מי המקור ומי הזיוף ( כאותו יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" המקדים את היהודים כמי שהם אלו שפתחו במלחמה) ואם כך באתי אני הקטן וניסיתי ל"תת אמת ליעקב".

    • אשרי מי שחושדים אותו ואין בו – כי מעולם לא עלתה על דעתי "לרמז מי המקור ומי הזיוף"! והאמת שזה ממש לא מעניין (אלא אם היה איזשהו ממצא שמאפשר לתארך ברצינות את שתי המסורות האלו) – באותה מידה כמו שכבר מזמן הפסיק לעניין האם אפוס גלגמש העתיק מהתורה או ההיפך…

      והערה קטנה לגבי 'הוכחתו' של קנוהל "שכבר ברשימות המסע של תחותמס ה-III… מופיע השם יעקבאל שהוא אליבא דקנוהל המקור ליעקב אבינו שהופך ברבות הימים לישראל" – אני כבר לא יודע אם עדיף לסבור שסיפורי יעקב הושפעו מהאודיסיאה והולבשו על יעקב ה'אמיתי', או שהם סיפורים מקוריים אבל כאלו שמבוססים על איזשהו כנעני\מצרי שמתישהו "גוייר" לטובת הסיפור היהודי…

  3. אודה ולא אבוש ידידי אברהם, שאותי (ואת הציבור האמוני אליו אני משתייך) עדיין מאד מעניין אם סיפורי התורה מבוססים על אפוס גילגמש (ואין לטעון ההפך, כיוון שאפוס גילגמש נכתב מאות שנים לפני סיפורי התורה ). אני מבקש תמיד לרדת לחקר האמת. אני מקבל טענתך שלא באמת רמזת לזיוף, אך מהכותרת ומהמובאה שציטטתי עלה הרושם הנ"ל שסיפורי יעקב נלמדו מסיפורי אודיסיאה. לגבי יעקב, אישית אני מעדיף יעקב מקומי (כנעני/מצרי?) שהגיע לחקר האמת אודות האלוקות המונותיאיסטית והעבירה לבניו. ראה מאמרו של אותו קנוהל לגבי "התגיירותו" של אותו יעקבאל.
    I. Knohl, "Jacob-el in the Land of Esau and the Roots of Biblical Religion," Vetus Testamentum, 67.3 (2017), pp. 481-484.

    • לא זכיתי להבין – אם כאדם "אמוני" אתה מסתדר עם זה שכמה מסיפורי התורה מבוססים על אפוס גילגמש – למה לא תסתדר גם עם ההשערה רחוקה שכמה מהם מבוססים על האפוס ההומרי?
      ואם תאמר, שאפוס זה הועלה על הכתב רק במאה ה-8 לפנה"ס – הרי כך גם רוב התורה, כפי שמקובל להניח במחקר וכפי שמוכח (למשל) מ… הפונט בו השתמש הסופר המקראי שכתב את התורה, כמוכח כאן:
      http://ivri.org.il/2015/09/torah-font/

      נ"ב
      תודה על ההפניה למאמר של קנוהל* – אכן מעניין! אבל יותר מעניין אותי לדעת אלו אנשים "אמוניים" יוכלו לקבל סיפור על איזשהו שבט "יעקב-אל" שהביא את הרעיון המונותאיסטי משעיר\אדום, לשם הוא הגיע בכלל משבטים מדיינים (האל "יהו") וכו'… ואגב דאגב,נראה לי שאפילו הרפתקאות אודיסאוס נשמעות יותר הגיוניות מהסיפור הזה…
      * מצ"ב קישור:
      https://www.academia.edu/33967463/Jacob-el_in_the_Land_of_Esau_and_the_Roots_of_Biblical_Religion

  4. בס"ד ח"י בכסלו ע"ט

    תולדותיהם של גיבורי יוון מלחמות והריגות, אם בכוח ואם בתחבולות. גיבורי המקרא יודעים להילחם כשאין ברירה וצריך להגן על הנפש, אך תמיד יעדיפו לפעול בדרכי שלום.

    אברהם חוגר את חרבו ומנצח ארבעה מלכים חזקים כדי להציל את בן אחיו, אך אינו נוהג כך כנגד בני כנען. איתם ינהג בסבלות ובדרכי שלום, בתקווה שדרך האהבה והחסד – תשפיע לתיקון מצבם המוסרי. יצחק כבר אינו מנסה להשפיע על שכניו. כשמציקים לו במקום אחד – הוא זז הצידה, עד שימצא את המקום שבו לא יטרידוהו.

    אף יעקב לא משיג את שלו בכוח. הוא מביא את עשיו להבין בעצמו שהבכורה והמנהיגות הכרוכה בה אינם בשבילו. הוא מעמיד אותו ב'מבחן המרשמלו', ועשיו מוכן למכור את בכורתו תמורת נזיד עדשים חם. הנאה אוכל טעים 'כאן ועכשיו', שווה בעיני עשו הרבה יותר מהמנהיגות המטילה עליו אחריות כבדה ללא הנאה מיידית.

    יצחק מטיל על עשיו 'מבחן מרשמלו' חוזר. אם ישקיע זמן לא רק בציד האהוב עליו, אלא גם בבישול – יתן לו יצחק את הברכה, ואיזו ברכה? לא 'על חרבך תחיה' כחפצו, אלא 'ויתן האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש'. היה חקלאי העובד בסבלנות את אדמתו, ובזה תזכה למנהיגות.

    בסופו של דבר מנצחת רבקה, המתחלחלת מהמחשבה שעשו שהיה מוכן למכור את בכורתו בנזיד עדשים יזכה במנהיגות. מי שמוכן למכור את בכורתו תמורת כלום, הרי ימכור גם את אחיו תמורת לא-כלום? איך אפשר למסור את האחריות בידי חסר אחריות? ובדיעבד גם יצחק מסכים איתה ואומר: 'גם ברוך יהיה'.

    אף יעקב יודע לנהוג בתקיפות. כשלבן מאשים אותו בגניבת התרפים הוא גוזר: 'אשר ימצא אתו לא יחיה'. אך בדרך כלל ינהג יעקב בסבלנות אין קץ. כשלבן מחליף את משכורתו עשרת מונים, הוא ממשיך לעבדו בנאמנות, ועם כל הקשיים הוא מצליח לפתח את עדרו שיהיה רווחי גם לו וגם ללבן.

    וכך עם עשו. הוא מתכונן גם למלחמה, אך מצליח בסופו של דבר לפייס את אחיו בדרכי שלום. אף כנגד אנשי שכם שטימאו את בתו הוא מנסה להתנהל בדרכים לא אלימות. מתנה איתם תנאי שימולו, בצפיה שלא יסכימו לו וישחררו את דינה. וכשבכל זאת הסכימו לדרישה הגדולה – הוא כועס על בניו שהפרו את הברית שנכרתה.

    הילד היווני גדל על סיפורי קנאה ותחרות, מלחמות ורציחות. של אליליו מלכיו וגיבוריו; בעוד הילד היהודי גדל על סיפוריהם של אנשי מופת, השואפים ללכת בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט, שהיא תנאי להצלחתם. כשיילכו בה יצליחו, וכשיסטו ממנה ייענשו, עד אשר יעשו תשובה, יתקנו דרכם וייגאלו.

    בברכה, ש"צ לוינגר

    • אני מאוד אוהב את התגובות האידיליות שלך, אבל כדרכי לא אוכל להחריש כנגד עיוות אוטופי של המקרא!:)
      1) "גיבורי המקרא יודעים להילחם כשאין ברירה וצריך להגן על הנפש, אך תמיד יעדיפו לפעול בדרכי שלום" – ד"ש משמעון ולוי מהפרשה שעברה, ד"ש מאחי יוסף מהפרשה הקרובה.
      2) "אף יעקב לא משיג את שלו בכוח" – נכון, אלא ברמאות פשוטה…
      3) "ואיזו ברכה? לא 'על חרבך תחיה' כחפצו" – יצחק הוא זה שהגה את הברכה הזו, לא עשו!
      4) "הילד היווני גדל על סיפורי קנאה ותחרות, מלחמות ורציחות" – ד"ש מספר דברים ומצוות החרם + מחיית עמלק, ד"ש מספר יהושע עם ביצוע החרם, ד"ש מספר שמואל עם סיפורי דוד ובניו אחריו, ד"ש מספר מלכים עם… כולו בעצם, ואפילו ד"ש מספר תהלים ומזמורי הנקם שלו.

    • בס"ד י"ט בכסלו ע"ט

      לאברהם – שלום רב,

      כפי שהזכרתי, התורה אינה צמחונית. כשיש צורך נלחמים ברע, אם בכוח ואם בתחבולות. אברהם איש החסד, מכה את ארבעת המלכים כשצריך להציל את לוט; רבקה אשת החסד המוכנה לעזור לאדם זר ולשאוב לכל גמליו, יוזמת את מניעת ברכת המנהיגות מעשו ביודעה שהוא חסר אחריות ועלול למכור את כל מי שיהיה תחתיו.

      התורה יודעת למצות את הדין עם שבעת עמי כנען ודורשת להחרימם כדי שלא יחטיאו את עם ישראל בתועבותיהם, אך התורה הקדימה לכך את סיפורי האבות המנסים לתקן את בני כנען, ובכך מלמדת שיש להם גם פתח תקווה בתשובה. וכך מקיימים בני ישראל את בריתם עם רחב שסייעה להם ומשפחתה; כך מקיימים בני ישראל את בריתם עם הגבעונים אף שהם הטעו אותם, ולימים נענשים בני שאול על חילול ברית זו. וכך מקיים דוד את ארונה היבוסי. הרי סיבת החרמת הכנענים היא כדי שלא יחטיאו את ישראל, ולכן כאשר הם נוטשים את אידיאולוגיית הרוע שלהם – הם ראויים לחסותנו.

      אף את מצוות החרמת העמלקים המנומקת בתורה כנקמה על נסיונם לפגוע בישראל, מבאר שמואל בדבריו לשאול: 'לך והחרמת את החטאים את עמלק'. הווה אומר: כשנטשו את אידיאולוגיית הרע שלהם – ניתן לקיימם. והרי בימי דוד יש בן איש גר עמלקי, שנהרג על ידו לא על מוצאו מעמלק אלא על ששלח ידו במשיח ה'.

      וכשם שגם לגרועים שבאומות מאפשר המקרא פתח לתיקון, כך גם אנשי המופת של המקרא לא נקיים ממידת הדין. כששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם בקנאתם – מקלל יעקב את אפם ושולל מהם את הנחלה; וכשמשה ואהרן מכים את הסלע במקום לדבר – נשללת מהם הכניסה לארץ; ודוד משיח ה' החוטא בבת שבע – נענש בחומרה בצרות רבות הבאות עליו. אין הנחות לצדיקים, ואדרבה איתם מדקדק ה' יותר. הם חוטאים ונענשים, אך גם מראים את הדרך לחיזור בתשובה. יהודה שיזם את מכירת יוסף, מתקן את חטאו בנכונותו להיות עבד עולם תחת בנימין, ומראה את הדרך לתשובה.

      בברכה, ש"צ לוינגר

  5. אם יש לדמות את יעקב לדמות מה'אודיסיאה' – הרי זו פנלופה, הממתינה בסבלנות ובנאמנות במשך שנים ארוכות לשובו של בעלה. כך ממתינים יעקב ורחל בסבלנות שבע שנים עד לנישואיהם. כך ממתינה רחל שנים לבות עד שתיפקד בבן, וכך ממתינה לאה בסבלנות ובתפילה לזכות באהבתו של יעקב.

    מעניין שדוגמא לבעל היוצא לשנים רבות של עשייה ומשאיר את אשתו בבית לחכות לו – לא מצויה במקרא. ומסיבה ברורה. התורה דורשת מהאיש: 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע', ואפילו לדבר מצווה לא ראוי שיעזוב את אשתו לזמן ממושך.

    פרק הזמן המקסימלי של היעדרות הבעל מביתו המופיע במקרא הוא 'חדש אחד בלבנון ושנים חדשים בביתו'. הווה אומר: אפילו כשיוצאים לצורך בניין המקדש – אין לעשות זאת על חשבון בניין הבית המשפחתי.

    המקרה הראשון שמצינו, שאישה שלחה את בעלה לזמן רב מוץ לבית למשך שנים, הוא של רחל בת כלבא שבוע ששלחה את רבי עקיבא לשתים עשרה שנים (והאריכה לשתים עשרה שנים נוספות) כדי שילמד תורה, ובעקבותיה הלכו נשיהם של כמה מתלמידי רבי עקיבא, כנזכר במס' כתובות). פנלופה שולחת את בעלה לכבוש את טרויה, ורחל שולחת את בעלה לכבוש את התורה.

    בברכה, ש"צ לוינגר

    • מעניין! אבל עמך דעתם קצרה ולינקיהם מרובים – למה שלא תסכם בקצרה את המאמר? (אני גם יכול, כמובן, אבל קריינא דאיגרתא וכו' :)

  6. טוב, קיבלתי… הנה התקציר, ואני מקווה שאעמוד בסטנדרטים שלך – אני מאד אוהב את ההגשה שלך ואת התקצירים שנותנים תמונה מיטבית של המאמר המתומצת!

    הבחנתי במאמר כי בעוד שלאברהם יש מקום של אהבה וכבוד במקרא, אצל יעקב הענינים יגעים, והמקרא די מביט עליו בעין עקומה.
    עמדתי על ההבדלים ב – 3 פרמטרים: א: סך ההתגלויות האלוהיות, שאצל אברהם הוא גדול לאין שיעור משל יעקב. ב: תוכן ההתגלות, אצל אברהם זה נראה ממש שיח בין חברים, אלוהים מרעיף עליו אהבה, משבחו ומשתבח בו. וכמו כן על פי רוב מתנהל ביניהם ממש דו שיח כמו בין שני חברים. וזה בניגוד גמור ליעקב – תמיד אלוהים מדבר והוא שותק (ולפעמים הוא מדבר ואלוהים מתעלם..) ותוכן הדברים בדרך כלל הוא הוראות טכניות ויבשות. ג: סיפורי המקרא על אברהם מגדילים אותו, בעוד שיעקב יוצא קטן ורמאי.

    כדי להסביר זאת הקדמתי דברים של פרופ' ישראל פינקלשטיין, שיעקב היה האב הקדום המיתולוגי של שבטי ממלכת ישראל, והוא הגיע לתנ"ך היהודאי (יש לזכור שסופרי התנ"ך היו יהודאים בסופו של דבר) בעקבות תהליך היסטורי של קריסת ממלכת ישראל (על ידי סנחריב) והיטמעות פליטיה ביהודה וירושלים, והם הביאו את המסורות שלהם ליהודה, שבסופו של תהליך נטמעו במורשת יהודאית ונכנסו למקרא.

    הנחתי בעקבות זאת הייתה שכותבי המקרא [היהודאים…] היו שמחים להיפטר מיעקב אילו רק יכלו, אבל מסיבות שונות (שהוצעו במאמר) הם לא יכלו לסלקו, ובמקום זאת המציאו לו סבא חביב שיהיה הוא האב הקדמון של עם ישראל, וכמובן הוא יהיה לאהובו של אלוהים, ועל יעקב השתדלו כותבי המקרא "לעקם את הכתוב" ולהוציא אותו גרוע כמה שאפשר.

    כהמשך לדברים הצעתי שגם פרשת העקדה -כפי שנכתבה במקרא – היא תוצר הקונפליקט בין הסופרים היהודאים לישראלים. עמדתי על כך שאחרי שאברהם עמד בניסיון הגדול מכולם אלוהים נעלם לו ושוב אינו מתגלה לאברהם, וגם את הברכות שקיבל אחרי העקידה בישר לו המלאך, מה שמעיד על דרגה נחותה ממה שהיה לו עד כה.

    הצעתי שכותבי הסיפור היו דוקא סופרים ישראלים שלא אהבו מה שעשו לאביהם יעקב, וכתגובה הם הכניסו לאברהם סיפור חתרני שעל פניו נראה כמחמאה גדולה לאברהם, אבל האמת "שלהם" הייתה שאברהם דוקא נכשל במבחן ולא עמד בניסיון… מטרתו האמיתית של אלוהים לא הייתה להביאו להקריב את בנו אלא להיפך! הוא רצה שאברהם יתגבר על הקנאות הדתית שמכהה את המוסר הטבעי, וישמש מסר לדורות כנגד הפונדמנטליסים וקנאי הדת שרוצחים וטובחים ועושים כל זוועה – בשם אלוהים כביכול. ובזה הוא נכשל ודוקא הלך לעשות כמעשיהם, ואלמלא אלוהים שלח את מלאכו לעצור אותו, הרי שהיה רוצח את בנו.

    כמובן שזו קריאה ספרותית יותר מאשר ביקורת אמיתית (את ההשראה קיבלתי מהרעיון של "מלכים ג" של יוכי בריינדס) אבל המסר נראה לי נכון ואמיתי!

      • עָנְתָה אָמוֹן [6] לְדָר בַּמְּרוֹמִים / יָדַעְתִּי גַּם אֲנִי כִּי הוּא [7] טוֹב והוֹלֵךְ תָּמִים

        אֲבָל עַל יְחִידו ֹ [8] לֹֹא קָנָה רַחֲמִים / וְשָׁלַח יָד כְּאַכְזָר לִשְׁפֹּךְ דָּמִים

        וְכָל כָּךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנָךְ בְּלֵב תָּמִים / וּבָטוּחַ כִּי אַתָּה טוֹב וּמָלֵא רַחֲמִים

        אֲבָל הָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיך וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים / וְלַחֲשׂוֹךְ יְחִידוֹ מֵאֵשׁ פֶּחָמִים [9]

        הוּא לֹא רִיחֵם לוּלֵי רִחַמְתָּה בַּעַל הָרַחֲמִים.

        פיוט של יוחנן הכהן בן יהושע לחג השבועות.
        https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayerah/sha.html

        אריאל, לענ"ד הרטושה קצת נסחפת.

        • בס"ד עש"ק וישב ע"ט

          לליש – שלום רב,

          הרי אברהם מביע את תקוותו: 'אלקים יראה לו השה לעולה, בני'. אין בקשה מפורשת מזו שה' ימציא שה לעולה חלף בנו. ה' נענה לבקשתו, ואברהם מציין זאת בקראו למקום: 'ה' יראה'.

          בברכה, ש"צ לוינגר

          • בס"ד עש"ק וישב ע"ט

            לליש – שלום רב,

            פשוט שהפסיק הוא לפני 'בני' שהיא מילת הפנייה, כמו 'הנני, בני', וכמו שמברך יוסף את בנימין: 'אלקים יחנך, בני'. אף לנעריו משדר אברהם את בטחונו ב'הפי אנד': 'ונשתחוה ונשובה אליכם'.

            אברהם פועל כפי שנצטוה להקריב את בנו לעולה, אך יש לו הרגשה שהנסיון ייגמר בטוב, וכדברי רבי יהודה אבן עבאס בפיוטו 'עת שערי רצון להיפתח' שאברהם ויצחק ההולכים לעקדה: 'קווים לא-ל וברחמיו לבטוח'.

            הציווי הברור להקריב לעומת ההרגשה הברורה שזה לא יכול להיות – יוצרים את המתח הגדול, וה' משאיר את אברהם להתייסר במתח עד הרגע האחרון, והתמונה מתבררת רק בשיא.

            ומכאן סימן לבנים: רק 'בהר ה' ייראה', רק כשנזכה לעלות בהר ה' – יתבררו השאלות והספקות, וכך מתאר משורר התהלים (במזמור עג) את לבטיו הקשים: 'ואני כמעט נטיו רגלי כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה' והוא מציג את השאלה של העם: 'ואמרו איכה ידע א-ל ויש דעה בעליון, הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, אך ריק זכיתי לבבי… ' ואינו מוצא תשובה אלא בבואו למקדש: 'עד אבואה אל מקדשי א-ל אבינה לאחריתם' – דבריפ שלא רואים מכאן – רואים משם!

            בברכת שבת שלום וחנוכה מאירה! ש"צ לוינגר

          • בס"ד נר א' דחנוכה תשע"ט

            הן 'ה' יראה' והן 'ה' ייראה' מתפרשים כבכל מקום בו נזכרת ראייה או היראות ה', כהופעת ה' בעולמו כדי לעשות צדק. וכך 'וירא ה' את האור כי טוב' והוא גוזר עליו קיום (כדברי הרמב"ן). יש ראייה שהיא מיצוי הדין, כמו 'ארדה נא ואראה אם כצעקתה עשו – כלה', ויש ראייה של גמול טוב, כמו 'ראה ה' בעניי'. ראייתו של ה' מביאה לגילוי הצדק האלקי בעולם, להיראות כוחו ומידת צדקו.

            'מקדש ה' כוננו ידיך', הוא ה'מכון לשבתך פעלת', שם מתגלה ה' כמלך הכבוד היושב על כס המשפט, ומשם מתגלה מלכותו הנצחית: 'ה' ימלך לעולם ועד'. וכפי שמתאר שלמה בתפילתו בעת חגוכת המקדש (מלכים א' פרק ז), שכל יחיד או ציבור, מישראל או מאומות העולם, הסובל – יתפלל אל ה' ' על נגעי לבבו 'ופרש כפיו אל הבית הזה, ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע לבבו…'.

            זה המסר שקלט אברהם בעקדה. כאן בהר ה' הוא מקום התקווה. כאן יראה ה' בעניו וכאן ייראה ה' בהושיעו את המקווים לו.

            בברכה, ש"צ לוינגר

          • ולקח נוסף מהעקדה: לא לכרות 'הסכם כובל' עם יושבי הארץ says:

            בס"ד כ"ו בכסלו ע"ט

            כדאי לשים לב שבפתח פרשת העקדה נאמר 'ויהי אחר הדברים האלה', משמע שיש קשר בין נסיון העקדה לבין הפרשה שלפניה, שבה כורת אברהם ברית עם אבימלך המונעת מלחמה ביניהם לשלושה דורות 'לי ולניני ולנכדי'.

            בתום העקדה מקבלת הבטחת ה' אברהם מימד נוסף 'וירש זרעך את שער איביו'. לראשונה מבהיר ה' לאברהם, שעל ירושת הארץ תהיה מלחמה עם 'יושב הארץ', שבה ינצח זרעו של אברהם.

            הלקח הנלמד הוא ש'יושב הארץ' הוא אוייב פוטנציאלי, אין לכרות עמו 'הסדר כובל' לדורות, שימנע מזרעו של אברהם מלחמת כיבוש של הארץ.

            העקדה, שבה נדרש אברהם להקדיש את בנו לעולה לה', מבהיר לו שיצחק אינו 'שלו', ולכן אין הברית שכרת אברהם עם אבימלך מחייבת את יצחק. ואכן אבימלך יצטרך לכרות מחדש ברית עם יצחק, ברית שבה לא יוזכר שהיא מחייבת לדורות.

            לקח נוסף שמבין אברהם הוא שלא להסכים שיצחק יינשא לאחת מבנות הכנעני יושב הארץ. קשרי חיתון עם יושבי הארץ – מביאים לברית איתם, ברית שתפריע לכיבוש במלחמה.

            בברכה, ש"צ לוינגר

            אמנם נשאר מקום אחד שבו נשמרה דרכו של אברהם להשיג את הארץ בדרכי שלום, והיא דווקא מקום העקדה בהר המוריה, שאותו יקנה אברהם בכסף מלא מארונה היבוסי.

    • בס"ד כ' בכסלו ע"ט

      על מרכזיותו של יעקב במקרא מעידים אינספור התבטאויות. כשה' מבקש לתת תורה לעמו הוא אומר: 'כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל' (שמות יט,ג). כשה' מבטיח לגאול את עמו הוא אומר: 'וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר' (ויקרא כו,מב) – יעקב בראש!

      אף הנביאים מעלים את יעקב על נס. ישעיהו מבשר שבאחרית הימים יאמרו העמים: 'לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו… ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים…' ואחרון חביב אומר מלאכי: 'משא דבר ה' ביד מלאכי: אהבתי אתכם אמר ה'… הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי…' (מלאכי א,א-ג).

      אברהם הוא 'נשיא אלקים' ו'אב המון גויים' הקורא בשם ה' ומביא לעולם את הערכים הגדולים – אמונת הייחוד ועשיית משפט צדקה וחסד. יצחק ויעקב בונים לערכים הגדולים 'מושב בחיים'.

      יצחק הוא הראשון תנאחז בארץ ועובד את אדמתה בשאיפה להוציא ממנה 'רב דגן ותירש'. יעקב הוא הראשון שמקים משפחה גדולה, יסוד לבניינה של אומה. הוא הראשון שכל זרעו נשאר 'בפנים' .למרות כל הנפילות והמריבות, המשברים והאכזבות – הוא עוזב את העולם כשסביבו 70 בנים ונכדים המאוחדים למשפחה אחת עד סוף כל הדורות.

      גם במהלך נפגש יעקב עם סיבוכים קשים ויכול להם. ההצלחה באה לו בדרכים הקשות ביותר. הוא מאויים על ידי אחיו המבקש להרגו ועל ידי לבן המבקש לשעבדו, ומצליח להתפייס עם שניהם. ואף בניו מסתבכים במריבה קשה ורק כעבור שנים רבות מגיעים לפיוס.

      חייו של יעקב הם סימן לאומתו: כשמתמידים בדרך בעקביות, והולכים בה למרות כל העכבות והמניעות – ב'סופו של יום' יהיה העקוב למישור', וכבשורת ישעיהו ומיכה ינהרו כל העמים את בית אלקי יעקב כדי ללמוד מדרכיו!

      בברכה, ש"צ לוינגר

      • יש במשמעות 'עקב' פעולה בתחבולה מתוחכמת. אם בהטעיית היריב, כפי שלוכד יהוא את נביאי הבעל 'בעקבה' (מלכים ב' י,יט); ואם על ידי גילוי נקודת התורפה, ה'עקב אכילס' שלו.

        וכך עשיו אומר על יעקב: 'הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים' ומביא שתי דוגמאות: 'את בכרתי לקח', בנצלו את ה'עקב אכילס' של עשיו, את קוצר רוח; 'ועתה לקח את ברכתי', על ידי תחבולה של הטעיה.

        אף יעקב בברכו את בניו, מציע ליהודה וליוסף ובנימין את דרך הניצחון בגבורה – 'ידך בערף איביך', 'ותשב באיתן רשתו' 'בנימן זאב יטרף', ולדן וגד (בכוריהן של בלהה וזלפה) את הניצחון בדרך התחבולה וההפתעה: 'יהי דן נחש עלי דרך… הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור', 'גד גדוד יגדנו והוא יגוד עקב', ייסוב על עקביו בהפתעה וכך ינצח את אויבו.

        וכך יוצר הושע (ט,ד) הקבלה בין 'עקב' ו'שרה': 'בבטן ערב את אחיו', גם ביותו יילוד חלש, תפס את אחיו בעקבו, בנקודת התורפה שלו, בנסיון לעצרו. אך כשהיה בעמדת כוח 'ובאונו שרה את אלקים, וישר אל מלאך ויכל'.

        בניגוד לעשיו קצר הרוח, מצטיין יעקב בעקביות ובהתמדה. הוא יצעד 'בעקבי הצאן', עקב בצד אגודל, וכך יתגבר על הקשיים והאיומים. על ההליכה העקבית בדרך ה' מפרש רס"ג את הפסוק 'הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב' (תהלים קיט)- בהתמדה עקבית מראש ועד סוף.

        בברכה, ש"צ לוינגר

        • פיסקה 3, שורה 2:
          …באיתן קשתו'…

          פיסקה 4, שורה 1:
          … 'בבטן עקב את אחיו'. גם בהיותו יילוד חלש…

          פיסקה 5, שורה 3:
          … מפרש המאירי את הפסוק…

  7. לא אתאפק מללנקק שוב, ואני מתנצל מראש. שוב ראיתי פוסט שפירסם לאחרונה אלי אליאך (בלוג "מקרא וביקורת") העוסק בשקיעי המיתולוגיה הישראלית במקרא, גם כן בקשר ליעקב, אבל לא כפרסונה אלא בסיפור נקודתי יותר אודות המצבה שהקים. ומי הוא "אל בית אל"

    http://elieliach.com/2018/11/21/%d7%94%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%9c/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים