Home » פלמנקו » רקוויאם ספרדי – 5 שנים להסתלקותו של פאקו

רקוויאם ספרדי – 5 שנים להסתלקותו של פאקו

Paco_de_Lucia_1947_2014היום לפני 5 שנים (26/2/14) נפטר מהתקף לב מפתיע פאקו דה לוסיה, כשהוא בן 66. למי שחדש כאן בבלוג אזכיר שפאקו היה גדול אמני הפלמנקו* מאז ומעולם, אחד מגדולי הגיטריסטים מאז ומעולם, והאיש שהצליח במו 10 אצבעותיו להפוך את הפלמנקו מתופעה אקזוטית שולית יחסית, לאחד הזרמים החשובים במוזיקה המערבית המודרנית (למעט בישראל הלבנטינית:).
*כהרגלי אפנה את מי שחושב שפלמנקו הוא רקדניות עם קסטנייטות, לפוסט הזה, הזה ואולי גם הזה.

מכיוון שידי חובת הספד קצר יצאתי בפוסט "אני גיטרה" שכתבתי אז, הנה כאן מקום איתי להרחיב קצת לגבי התרומה יוצאת הדופן של פאקו לעולם המוזיקה בכלל והפלמנקו בפרט.

הפלמנקו ופאקו – לפני ואחרי

1969 – למקומות!

שנות ה-60' התנפנפו להן כמו הקוקו של ג'ניס ג'ופלין ברוח, ועם פרוס שנת 1969 הופיעו הביטלס ה'מעונבים' בפעם האחרונה ופינו את הדרך לאטרף של יצירתיות מתפרצת בעולם המוזיקה הפופולרית המערבית: Led Zeppelin הוציאו את אלבומם הראשון, The Who הוציאו לאור את אופרת הרוק ההיסטרית "טומי", סנטנה האלמוני ולהקתו הדהימו את הקהל המסטול בפסטיבל וודסטוק, וג'ימי הנדריקס הדהים את כל ארה"ב בביצוע 'קרוע' ומתריס של ההמנון (שנה לאחר מכן הוא כבר הסתלק לגנזי מרומים כשהוא בן 27 – ושבועיים אחריו הצטרפה אליו ג'ניס ג'ופלין, באותו גיל ומאותה סיבה) – ובאותה שנה, כזכור, צעד גם האדם הראשון על הירח…

ג'ימי ופאקו - מצאו את ההבדלים

ג'ימי ופאקו – מצאו את ההבדלים

ובינתיים באנדלוסיה הרחוקה תחת שלטון פרנקו, נראה היה ששום דבר לא השתנה: הפלמנקו המסורתי המשיך לצעוד באותה דרך שהתקבעה מזה עשורים, ובחור צעיר בן 22 בשם פאקו דה לוסיה הוציא את האלבום התשיעי (!) שלו, שהציג (שוב) פלמנקו אינסטרומנטלי קלאסי במיטבו: גיטרות נטו, שלימות טכנית שעד היום קשה למצוא לה מתחרים, והכל בנאמנות מוחלטת למסגרת הנוקשה של "ענפי" (palos) הפלמנקו השונים.

1973 – היכון!

בארבע השנים שחלפו מאז 69' הספיק פאקו להוציא עוד 3 אלבומים אינסטרומנטליים, ועוד 5 אלבומים בהם ליווה את הזמר הצעיר ופורץ הדרך קמארוֹן דה לה איסלָה. באלבומים האלו התגלו כבר ניצוצות של מרד במסגרת הנוקשה של הפלמנקו, אבל מה שהוביל ל'פיצוץ' ביחסים בין פאקו לזקני השבט האנדלוסי, היתה הרצועה האחרונה באלבום אינסטרומנטלי נוסף מאותה שנה, שנקראה Entre Dos Aguas (=בין שני יַמִּים). היצירה הזו, שנועדה סך הכל למלא 'חור' בסוף אלבום, היתה אילתור מבריק על להיט ספרדי פופולרי מאותם ימים, במקצב פלמנקו שנקרא Rumba ונחשב למקצב 'נחות' בפלמנקו (רוב השירים של הג'יפסי קינגז הם במקצב הזה). מכיוון שהיה מדובר ברצועה פופית, פאקו הרשה לעצמו להוסיף כלים מכלים שונים, ביניהם בס חשמלי (!), תופי קונגה (!!) ותופי בונגו (!!!).
את התוצאה אתם יכולים לראות בקליפ הזה, שחרך את הרשת עם מעל 50M צפיות עד כה – יותר מהרבה להיטי רוק ענקיים, ויותר מכל יצירות הפלמנקו של פאקו גם יחד:

האירוניה העצובה היא שדווקא הלהיט ה'נחות' והמקרי הזה הפך את פאקו לכוכב בינלאומי, והעלה את הפלמנקו על סדר היום העולמי – אבל כידוע גאולה באה דרך הביבים \ על ידי מצורעים, ובסוף שנות ה- 70' פאקו מצא את עצמו נפגש עם ראווי שנקר, ובהמשך מחוזר על ידי גיטריסט הפיוז'ן המפורסם ג'ון מק'לפלין (McLaughlin), שראה בפאקו את "אחד האמנים הגדולים של המאה ה-20, לצד מיילס דייוויס וסטראווינסקי". (במאמר מוסגר – בעולם שמחוץ לספרד המוזיקה המשיכה להתפתח ללא הרף, והדבר החם אז היה ה"פיוז'ן" – עירבוב של ג'אז, רוק, מוזיקה הודית… ועכשיו גם פלמנקו).

מימין לשמאל: ג'ון, פאקו (הברט במקור:), אַל

מימין לשמאל: ג'ון, פאקו (הברט במקור:), אַל

אמן פיוז'ן נוסף שהצטרף היה גיטריסט הג'אז אַל די מיולה (di Meola) ויחד יצאו השלושה למופעי גיטרה שומטי לסתות: "שאלתי אותם איך מאלתרים, והם חשבו שאני צוחק עליהם", סיפר פאקו על הנגינה איתם, "מצאתי את עצמי 'מתחרה' על הבמה מול שני גיטריסטים שאילתרו כל החיים… הייתי יוצא עם כאבי ראש וכאבי גב אחרי כל הופעה… לנגן כל הזמן בלי לדעת מה תנגן בעוד כמה שניות!" אבל פאקו, למרות שהיה חסר השכלה מוזיקלית רשמית, השתלט במהירות על השפה המוזיקלית החדשה, וזו בתמורה השתלטה עליו…

1981 – צא!

המהפך של פאקו הושלם בשנת 1981 – בשנה הזו יצאו לאור שני אלבומים שלו, כל אחד מהם נחשב לאבן דרך בתחומו. האלבום הראשון היה אלבום פלמנקו יוצא דופן בשם Sólo Quiero Caminar ("אני רק רוצה לצעוד") ששילב מקצבי ג'אז, יחד עם חליל, סקסופון וגיטרה בס. שיר הנושא מהאלבום שילב קצב ומלודיה פלמנקיים יחד עם תחכום מוזיקלי ג'אזי – ואפילו מלודיה מעין-חסידית בחליל:

האלבום השני היה אלבום פיוז'ן בשם Friday Night in San Francisco, שכלל הקלטות חיות של חמש מהיצירות שעל בסיסן אילתרו פאקו, מק'לפלין ודי מיולה בהופעות הגיטרה הווירטואוזיות שלהם. האלבום הפך ללהיט היסטרי והיסטורי בקרב חובבי הג'אז בכל העולם והוא נחשב עד היום לאבן דרך בתחום הפיוז'ן. היצירה המפורסמת ביותר מתוכו נקראת Mediterranean Sundance, שמבוססת על לחן קליט ופשוט, שעל גביו נבנה עולם שלם של סולואי גיטרה מאולתרים ועוצרי נשימה, בסגנון הפוגות של באך (או משהו כזה…) – אז אם הגעתם עד לכאן תעשו לעצמכם טובה ותצפו בביצוע הזה בהופעה חיה מול עשרות אלפי צופים המומים – וכמו שהעיר אחד המגיבים, זה אחד מקטעי הוידאו שבהתחלה שלהם צריכה להופיע אזהרה בסגנון של "הקטע שאתם עומדים לצפות בו יחסל לצמיתות כל תקווה שהיתה לכם להיות נגנים טובים, ראו הוזהרתם!"…

בהמשך פאקו ניגן גם עם פסנתרן הג'אז צ'יק קוריאה – שהיצירה המפורסמת ביותר שלו נקראה Spain ומבוססת על הקונצ'רטו דה ארנחואס – ולמעשה אחרי 1981 פאקו לא חזר עוד לנגן פלמנקו 'מסורתי', אלא רק פלמנקו 'פאקו-מודרני' – ועל ההבדלים ביניהם אעמוד מייד, בסיועו של ד"ר מדופלם למוזיקולוגיה.

המהפך של פאקו – ד"ר רוּבֶּן דיאס (Ruben Diaz)

רובן דיאס (החולצה במקור:)

רובן דיאס (החולצה במקור:)

ד"ר רובן דיאס הוא דמות אקסטרווגאנטית בעולם הפלמנקו, ולא כאן המקום להאריך בסגולותיו המעניינות – לענייננו די אם נאמר כי הוא ד"ר למוזיקולוגיה, נגן פלמנקו וירטואוז ובעל ערוץ יוטיוב שמוקדש כולו להנחלת התיאוריה הפרקטית שלו ללימוד גיטרה פלמנקה. בכל מקרה, הבחור המוכשר הנ"ל הקדיש מחקר ייחודי לניתוח יצירותיו של פאקו בהיבט המלודי, ההרמוני, הטכני ומה שלא תרצו – כשהוא משווה אותן הן ליצירות הפלמנקו של האמנים שקדמו לפאקו, והן לאלו שבאו אחריו. המסקנות שלו חד-משמעיות: פאקו דה לוסיה הפך את הפלמנקו לז'אנר חדש שלא היה קיים לפניו, ואין אף אמן אחריו שהצליח לחדש משהו שפאקו לא ביצע כבר, בבחינת כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר נאמר לו לפאקו בסביליה:)
את ממצאיו המגובים בניתוח פרטני של עשרות יצירות, ריכז הד"ר בטבלה הבאה:

תחום פלמנקו מסורתי פלמנקו של פאקו
סוג גיטרה גיטרה פלמנקה = צרה, קלה, עם צליל חד וקצר גיטרה כמו-קלאסית: רחבה, כבדה, עם צליל עמוק
החזקת הגיטרה באלכסון, כמו קלאסית במאוזן, כדי לאפשר יותר חופש
פריטה 5 סוגים הנ"ל + 9 סוגים נוספים
תיזמור שירה, גיטרה, מחיאות כף אילתורי סולו גיטרה ושירה, שילוב גיטרות חשמליות + כלי נשיפה + כלי הקשה, שילוב תזמורת סימפונית
סולמות מוזיקליים פריגי, איולי, איוני הנ"ל + 12 סולמות נוספים
הרמוניות Im, II7, bIII7, V, V7, Vm, VIm, bVI7, bVII7,  bVII, Auxiliar Dominants: V/VI I, Im, Im on 7maj, Im on b7, Im 1st inv

bII, bII1st inv, bII7maj

bIII, bIII7, bIII1st inv, bIII7maj, bIIIm, bIIIm7,

bIIIm7,9, bIII7,13, bIIIsus,  bIIIm6

IV, IV7, IV4+, IVm, IVm7, IVm 7,9, IVmsus, IVm on b2, IVaug, IV7maj4+, #IV, #IVm7, #IV4+

V7b9, V7b9 3rd inv, V7 on 7maj, V71st inv, Vm Vm7, Vm 7,9, Vm6, Vsus

bVI7 2nd inv,  bVI7,9, bVIsus, bVI4+, bVI 7,4+, bVI7,9,11+, bVI7,9,11+ 2nd inv, bVI7 on 7maj, bVI11+ , bVI9+,  natVI,  natVI 5+, natVIm7b5

bVII7 2nd inv,  bVII7 3rd inv,  bVII7,9,  bVII9,  bVII11, bVIIm, bVIIm7, bVIIm7,9, bVII7maj,  natVII

Auxiliary Dominants: V/bIII, V/IVm, V/V, V/bVI, V/bVII

Substitute Dominants: V/bIII, V/IVm, V/V, V/bVI, V/bVII

(תקראו את זה והכל יהיה מובן, בערך:)

בקיצור, פאקו רתם את המהפך המוזיקלי שהתרחש עשור קודם לכן בארה"ב, ו'גייר' אותו לספרדית מדוברת. וכאן המקום להזכיר שהמהפך הזה הוא לא המצאה של אמני הפיוז'ן משנות ה- 70', כי כל זה קרה כבר בתחילת המאה ה-20 גם במוזיקה הקלאסית וגם בג'אז – אלא שנדרשו כמה עשורים עד שהרעיונות החריגים האלו חלחלו למוזיקה הפופולרית במערב, וכאמור, נדרש עוד עשור עד שהם כבשו גם את הפלמנקו. כמובן שהמהפך הזה לא עבר בשתיקה, ופאקו הואשם בהרס המסורת, בפגיעה בטוהר הפלמנקו ובקיצור – בניאו-רפורמיות… אבל על זה כתבתי כבר כאן, ולא כאן המקום.

אילתור חופשי

מכל החידושים המוזיקליים האלה, הרעיון החשוב ביותר לדעת דיאס הוא האילתור. למען האמת, הפלמנקו היה מאז ומעולם מוזיקה מאולתרת, כי היא מעולם לא הועלתה על הכתב, והופעות פלמנקו נעשות כמובן ללא פרטיטורה וללא "ליין-אפ" מדויק – אבל עדיין מסגרת הנגינה היתה ברורה וידועה, וכל מי שניגן פלמנקו כמה שנים יכל לדעת כמעט בדיוק מה הולך לקרות בכל פעם ששיר חדש התחיל להתנגן. פאקו הכניס את אלמנט ההפתעה באילתורים שלו סביב הנושאים המוכרים של הפלמנקו, אותם "ענפים" (Palos), כ- 50 במספר, שמהווים את השלד של מוזיקת הפלמנקו. אבל פאקו עשה צעד אפילו יותר קיצוני, והכניס אילתור טהור להופעות שלו – קטעי נגינה שלמים ללא מבנה כלשהו וללא קשר לאותם ענפים מוכרים: הופעה סטנדרטית שלו היתה נפתחת כשרק הוא והגיטרה על הבמה, ובמשך כמה דקות ארוכות הקהל נשטף באשד בלתי פוסק של צלילים מהפנטים. ללא קצב, ללא מבנה ברור, ללא חזרה על נושא מוזיקלי – מעין זרם מחשבה אסוציאטיבי. רק לאחר כמה דקות הזרימה הכאוטית מסתנכרנת ומתחילה להישמע כמו משהו שמזכיר מנגינה של יצירה מוכרת שלו, ו…- אכן היצירה המוכרת מגיעה, עם טוויסט מעניין. הנה לדוגמה פתיחה להופעה שלו מ-2004, שבה רק אחרי ~6 דקות של נגינה אסוציאטיבית (דקה 6:50 בקליפ) מתחילה המנגינה המוכרת:

למעשה, אחרי הקטע הזה פאקו כאילו העביר את עצמו אל אחורי הקלעים ונתן ללהקה שלו להתבטא למשך שאר ההופעה – תופעה מעניינת שעמד עליה אושיית המוזיקה (?) יוסי חרסונסקי אחרי ההופעה של פאקו בארץ הקודש:

פאקו דה לוסיה – גיטריסט הפלמנקו הטוב בעולם – הוא במהותו דמוקרט. על הבמה, רגל על רגל כל הערב, הוא לא עושה שום דבר, פרט לפריטה מסחררת, שום דבר שירמז מיהו כוכב הערב. שבעה נגנים, זמרים, רקדנים, חלקם צעירים מאוד, הם הרכב עשיר ביותר, כוכבי הערב לא פחות ממנו. פאקו דה לוסיה הוביל אותו לפסגות – אבל בלי לומר: אני כאן האגדה.


Paco_1947_2014

תהא נשמתו צרורה בהיכל הנגינה עם כל הצוענים והצועניות שבגן עדן, ונאמר לפניו שירה חדשה – הללויה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים