Home » יוונית » אונס דינה – MeToo או Fake News?

אונס דינה – MeToo או Fake News?

באדיבות ויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Dinah_tissot.jpgלפני מערכת בחירות אחת או שתיים, רעשה הארץ בעקבות מה שכונה "אונס קפריסין", פרשייה עגומה שאפילו זכתה לערך בויקיפדיה (!), בה היו מעורבות בהמות בצורת אדם. והנה מתברר שכבר ~3500 שנה קודם לכן רעשה הארץ מסיבה דומה, וגם שם היה מעורב אדם בשם של בהמה – אלא שהפרשייה העתיקה יותר זכתה לא רק לערך בוויקיפדיה, אלא לפרק שלם במקרא, הלא הוא בראשית לד. הפרק מספר על דינה בת יעקב שיצאה לבילוי תמים לכאורה בעיר*, אלא שאז ראה אותה שכם בן חמור נשיא הארץ, חטף אותה בכוח ואנס אותה. אחר כך האנס החוצפן התאהב בה וביקש ממנה להסכים להינשא לו, כשבמקביל הוא שולח את אביו, חמור, שישכנע את יעקב להסכים לנישואים תמורת "הסכם סחר חופשי". בני יעקב, שנדהמו לשמוע על הנבלה שנעשתה בישראל ועוד יותר על העסקה הכלכלית, יזמו הצעת כזב ולפיה יסכימו לעסקה בתמורה לכך שכל אנשי העיר ימולו את עצמם – ובמפתיע או שלא**, זה עבד. ואז הגיע תור האקשן – ביום השלישי בהיותם כואבים, עלו שמעון ולוי על העיר וחיסלו כל זכר, וביניהם את האנס ואביו, השיבו את דינה הביתה, ואיפשרו לאחיהם הנותרים לבזוז את כל העיר. הפרק נחתם בתשובתם המוחצת של שמעון ולוי לגערת אביהם שחשש מנקמת העמים הסמוכים: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!"

* לפי הפשט, "העיר" המוזכרת פעמים רבות בפרק אינה שכם, אלא "שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם", כלומר – עיר בשם "שלם" שהיתה עירו של שכם בן חמור – ומן הסתם היתה סמוכה לשכם העיר.
** יש שהסבירו (ראו מאמרו של הרב סמט, הערה 3) שהאחים לא חלמו לרגע שתושבי העיר יסכימו לכך, אלא רק רצו לדחות את ההצעה בקש כך שיתקיים חלקו השני של התנאי "… וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ".

שלב החשדות

כמו כל סיפור מקראי טוב, גם פרק לד מלא בחריקות ומוזרויות שונות, כשקוראים אותו קצת יותר לעומק – דבר המעורר חשד ההולך וגובר עם התקדמות הקריאה כי הסיפור אולי אינו בדיוק דיווח דוקומנטרי. ואלה התמיהות המרכזיות אותן גיליתי אגב לכתי בעקבי החוקרים, ובראשם דוד פרנקל במאמר הנושא את הכותרת הבלתי מתפשרת "צורתו הסופית של סיפור אונס דינה לאור ביקורת הנוסח והעריכה":

א. המפגש עם שכם בן חמור – הפתעה? האמת שהמיסגור של הסיפור לפרק לד אינו מדויק, ונראה שיש להתחיל אותו מסוף פרק לג: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם… וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה". כלומר (1), ליעקב היתה כבר היכרות קודמת עם שכם בן חמור – וכאמור לעיל, "העיר" בה מתרחש כל האירוע היא "שלם", עירו של שכם. כלומר (2), שכם כנראה ראה את דינה כבר קודם. וכאן יש להטרים ולציין את העובדה המתוארת בפרק לז, לפיה בני יעקב רעו את צאן אביהם ב… שכם.

ב. מה חיפשה דינה בעיר? לפי הכתוב, היא יצאה "לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" – האם מדובר במינגלינג נשי, או אולי במסע שופינג תמים? הביטוי "לראות ב" הוא די נדיר במקרא, אבל משמעו די ברור – ליהנות ממשהו. כך למשל "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים" (תהלים כז); לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ" (תהלים קו); "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (שה"ש ו) ועוד. ממה ביקשה דינה ליהנות?

ג. שכם – מדון קורליאונה לדון ז'ואן?! התנהגותו של שכם, כפי שזו מתוארת בפסוקים, היא מפליאה. בהתחלה הוא אונס את דינה באכזריות: "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (וכבר חז"ל פירשו: "שלא כדרכה" – וראו בשיר היווני בסיום…) אלא שמייד אחר כך הוא הופך למחזר עדין נפש: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ" – מה קורה פה? דיינו אם נשווה את התנהגותו של שכם לזו של אמנון שאנס את תמר אחותו: "וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ (שכ"ב + ענ"ה, כמו אצל שכם) וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד…"!

ד. הדיאלוג המוזר – לפי הפסוקים, זה סדר הדברים שהוביל לדיאלוג בין הצדדים: 1. יעקב שומע על המעשה. 2. הוא מחליט לחכות עד שבניו ישובו ולא טורח לשלוח להודיעם. 3. בינתיים חמור יוצא לדבר איתו. 4. בדיוק אז הגיעו האחים ששמעו גם הם איכשהו על האירוע. 5. חמור פונה אל האב והאחים בהצעת סחר\נישואים. 6. שכם גם הוא פונה אליהם בהצעת מוהר. 7. האחים עונים… והסיפור ממשיך. עכשיו, כמובן שכל זה אפשרי, אבל כל התיאור נראה מוזר: "וְיַעֲקֹב שָׁמַעוְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם… וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם" (מדוע המתין יעקב עד שהם ישמעו? ואיך בדיוק ציפה שהם ישמעו?); כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל" (מתאים לעם, לא לאדם!); "וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ…" (מאיפה הוא צץ?!)

ה. שמעון ולוי או בני יעקב? בתחילת הפרק מדובר על האחים כגוש אחד: "וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה", "וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים", "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב". אבל ברגע האמת, כשנדרש לממש את הנקמה אותה תכננו האחים יחד (כנראה), שני היחידים שיוצאים למסע הטבח הם "שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה". שאר האחים, אם שאלתם, הסתפקו בפעולה הדי-בזויה של ביזה, לה מוקדשים לא פחות משלושה פסוקים נפתלים: "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים (?!) וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶּם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ (לשם מה כל הריבוי הזה?). וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת (?) כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת." (ראו את הערות הנוסח לפרשה).

ו. שמעון ולוי – מסע טבח כחגיגת בר מצווה? לפי סדר הפרקים שלפנינו, שמעון ולוי היו בני לא יותר מ- 13 באותו זמן: בסוף פרק לג מתוארת עיר שכם כתחנתו הראשונה של יעקב בכנען, אחרי בריחתו מלבן. מכיוון שהוא שהה אצל לבן 20 שנה, מתוכן 7 שנים בהמתנה לנישואיו, הרי שראובן בכורו היה כבן 13 כשהגיע יעקב לעיר. ואם תאמרו שסיפור דינה אירע שנים רבות אחר כך, זה לא מסתדר עם תחילת פרק לה, שם מתוארת עלייתו של יעקב מעיר שכם לבית אל במצוות אלהים, כדי למלא את נדרו. ואכן במדרש רבה לא היסס רבי אלעזר לקבוע ששמעון ולוי "בני י"ג שנה היו" – אלא שלמדרש לא הפריע גם לקבוע שרבקה היתה בת שלוש, השאלה אם זה סביר ששני ילדים בני 13 הצליחו לחסל עיר שלימה?! (הרב סמט במאמרו מתרץ שמדובר בעיר זעירה, בת חמולה אחת… נו, שוין).

ז. מי חיסל את יושבי העיר? לפני מותו יעקב קורא ליוסף ומשחזר בפניו אירועים שונים מחייו – כשהאחרון שבהם הוא כיבוש עירו של שכם: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" – וכבר תמהו כל הפרשנים ראשונים כאחרונים על כך ותירצו מה שתירצו, אך לא תירצו כלום, שכן הפשט הפשוט הוא שיעקב הוא זה שחיסל את יושבי עיר שכם – ובוודאי שלא התנגד לכך! (הספרים החיצוניים ובעקבותיהם מדרש "ויסעו" מתארים בהרחבה את מלחמות יעקב ובניו באמורי, ע"ש). הדבר המוזר הוא שכמה פסוקים לאחר מכן יעקב "מברך" את בניו במילים "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם (=סכיניהם – ראו בשיר היווני בסוף) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי…" – וגם על כך נשתברו קולמוסים, לשווא.

ח. פרק לה – המשך ישיר או סיפור אחר? פרק לה פותח במילים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב". למודי ניסיון ממקרים דומים בהם הגיבור ירא ממשהו ואלהים נחלץ לעודדו – כמו למשל יצחק בימי הרעב (כו, ג) או יעקב עצמו כשרצה לברוח מלבן (לא, ג) – היינו מצפים להמשך כמו "אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ…" או משהו כזה. אבל במקום זה אלהים מצווה אותו: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל..". וכאן מגיע התיאור החגיגי הבא:

ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. ד וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. ה וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ.

ללא פסוק ה', אף אחד לא היה חושב לרגע שהאירוע החגיגי הזה – בו לכולם יש זמן להתרחץ, להחליף בגדים ואפילו להתעסק בקבורת אלהי הנכר – מתרחש כאשר מעל ראש יעקב ומשפחתו מרחפת סכנת מוות! אבל אם קוראים טוב רואים מייד שפסוק ה' "תקוע" באמצע, עם קשר רופף לפסוק שלפניו ואחריו: המילה "ויסעו" עוצרת את הפסוק מייד בתחילתו (אתנחתא), וגם "בני יעקב" הוא מונח ששייך לפרק לד, בעוד שבפסוקים כאן מוזכרים "ביתו" ו"העם אשר עמו", ולא "בניו". ומכאן שהתיאור הפסטורלי המקורי לא ידע על טבח אנשי העיר ולא הכיר בשום סכנה שריחפה לכאורה מעל ראש יעקב ומשפחתו.

שלב תפירת התיק

אם נסכם את כתב החשדות לעיל, נראה שהסיפור סובל מ"תסמונת נתניהו" – האם היה כלום או לא היה כלום?…
מצד אחד הוא מתאר מפגש פסטורלי בין יעקב ליושבי הארץ, במהלכו הוא קונה חלקה בעיר, בניו רועים שם את צאנם, בתו עושה חיים עם בנות הארץ, מסובבת את ראשו של בחור נאה שהוא במקרה בנו של נשיא הארץ, ולבסוף הלה נושא אותה לאשה תמורת הסכם כלכלי, כמקובל עד היום בקרב שבטים יהודיים הדורשים "סידור מלא" לבנותיהם. מצד שני הסיפור מתאר אונס אכזרי של בת יעקב התמימה על ידי שכם בן חמור נשיא הארץ, המנסה לסחוט את משפחת יעקב בעוד הנאנסת כלואה בביתו, ניסיון שבעקבותיו יוצאים (יעקב ו)בניו למסע טבח בתושבי עיר שכם, העיר שעתידה להיות מובטחת בהמשך לבני יוסף ואף להפוך לבירת שבטי ישראל. בעוד שהתיאור הראשון מתאים ברוחו לספר בראשית, כמו גם לדמותם הכנועה של יעקב ומשפחתו, הרי שהתיאור השני תקוע כאן כלהב חרב מדמם באמצע סיפור ילדים (או אם תרצו, שמעון ולוי כ"מקס ומוריץ"…)

"ארץ העברים" = איזור שכם

"ארץ העברים" = איזור שכם

וכאן מציעים חוקרי המקרא הסבר די צפוי, למען האמת, ולפיו מדובר פשוט ב"תפירת תיק אונס" לשכם בן חמור. הסיפור המקורי היה סיפור היטמעותו של יעקב באיזור שכם, על ידי רכישת חלקה ליד העיר, בה רעו בניו את צאנו, ונישואי בתו לשכם בן חמור תמורת הסכם כלכלי נדיב. איזור שכם, בו ישבו העברים הקדומים ושאף כונה על ידי יוסף "ארץ העברים", הפך להיות גרעין השליטה הישראלי בכנען, ובימי יהושע הוא היה האיזור היחיד עליו לא נדרשו להילחם כדי לכבשו.
אלא שנישואי בת יעקב לאיש נכרי היה לצנינים בעיני אסכולה מאוחרת יחסית בעם ישראל, שהתנגדה לנישואי תערובת – אסכולה ששיאה היה בימי עזרא שהזדעזע לשמוע כיצד "הִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת" ובצעד דרסטי גירש את הנשים הנכריות ואת בניהן (פרקים ט-י, וכן נחמיה יג). ואכן, הביטוי המוזר "כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל" מסגיר די בבירור את תקופת הכתיבה, בה "ישראל" היה שמו של העם, ולא שמו השני של יעקב – וגם די ברור שהוא מהווה ארמז לפסוק אחר מהמקור הדויטרונומיסטי: "כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ" (דברים כב). בתקופה הזו נתפסו נישואי התערובת כאיום חמור על קיומו של העם, ואם אמנם נישואי גבר ישראלי עם אשה זרה עוד נסבלו איכשהו (ע"ע יהודה ובניו, "שאול בן הכנענית", יוסף ואסנת, משה וציפורה + הכושית, שלמה ונשיו…) – הרי שנישואי אשה ישראלית עם גבר נכרי – כבר לא. וכאן לקחו המחברים הקדומים את הסיפור הפסטורלי על דינה ושכם, והפכו אותו לסיפור "רצח על חילול כבוד המשפחה", תוך שימוש באמצעים הרטוריים הבאים:

א. הוספת מימד של "טומאה" לסיפור – בחוק המקראי, "טומאה" מיוחסת ליחסי מין עם אשה מאורסת או נשואה בלבד. הוספת המוטיב הזה לפרקנו תוך הדגשת הקשר המשפחתי לא פחות משלוש פעמים ("כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ", "אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם", "אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם"), מדגישה את חומרת מעשהו של שכם ומשווה אותו לגילוי עריות במשפחה – למרות שמדובר "רק" באונס נערה.

ב. שימוש בביטוי "נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל" – בנוסף למוטיב הטומאה, מודגש גם הביטוי הזה המופיע כאמור בדברים כב בהקשר של זנות: "כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ" והוא חוזר שוב ביחזקאל בהקשר של ניאוף: "יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם" – ולכך יש להוסיף גם את הסיום המהדהד של הפרק: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!"

ג. איזכור חרפת הערלה – בספר בראשית לא מוזכר בשום מקום שיש בעיה כלשהי עם אנשים לא מהולים, וסיפור יוסף יוכיח – שהרי נאמר בו בפירוש שהמצרים תיעבו את העברים, אבל לא ההיפך. רק בתקופת המלוכה, כך נראה, הודגש המוטיב של הערלה כמפריד בין ישראל לעמים (ע"ע הפלשתים בימי שאול ודוד) ומכאן ההסבר שהיה בוודאי מוזר עד מאוד באזני המחבר המקורי ולפיו "לֹא נוּכַל… לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ".

לאחר העיבוד שנערך לפרק, נדרש לבצע השלמה טכנית קטנה המסבירה כיצד ייתכן שמעשה שכזה עבר בשתיקה על ידי תושבי הערים הסמוכות? לשם כך "נתחב" פסוק ה בפרק לה: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים… וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב", כאשר האיזכור של "בני יעקב" – כאשר קודם ואחר כך הם נקראים "ביתו" או "אשר עמו" – נועד להזכיר את "בני יעקב" החוזר ארבע פעמים בפרק לד.

אונס קפריסין + שירו של שכם לדינה (?) – "נולדְתְּ לאסונות"

באדיבות ויקיפדיה: https://commons.wikimedia.org/wiki/File:The_Rape_of_Proserpina.jpgאם נחזור לפרשיית "אונס קפריסין" בה התגלו כמה מבני ישראל בעליבותם כי רבה, הרי שנקל לראות כיצד סיפור אחד נע בין שני נרטיבים שונים וכמעט הפוכים – וכאמור באריכות יתירה בפוסט הזה, דבר דומה (אם כי הפוך) קרה כנראה גם לפרשייתנו.
וכיוון שבקפריסין היוונית מדובר, וכידוע המיתולוגיה היוונית (והרומית בעקבותיה) לא בחלה בסיפורי אונס\חטיפה של נשים ע"י אֵלים למיניהם – אין מתאים יותר מאשר לחתום בשיר יווני רב עוצמה שאמנם הבאתי כבר בסוף הפוסט הקודם, אבל בינתיים החלפתי אותו בשיר אחר, ע"ש.
למרבה הפלא, ניתוח מעמיק של השיר מגלה בו סודות נוראים הקשרים אותו לפרשייתנו, ויהי לפלא, כאשר תחזינה עיני הקורא מישרים למטה:

תרגום ללשון בני עבר

Γεννήθηκες για την καταστροφή

κι ήρθες να γκρεμίσεις μια ζωή,

δε συλλογίστηκες τι πας να κάνεις

μαχαίρι μου ’μπηξες, τρελή

θα με πεθάνεις

 

Και τώρα τρελοκόριτσο γελάς

μα κατά βάθος κλαις και μ’ αγαπάς

 

Μ’ ένα ποτήρι πίναμε κι οι δυο

τώρα τα ’χεις κάνει ρημαδιό

που με παράτησες χωρίς αιτία

και με ρεζίλεψες σ’ όλη την κοινωνία

 

Και τώρα τρελοκόριτσο γελάς

μα κατά βάθος κλαις και μ’ αγαπάς

 

Κουρέλι μου ’χεις κάνει την καρδιά

που μ’ άφησες, σκληρή, κάποια βραδιά

παλάτι σου ’χτισα πάνω στα αστέρια

όμως το γκρέμισαν, τρελή, τα δυο σου χέρια

 

Και τώρα τρελοκόριτσο γελάς

μα κατά βάθος κλαις και μ’ αγαπάς

נולדת לאסונותא,

ובאת לרסק חיים שלמים…

את לא חושבת מה את הולכת לעשות

לקחתְּ את הסכיןב שלי, מטורפת!

את תהרגי אותי!

 

ועכשיו, נערה מטורפת, את צוחקת.

אבל עמוק בפנים, את בוכה ואוהבת אותיג

 

מכוס אחתד שָׁתינו שנינו,

כעת את הרסת הכל,

כי עזבת אותי ללא סיבה,

ושמת אותי ללעג מול כל החבורהה.

 

ועכשיו, נערה מטורפת, את צוחקת.

אבל עמוק בפנים, את בוכה ואוהבת אותי…

 

הפכת לסמרטוט את ליבי

כשעזבת אותי, אישה קשוחה, לילה אחדו.

בניתי לך ארמון בכוכביםז

אך את ריסקת אותו, מטורפת, במו ידייך!

 

ועכשיו, נערה מטורפת, את צוחקת

אבל עמוק בפנים, את בוכה ואוהבת אותי…

סודות השיר

א "לאסונות" – בשלב זה בקליפ (0:35) ניתן לראות את אחד המשתתפים הופך שולחן – וירמוז למאמרם ז"ל "ערכתי לו שולחן והפכו", והם-הם דברי חז"ל המובאים ברש"י: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ – כדרכה. וַיְעַנֶּהָ – שלא כדרכה."

ב "הסכין" – ביוונית Μαχαίρι = מָכֵרִי, רומז לדברי רש"י מהמדרש על הפסוק "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" – "לשון כלי זין, הסיִף בלשון יווני מכי"ר", והוא פלאי!

ג "ואוהבת אותי" – סבירא ליה כרבי יהושע "רוצה אשה בקב ותפלות" (סוטה ג, ד)…

ד "מכוס אחת" –  ירמוז לדברי רבינו הקדוש "אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר" (נדרים כ:), ר"ל שהיו נאמנים זה לזו.

ה "כל החבורה" – ביוונית κοινωνία = קִינוֹנִיָה = קנוניה. ורמז לבני יעקב שהשתתפו בקנוניה נגד חמור ושכם.

ו "לילה אחד" – וקשה, שהרי מפורש בכתוב "ויהי ביום השלישי"! וחיפשתי מזור לנפשי בתרגום השבעים היווני אך גם הוא תרגם ἡμέρᾳ = יום… ויש לתרץ שמא בכתב יד לוקיאנוס מצא כן, או שמא עד שטבחו בכל אנשי העיר כבר ירד הלילה.

ז "בכוכבים" – שוב רמז מפורש לבני יעקב, עליהם נאמר "וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי", ומכאן גם רמז לאכזריות האחים שלא זו בלבד שטבחו באנשי העיר, אלא שגם ביקשו להרוג את יוסף אחיהם…

ועל זה נאמר – "חכמה בגויים – תאמין!"

5 תגובות על “אונס דינה – MeToo או Fake News?

  1. בס"ד גרין פריידיי 2019

    היהודים כפויי טובה הם. על כל מי שאירח אותם בזמני רעב בכבוד מלכים – הם מעלילים עלילות שפלות. כשירדו אברם ושרי למצרים – עשה פרעה חסד עם שרי ולקחה לביתו בכוונה להכתירה למלכה. ומה טוענים כפויי הטובה, שזה היה שלא ברצונה?

    וכי למה אמרה שרה על אברם שהוא אחיה ולא בעלה? ברור שהיא רצתה לברוח מביתו של בעל המתעמר באשתו ובבני ביתו כדי להרשים אורחים אלמונים הבאים לביתו. במקום לתת לאשתו לנוח את מנוחת הצהרים כחום היום באותו שבוע מטורף שבו נפל כל עול הבית עליה כי כל הגברים נימולו – פוקד אברם על שרה בת ה-89 'לושי ועשי עוגות'. מי צריך עוגות אחרי שחיסלו בן בקר שלם וחמאה וחלב, בשביל מה להטריח אישה קשישה ועייפה?

    אותה שיטה להעליל עלילות על המארחים, נוקטים היהודים גם כלפי מארחיהם הנדיבים בגרר. גם שם משדרת האישה את מצוקתה ומציגה עצמה כרווקה כדי שמישהו יציל אותה מחיי הגהינם של משרתת הצריכה למלא את גחמותיו של בעלה הרודן המנסה להרשים כל 'ארחי פרחי' הנקלע לביתו? גם בגרר נהג המלך בחסד וביקש לגאול את את האישה המסכנה ולעשותה למלכה – על זה מגיעים לו 'נגעים גדולים'?

    עוול נורא עשו היהודים לעיר הנפלאה סדום. מקום של מלונות ומעיינות מרפא שהוא גן עדן 'כגן ה' כארץ מצרים' – הופכים היהודים למקום רשעה ותועבה שצריך למחותו מעל פני האדמה. ברם זכור לטוב הנביא יחזקאל המודה בגלוי שסדום היתה נקיה מכל התועבות של היהודים. כל 'חטאה' של סדום היה התנגדותה לאובססיה האברהמית לרצות פרזיטים אוכלי חינם.

    אפילו בני ביתו של אברהם ואורחיו מואסים בהתנהלותו הצדקנית. לא פלא שלוט אחיינו נמלט ממנו ועובר דווקא לסדום והוא מתקבל בה בכבוד ומתערה בה. גם אורחיו של אברהם נמלטים ממנו לסדום מפחד שגם בערב יפוצץ את כריסם בסעודת שחיתות נוספת. אחרי ארוחת צהריים שבא אולצו לזלול שליש פר כל אחד, הרי ברור שיעדיפו ללון ברחוב ולא להיכנס לאחיינו של אברהם שמנסה לדחום להם ששה כזיתות של מצות בכדי אכילת פרס?

    דווקא אנשי סדום רוצים להיטיב אם האורחים שהואבסו אצל אברהם, ומזמינים אותם למסיבה אינטלקטואלית. הם מבקשים: 'הבה לנו את האנשים ונדעם', נכיר אותם ונתבסם מסיפוריהם ומדברי חכמתם. גם כאן מפרשים היהודים בצורה מעוותת את כוונתם הטובה של אנשי סדום וטוענים שהם ביקשו לבצע אונס. מה פתאום? ברור ש'נדעם' פירושו 'נכירם'.

    לשיא של עלילות שפלות מגיעים היהודים ביחס למצרים. דווקא הדאוטרנומיסטים היו קצת הוגנים כלפי המצרים ומציינים ביושר ש'גר היית בארצו'. הרי היהודים נזכרים כל הזמן בערגה ובגעגועים בדגה שאכלו במצרים חינם, ובכל פעם שמשה מציק להם בתרי"ג מצוותיו המעצבנות – נזכרים היהודים בערגה ומקשים לשוב מצרימה. האם קצת חינוך לחיי עבודה יצרנית הוא 'עינוי ושעבוד'?

    עוד עם שהיו לו כוונות טובות כלפי היהודים ונגמל בשנאה יוקדת הם בני עשיו. גדלותו המוסרית של עשיו ניכרת כבר בשובו של יעקב מחרן. אחרי לקיחת הבכורה והברכות ואחרי 20 שנה שכל עול כיבוד ההורים נפל על עשיו – עשיו יוצא מגדרו לכבד את אחיו ויוצא לקראתו עם משמר כבוד של 400 איש. מה אומרים על זה היהודים כפויי הטובה? מאשימים את עשיו התמים שרצה להרוג את יעקב…

    ומאות שנים אחר כך בצאת בני ישראל ממצרים, באים בני עמלק ממרחקים כדי לעזור לנחשלים שאינם מצליחים לעמוד בקצב המטורף של הריצה שמכתיב משה בריצתו אל ארץ כנען. באים העמלקים טובי הלב ומבקשים לנהל בלחם ובמים לכל כושל. מה גומלים להם היהודים כפויי הטובה, 'תחמה את זכר עמלק מתחת השמים'… כמה פיקח היה מחלך אדום שלמד לקח וסירב להרשות ליהודים לעבור בארצו, ובכך חסך מעצמו עלילות.

    בקיצור: היהודים היו, והינם עד היום הזה, כפויי טובה ומעלילי עלילות על כל גוי צדיק המבקש טובתם. שומר נפשו ירחק מהם.

    בברכה, ג'ים ג'ון קורבין עולה ויורד, קורבן היהודים הרעים

    • לאור הטיעונים המשכנעים שלך, אני נאלץ להסכים עם חלק מהטענות… אלא שלא זכית להבין את כוונת הפוסט, שלא בא לטעון שמישהו בא להאשים את שכם המסכן באונס – שהרי כל הסיפור הזה לא היה ולא נברא אלא משל היה! המטרה היתה להמחיש את הסכנה שבנישואי תערובת, אולי עם הכותים הקדומים שחיו באיזור שכם בימי עזרא ונחמיה, דרך סיפור יהודי טוב. כמו למשל (להבדיל?) הסיפורים של הרב מאיר להמן שמעלים על נס את הקיום היהודי בגלות – אמנם הם מבוססים על דמויות שהיו ונבראו , אבל וודאי שכל הפרטים לא בדיוק היו, אלא ראויים היו להיות…

      • ולמרבה הפלא גם הכותים שאינם חשודים באהדה יתירה לעזרא ונחמיה, מחזיקים באותה תורה בשינויים קלים, שבה מופיע גם סיפור שכם. השומרונים מעולם לא היו מאוחדים עם בני יהודה, ובכל זאת לא מצינו תורה נפרדת לשבטי הצפון ולשבטי הדרום וכו' וכו'

        בברכה, שאציוס פון לוינהאוזן

        אגב, במעשה שכם יש קבלה לפחות בדיעבד של נישואין עם גויים שעברו גיור, אף שההתגיירות היתה לשם אישות. יעקב כועס על שמעון ולוי על שהרגו את אנשי שכם.

  2. שלום וברכה רבי אברהם!

    בשבת האחרונה, עת האזנתי לבעל הקורא המתאר באופן מסמר שער (כוונתי כמובן לשערות האוזניים…) את מעשה דינה, ניצנצה בי רוח הקודש [אי אפשר להסתכל על זה אחרת!], וקיבלתי השראה מהפוסטים הקודמים שלך, המקשרים בין סיפורי התורה לסיפורי יוון, וחשבתי לעצמי שאולי גם במעשה דינה יש משום יפיפותו של יפת באהלי שם…
    האם אין דמיון מסויים בין מעשה דינה לבין מלחמת טרויה המפורסמת?, גם שם – אם אני זוכר נכון – נסיך טרויאני גונב את אשתו של מנלאוס מספרטה, והסוף ידוע… טרויה גמרה כמו העיר שכם!
    מה אתה חושב, יכול להיות שהייתה איזו השפעה הדדית, או שהדפוס הזה די נפוץ בעלילות העולם העתיק, כך שאי אפשר ללמוד מזה.

    • יפה!!! לא חשבתי על זה באמת, אם כי שם לא היה מדובר באונס, אלא בחטיפה (בהסכמה!) של אשה נשואה, אבל הרעיון דומה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים