לֹא חֲמוֹר אֶחָד – על חמור(י)ו של הנביא הזקן

תלונתו של משה בפרשת השבוע, "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי", הזכירה לי שעוד לא זיכיתי את הרבים בפרק מהדוקטורט שלי* העוסק בחמור(ים) המופיע(ים) שוב ושוב בפרשיה המוזרה של איש האלהים והנביא הזקן, אי-שם במלכים א יג. באופן מפתיע, הרקע לפרשיה הזו מזכיר בקווים כלליים את פרשת קורח, אז לטובת אלו שלא קראו לאחרונה את מלכים א, הנה תקציר האירועים:
* לפרקים הקודמים – ראו תחת תגית 'אדם ובהמה' באתרא הדין, או גללו לסליידר שבסוף הפוסט. קראו עוד

שָׁלֵם – עיר הבירה העברית

בכל הקשור לשמות ערי בירה, מדינות העולם מתחלקות, בגדול, לשניים: אלו שיש להן הסבר, ואלו שהמציאו להן הסבר. באופן קצת מפתיע, לסוג הראשון משתייכות דווקא הערים העתיקות יותר, שהקמתן לוטה בערפילי ההיסטוריה: אתונה נקראת על שם האלה אתנה (אם כי יש שאומרים ההיפך), רומא על שם רומולוס ו\או רֶמוס, אֶדוֹ (טוקיו הקדומה) אינה אלא "שפך נהר" ובייג'ינג אינה אלא "הבירה הצפונית". דווקא ערים חדשות יותר מתקשות להסביר את מקור שמן – האטימולוגיה של לונדון, פריז, ברלין ומדריד, למשל, אינה ברורה (עיינו בוויקי האנגלית) למרות שהן הוקמו "רק" לפני אלף-אלפיים שנים.

ירושל(י)ם?

Jerusalem_logoומה קורה אצלנו? ובכן, למרות עתיקותה של העיר ירושלים, לא זו בלבד שמקור שמה לא ברור, אלא אפילו דרך כתיבתה והגייתה לא ברורה: בנ"ך היא נכתבת בדרך כלל ירושלם, אבל פה ושם חדר הכתיב המאוחר "ירושלים", ובהתאם לכך הניקוד בכל הנ"ך נקבע לצורה הבלתי אפשרית "ירושָׁלִַם", למעט בספרי עזרא ודניאל שם נותרה הקריאה הארמית "ירושלֶם"…

קראו עוד

אנֹכי העיט – אברם, אכילס, קזאנצידיס

התנצלות המחבר: מכיוון שעול טרדות הפרנסה השתרג על צווארי (אני במעבר תפקיד, וקשה חפיפה לישראל כספחת) לא זכיתי להשלים את המדרש היווני שפצחתי בו בפרשת לך-לך. בשורות הבאות אני משלים את חובי לאנושות בכלל ולמלכות יוון בפרט, אלא שהדברים נכתבו כלאחר-יד, מקוצר רוח ומעבודה קשה.

תקציר הפרק הקודם

Woman_Bouzouki_Birdב'ציפור ישראלית בגלות יוונית', ניסיתי להסביר את משמעות הבהמות והציפור(ים) בברית בין הבתרים. פתחתי בפירושו האלגורי של פילון, המשכתי לפירושו ה'גלותי' של הרד"ק, ולבסוף הצגתי את פירושו (הגלותי אף הוא) של רד"צ הופמן ולפיו הבהמות המשולשות הן שלושת דורות גלות מצרים, והציפור היא הדור הרביעי שעתיד להשתחרר ולצאת ממצרים. הקישור בין גלות לציפור הזכיר לי פיסקה ארוכה בתיקוני הזוהר שדורשת כמה וכמה פסוקים 'ציפוריים' כמכוונים לגלות ישראל \ השכינה, היא ה'אימא הקדושה' עליה נאמר "שלח תשלח את האם".

מכאן הפלגתי על כנף ציפור אל השירה היוונית המודרנית בה גיליתי באופן מפתיע את המוטיב המשולש גלות-ציפור-אמא החוזר שוב ושוב בכמה שירים מפורסמים מאוד (לפחות ביוון, מקווה שבזכותי גם בישראל…)
מה שנשאר להסביר באותה ברית בין הבתרים הוא מה תפקידו של… קראו עוד

ציפור ישראלית בגלות יוונית

בפוסט הקודם זכיתי לחשוף לאור עולם את ההקבלה היוונית המפתיעה שגילה ד"ר גיא דרשן בין האנקדוטה המוזרה אודות בני האלהים ובנות האדם שבסוף פרשת בראשית, לבין סיפורי החרבת הארץ על ידי זאוס כתוצאה מקנאתו ב'בני התערובת' שנוצרו מזיווגי אלים-אלות עם בני\בנות אנוש.μάτια μου
אבל להשוות בין סיפורים עתיקים זה קללל – מה שהולך לקרות עכשיו הוא השוואה חוצת דורות ותקופות, בין מוטיב הציפור והגלות שבברית בין הבתרים וגלגוליה ביהדות, לבין שירים יווניים מפורסמים בני המאה ה-20. כבונוס לקורא הסבלני, בסוף הפוסט יצורפו גם שני שירים מתורגמים במתנה, האחד של דלאראס (מוכר לנו כ'עיניים שלי') והשני של לא אחר מאשר סטליוס קזאנצידיס תנצב"ה (והמחמיר לנגנו ברקע הקריאה תבוא עליו ברכה).

קראו עוד

המתנות – בחזרה למקרא

תקציר הפרקים הקודמים

malinowski_trobriandsפרק א – בעקבות פרשיית מתניהו ותגובת חברי אמ;לק של הממשי, התעורר צורך דחוף להסביר את מקורה של המתנה כ"פאקינג עובדה חברתית טוטאלית". יצאתי למסע ההסברה בראשית המאה ה-20, עם גילויו של ברוניסלב מלינובסקי את "טבעת הקוּלה" באיים הטרובריאנדיים, אותם מסעות שיט שמטרתם הענקת צמידים שונים מאדם לרעהו וחוזר חלילה לאין קץ. משם הפלגתי חזרה לצרפת אל מרסל מוס, שבעקבות מלינובסקי וממצאים נוספים פרסם את "המסה על המתנה", ובה טען שלוש טענות מרכזיות:
1) המתנה בפרט ויחסי החליפין בכלל הם "מוסד חברתי טוטאלי", שחשיבותו עולה בהרבה על המשמעות הכלכלית הפשטנית שיוחסה לו. 2) כל מתנה 'מצפה' לתגמול הולם – אין מתנות חינם.  3) המתנה מייצגת את רוחו\נשמתו של הנותן, ולכן הענקת מתנה משמעה הענקת חלק מעצמך (מה שמסביר את שתי המסקנות הקודמות).

bedouin_lamb_giftפרק ב – כדי להגשים את חלומו של מלינובסקי למצוא דוגמאות נוספות לתופעת המתנה, חזרתי בזמן לתקופה ההומרית, בה גילה מוזס פינלי את תופעת המתנות במלוא הדרה באיליאדה ובאודיסיאה, כחלק ממוסד ה'קסניה' היווני. משם עברתי בקפיצת הדרך אל המאה ה-20 והראיתי שהתופעה קיימת ובעוצמה רבה גם בתרבות הבדואית וגם בתרבות היפנית בנות דורנו.


אז אחרי שעלינו למרום המחקר האנתרופולוגי ולקחנו שבי, מתנות באדם, הגיע הזמן ליישם את החומר הנלמד על כמה פרשיות מקראיות עלומות. מקוצר המקום ואופי הבלוג, אאריך בדוגמה אחת ואקצר בשאר, וישמע חכם ויוסיף לקח. אז הדוגמה הארוכה תהיה, ברשותכם, מתוך פרשת בֹּא שנקראה לא מכבר, וששיאה הוא מכת בכורות ש'שכנעה' את פרעה להיכנע סופסוף ולשחרר את בני ישראל ממצרים.   קראו עוד

על גמלים ואנשים – את מי מגלמים הגמלים בסיפור אירוסי רבקה?

מבעד למסך האש והעשן, אני ממשיך במסע המפרך לפענוח משמעותן של הבהמות בסיפורי המקרא, בעקבות פרשיות השבוע של ספר בראשית. אז אחרי החמור בפרשת העקידה, הגיע תורם של הגמלים בפרשיית אירוסי רבקה – ללא ספק, אחד הסיפורים חסרי-ההצדקה-באריכותם שבמקרא, המציג בין פסוקיו הרבים גיבור אלמוני ושקט יחסית – הגמל.
camels_everywhereולמה הגמל הוא גיבור הסיפור? קודם כל, אם כמות איזכורים היא מדד לחשיבות, אז כדאי לדעת שהמילה 'גמל' על הטיותיה חוזרת בפרק זה לא פחות מ- 18 (!) פעמים – הרבה יותר מהנדרש לצורך העלילה. המילה "רבקה", למשל, מופיעה 13 פעמים, "האיש" 10 פעמים, ו"העבד" רק 9 פעמים. היחיד שמתמודד מול הגמל הוא ה' – שכן השם המפורש חוזר 19 פעמים בפרשה (בבחינת אשירה לה' – כי גמל עלי).
אבל לא מדובר רק בריבוי כמותי – הגמלים למעשה נושאים את העלילה על גבם: הסיפור יוצא לדרך כשהעבד לוקח עשרה גמלים, הוא נעצר במתח כשהעבד מבריך את הגמלים מחוץ לעיר, המתח נשבר כאשר רבקה משקה את הגמלים, אך שב ונעור כשרבקה מכניסה אותם לבית אביה – לבסוף, הדרמה מסתיימת בסוף טוב לנוכח נחישותה של רבקה ללכת עם האיש – ושוב, הגמלים הם אלו הנושאים את רבקה אל יצחק, עד שבסיום הסיפור רבקה "נופלת" מעל הגמל. למעשה, לולא הגמלים לא היה לנו סיפור, שכן דווקא השקאתם על ידי רבקה היא זו שהובילה לבחירתה על ידי עבד אברהם! קראו עוד

המקרה המוזר של החמור בסיפור העקידה

– יש עוד נקודה שהיית רוצה להסב אליה את תשומת ליבי?
– כן, לתקרית המוזרה של החמור בסוף הסיפור.
– אבל החמור כלל אינו מופיע בסוף הסיפור!
– זו התקרית המוזרה.
(פראפראזה על שרלוק הולמס ב'כתם כסף')

סיפור העקידה הוא אחד משיאי התנ"ך – גם בהיבט התיאולוגי, גם בהיבט הפילוסופי וגם בהיבט הספרותי. מדובר בסך הכל ב-19 פסוקים דחוסים, שמתארים באיפוק שנשגב מבינתנו, אירוע דרמטי שאין קלישאה שלא נכתבה עליו ואין רעיון פרשני שלא הוצע לגביו (ראו למשל את 15 עמודי הביבליוגרפיה האלו).

כמו בחלק גדול מסיפורי המקרא, גם כאן נראה שאין בסיפור העקידה ולו מילה מיותרת אחת, ולהיפך – היינו מצפים לשמוע משהו על תחושתו של אברהם לנוכח הצו הנורא, אולי משהו על תגובתו של יצחק כשנעקד על ידי אביו, ואולי משהו על השפעת האירוע על שרה לאחר מכן… אבל כל אלו נותרים באפילה. ואכן, שתיקתו הרועמת של הסיפור הובילה את חוקר הספרות המפורסם אריך אוארבך לראות בו דוגמה מכוננת לסגנון המקראי הייחודי. הלה הקדיש את הפרק הראשון בספרו הידוע 'מימזיס', להשוואה בין הסגנון המקראי ובין הסגנון ההומרי, המתבטא למשל באודיסיאה, וזו התרשמותו מסיפור העקידה:

קראו עוד