פרללומניה מוזיקלית – מהביטלס לפלמנקו ומהודו לים סוף

הרעיון של פרללומניה מהפוסט הקודם מצא חן בעיניי, ובפוסט הזה אני מתכוון לעבור כל גבול ולקשר בין היארצייט של הביטלס, פלמנקו, פאקו דה לוסיה, ראווי שנקר, הינדואיזם, שאלת מקדש הדממה, חנוכת המשכן ושירת הים (=פסח).
אז הבה נתחבר לאוזניות, נעבור לישיבת לוטוס ו… נתחיל.

“עד שלא שקעה שמשם של הביטלס…”

הביטלס – כמה דקות אחרי ששמעו את פאקו מנגן... (לתמונה המקורית)

הביטלס – כמה דקות אחרי ששמעו את פאקו מנגן…
(לתמונה המקורית)

ערב פסח הקרב ובא חל ב- 10 באפריל, הלא הוא היארצייט לפירוקה של הביטלס בשנת 1970 (והמעריצים נהגו לסיים שמיעת אלבום שלם ולהיפטר מתענית:) אמנם אני אישית לא מתחבר כל כך לשירים שלהם ומעדיף כידוע פלמנקו – אבל מתישהו גיליתי קשר מופלא ומעניין בין נסיכי הפופ המערבי לבין מלך הפלמנקו הספרדי, פאקו דה לוסיה.
לאחר מותו המפתיע (התקף לב) של פאקו לפני שלוש שנים, התפרסמו בכל רחבי העולם כתבות הסוקרות את חייו ומנסות להסביר את סוד קסמו. אחת המעניינות שבהן היתה של המוזיקאי מארק האדסון, שאין לו ולא היה לו שום קשר לפלמנקו, ודווקא משום כך המשפט הבא שלו צד את תשומת ליבי:

פאקו דה לוסיה, שנפטר בפברואר, היה גיטריסט הפלמנקו הגדול ביותר בדורו, אדם שהשפעתו על החיים בספרד היתה גדולה לפחות כמו זו של הביטלס בבריטניה. (מתוך כתבה בטלגרף)

קראו עוד

הבית אשר נשכח – בעקבות חנוכת המקדש השני

חנוכת המזבח בעליית זרובבל - המאייר שגה קלות והכתירת את התמונה במילים "חנוכת המקדש", אבל המקדש נחנך 4 שנים מאוחר יותר

חנוכת המקדש בעליית זרובבל (עזרא ג), בערך בשנת 537 לפנה”ס – בפועל נבנה רק המזבח, ובניין המקדש חודש רק בשנת 520, בעידוד חגי וזכריה

משום מה נשמט מלוח השנה היהודי אחד האירועים החשובים והמרגשים בתולדות עם ישראל, שקרה ממש בימים אלו, וליתר דיוק, ב-ג’ באדר לפני כ- 2,500 שנים – וכוונתי לחנוכת בית המקדש השני בימי שיבת ציון. האירוע התרחש בשנת 516 לפנה”ס, שבעים שנה בדיוק לאחר חורבן בית המקדש הראשון, וכעשרים שנה לאחר הצהרת כורש – אבל ככל שידוע לי אין שום טקס(ט) עבור היום הזה, והוא חולף בלוח השנה בלי להשאיר סימן.

אז כדי לתקן את המצב (באיחור קל, מקוצר רוח ומעבודה קשה), הרשו לי לצטט את תיעוד הטקס, היישר מהדיווח המובא בפרק ו’ של ספר עזרא:

(יד) וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס.
וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וּבָנוּ וְתִקְּנוּ, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס.
(טו) וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא.
וְנִשְׁלַם בַּיִת זֶה עַד יוֹם שְׁלֹשָה לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ.
(טז) וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה.
וְעָשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים וּשְׁאָר בְּנֵי הַגּוֹלָה, חֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה בְּחֶדְוָה.
(יז) וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
וְהִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה, פָּרִים מֵאָה, אֵילִים מָאתַיִם, כְּבָשִׁים אַרְבַּע מֵאוֹת, וּצְפִירֵי עִזִּים, לְחַטֵּא עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר, לְמִנְיַן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
(יח) וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה.
וְהֵקִימוּ הַכֹּהֲנִים בִּפְלֻגּוֹתֵיהֶם, וְהַלְּוִיִּים בְּמַחְלְקוֹתֵיהֶם, עַל עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, כִּכְתָב סֵפֶר מֹשֶׁה.

טוב, הייתי מסיים כאן, אבל כדי לא להשאיר הגיליון חלק, כמו שאומרים, אעלה על הכתב את התמיהות העולות מהקטע ואת הצעת התשובה אליהן, כפי שנגלתה לי מן השמיים, ומן השמיים ירחמו…  קראו עוד

לא דיברנו עוד על אהבה

“וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ

Jacob_Kisses_Rachel

“וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל…”

זוהי הפעם הראשונה בספר בראשית שבה מוגדרים היחסים בין גבר לאשה על פי ההיבט הרגשי שלהם – ולא על פי פונקציית הרבייה שלהם (“וידע”) או היעדרה.
(יעל פלדמן, למה לא אהב פרויד את יעקב? עמ’ 367)

וכך, עם נטיית הפועל היפה הזאת, “ויאהבה” – רק מלה אחת, אבל הדקדוק העברי מאפשר לה להכיל רגש, זמן, גבר ואשה – הגענו אל האהבה הראשונה של גבר לאשה בתנ”ך.
(מאיר שלו, ראשית: פעמים ראשונות בתנ”ך, עמ’ 25)

אמנם הפועל אה”ב מופיע כבר בפרשה הקודמת – “אֶת בִּנְךָ… אֲשֶׁר אָהַבְתָּ” – אבל כמו שציינו פלדמן ושלו, כאן זו הפעם הראשונה בו מובעת אהבת גבר לאשה, ובמילה אחת! ואכן הגמישות העברית מפליאה, בייחוד אם נשווה לתרגומים של מילה זו כמו תרגום השבעים ליוונית (καὶ ἠγάπησεν αὐτήν), תרגום הוולגטה ללטינית (et in tantum dilexit eam) או תרגום המלך ג’יימס לאנגלית (and he loved her). קראו עוד

חידת בראשית י”ד ואברם העברי – חלק ב

בחלק א’ של הפוסט זכינו לעבור שני שלבים בדרך המְחַקְּרִים להבנת הפרק: בשלב א’ ראינו שנוסח המסורה של הפרק אמנם דורש תיקונים קלים, אבל אין לכך חשיבות של ממש (חוץ מהערה קריטית אחת שתידון בהמשך), ובשלב ב’ ראינו שתיארוך הפרק שנוי במחלוקת אדירה: האם מימי אברהם, מימי דוד או מימי החשמונאים?…
אז עכשיו הגיע הזמן לעבור לשלב השלישי והעיקרי – מה בעצם בא הפרק ללמדנו?

ג. משמעות הפרק

דוד מתכונן לכבוש את עיר , יבוס, היא ציון, היא ירושלים, היא שלם (?)

דוד מתכונן לכבוש את עיר יבוס, היא ציון, היא ירושלים, היא שלם (?)

ג1. דעת המְחַקְּרִים: שלם = יבוס, מלכיצדק = אֲרַוְנָה, אברם העברי = דוד!            

אם בנושא התיארוך נפלה שלהבת המחלוקת, הרי שכאן נפלגו הדיעות עוד יותר, שכן גם חוקרים המסכימים לתיארוך ה’דוידי’ חלוקים ביניהם בשאלה למה נוסף הסיפור דווקא אז.
למזלי, פרופֵיסור גמור בשם אמרטון (J. A. Emerton) טרח וכתב מאמר קצר וקולע של 37 (!) עמודים צפופים בדיוק על הפרק הזה, ושמו The Riddle of Genesis XIV – במאמר הוא סוקר בערך את כל הדעות שהובעו בנושא עד ימיו ואפילו מגיע לאיזשהו סיכום הגיוני, אז ארשה לעצמי להיעזר בו, לפחות לטובת תמצות דעתם של כמה חוקרים כותבי גרמנית, שפת לא ידעתי (עוד לא עברתי לברלין :)

אז לדברי הזרם המרכזי של אותם מְחַקְּרִים, הסיפור חובר לאחר כיבוש עיר יבוס (= שלם\ירושלים) ע”י דוד והעלאת הארון לעיר (שמ”ב ה-ו). חשוב לזכור מה שאנחנו נוטים לשכוח, שבעיר היו מן הסתם אלפי כנענים – כל השאלה היא מה עשה בהם דוד?

קראו עוד

חידת בראשית י”ד ואברם העברי – חלק א

אברם העברי, עטור נצחון, פוגש את מלך סדום

אברם העברי, עטור נצחון, פוגש את מלך סדום

פרק יד בבראשית, שבמרכזו מתנוסס שמי המאומץ, ‘אברם העברי’, הוא אחד המורכבים, המעניינים והתמוהים ביותר בתורה, ואולי אפילו במקרא כולו. הקשיים שבו נוגעים להיסטוריה, ספרות, ארכיאולוגיה, בלשנות, נוסח, תיאולוגיה… בקיצור, הכל בכל. לכן הוא מהווה ‘מקרה מבחן’ מרתק למי שרוצה לטעום קצת ממחקר המקרא על רגל אחת, מה שאנסה לעשות בשורות הבאות – אבל ראשית, התמיהות והבעיות:

קשיים ענייניים

  1. “אַמְרָפֶל”, “כְּדָרְלָעֹמֶר”, “בִּרְשַׁע”, “הַזּוּזִים”… זה אמיתי, השמות המוזרים האלו?!
  2. מה לחמשה ‘מלכים’-דמיקולו, כל אחד בקושי ראש מועצה, למרוד בארבעת מלכי-העל הגדולים הללו?
  3. למה כל השתלשלות המלחמה חסרת-הפשר שכזו אמורה לעניין אותנו, ועוד באמצע ספר בראשית הפסטורלי?
  4. מדוע אברם נקרא כאן פתאום (לראשונה ולאחרונה) “עברי”?!
  5. מאיפה ולמה צץ מלכיצדק? מהי אותה “שלם”? ומי נתן למי מעשר ולמה?
  6. מה בעצם המסר של כל הסיפור הזה, ומדוע הוא ‘נדחף’ בין פרק יג ל-טו?

אהה, וכמובן – למה דווקא 318 חניכים? (טוב, פתרון מבריק לזה הראיתי כאן:)

קראו עוד