הכפרות – מנהג פרימיטיבי או מסורת מקראית

Kaparot_Pashkevil_Roosterכמו הפולמוס על כן\לא תנ"ך בגובה העיניים, כן\לא שירת נשים או כן\לא קיגעל בקידוש, מדי שנה צץ לו מחדש הוויכוח הלעוס לעייפה אודות כן\לא מנהג הכפרות היהודאי-תרנגולאי. אלא שהשנה חלה התפתחות דרמטית, באשר הגאב"ד והגאוה"צ הביד"צ שליט"א (פה נגמרו להם הרשת"בים, ראו משמאל) נזעקו לנוכח הגברת הפיקוח על הובלת התרנגולים הדחוסות במשאיות ומפוזרות ברחבי הריכוזים היידישאיים הגולים בארץ הקודש, פיקוח שמאז ימי אנטיוכוס לא היה כמוהו ואשר עתיד להוריד שאולה את אחד מעיקרי האמונה היהודית.
טוב, עד כאן הציניות המתבקשת, אבל עכשיו ברצינות – האם אכן מדובר במנהג פרימיטיבי, בבחינת "דרכי האמורי", המתאים אולי לכנען של המאה ה-12 לפנה"ס? בשורות הבאות אנסה להראות שאכן מדובר במנהג פרימיטיבי, כלומר – ראשוני וקדום, ואם הדבר נחשב בעיניכם למילת גנאי, הרי שתיאלצו לומר שהתורה עצמה היא פרימיטיבית, שכן התפיסה העומדת בבסיס מנהג הכפרות עומדת בתשתית התורה כולה. גילוי מקדים ונאות: חלק מהדברים להלן התגלו לי משמיים במסגרת מחקר מקראי שאני כותב בלילות אלו, ואף אמנם כי השתדלתי לטובת הבלוג לתרגם את הדברים מאקדמית נפוצה ללשון בני אדם, ייתכן והחמצתי משהו או שקיצרתי במקום שראוי להאריך, עמכם הסליחה…
קראו עוד

צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה

אחת התופעות המופלאות שבתורה היא מציאותם של 'קובצי חוקים' עצמאיים ונבדלים בה.
אחת התופעות המופלאות בחיי היהודי המאמין היא העובדה שהוא פשוט לא שם לב לכך…

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת" – אלו מצוות?!

צו לצו - קבצי החוקים בתורה

חוסר תשומת הלב לכך בולט מאוד כשקוראים למשל את הפסוק האחרון בפרשת השבוע, בחוקותי (וי' כז, לד):
"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". אבל רגע, הרי כבר בסוף הפרק הקודם (כו, מו) נאמר:
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" – אז זה אלה או אלה?!
(אגב, סיום דומה יש גם בבמ' לו, יג, אך שם מודגש: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה'… בְּעַרְבֹת מוֹאָב…!)

רוב הפרשנים כלל אינם מתייחסים לשאלה, אך הנה כמה הסברים שהצלחתי ללקט מחכמינו ומחכמי אומות העולם – ושימו לב להארות המעניינות שניתן להפיק גם מתורתם של חכמי האומות!…

קראו עוד

הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן

שאלה תיאורטית: אתה הולך לתומך ברחוב, ופתאום מישהו קורא לעברך: "צדיק! בוא, אתה בדיוק עשירי למניין!" והנה עוד זה מדבר, קורא לך מאן-דהו אחר: "צדיק! בוא תעזור לארוז מנות לקמחא דפסחא!" – מה היית עושה? (השאלה מנוסחת בלשון זכר, והיא אכן מכוונת לגברים [דתיים] בלבד:)

אם כמו רוב הדתיים הנורמטיביים היית בוחר ללכת להשלים מניין, קלעת לדעתה של התורה – שכן כבר בתחילת פרשת השבוע שלנו (קדושים – ויקרא יט) מוקדשים ארבעה פסוקים שלֵמים (ה-ח) לדיני קרבן השלָמים ובסופם מובטח עונש כרת (!) למי שלא יאכל את הקרבן בזמן. למצוות צדקה (לקט, שכחה ופאה) לעומת זאת, מוקדשים שני פסוקים בלבד (ט-י), ולא מופיע בהם כל איום בעונש. כלומר – הקרבנות קודמים הן בסדר והן בחשיבות לצדקה.

אך מה היו אומרים על כך הנביאים? את ההיפך הגמור, מסתבר:
קראו עוד

"נאמרה על הסדר" – על אי-הסדר בסדר העבודה

 מי שקורא את פרק טז בפרשת השבוע, הלא הוא "סדר העבודה" של הכהן הגדול ביום כיפור, חש שמדובר באמת ב'סדר' – טקס ערוך בדקדקנות, המתנהל שלב אחרי שלב בצורה מסודרת, מפסוק ג עד פסוק כח.
הבעיה מתחילה בדברי חז"ל על פסוקים כג-כד שבסוף ה'סדר': כג וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. כד וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא…
ועל כך נאמר במסכת יומא (לב ע"א):

תנו רבנן: "ובא אהרן אל אהל מועד". למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף* ואת המחתה. שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה.
מאי טעמא?
אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום. ואי כסדרן לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.
* הכף – זו תוספת של חז"ל, שמתבקשת מבחינה טכנית – אך הפס' מזכיר רק מחתה.

קראו עוד

וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם – על עבדות, נצרות ומקרא

12 שנים של עבדות

"וְהָעֶבֶד הַהוּא אֲשֶׁר יָדַע אֶת רְצוֹן אֲדֹנָיו וְלֹא הֵכִין עַצְמוֹ וְלֹא עָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ – יִלְקֶה מַלְקוֹת רַבּוֹת" – אלו כתבי הקודש!
(אֶפְּס, האדון הלבן, מצטט את לוקאס 12:47)

That_is_Scripture - Epps

And that servant, which knew his lord's will and prepared not himself –
shall be beaten with many stripes
!That's Sctipture

זו אחת הסצינות שלכדו את עיני בקדימון\טריילר של '12 שנים של עבדות' (גילוי נאות: לא ראיתי את הסרט וכנראה גם לא אראה – יש דברים שאני לא מסוגל לעמוד בהם) – בעל החווה מטיף לעבדיו המוכים, מתוך שכנוע פנימי עמוק, כי עפ"י 'כתבי הקודש' מוטלת עליו החובה להלקות אותם על אי-ציות. לקח לי קצת זמן עד שגיליתי את הסרטון הזה, בו הצלחתי לשמוע את המילים שקורא האדון הלבן, ולאתר את מקורן באוונגליון – ובסוף הפוסט הקדשתי כמה שורות לניתוח קצר של הטקסט. מכיוון שלא ראיתי את הסרט, אני סומך על מה שכתוב כאן ועל מה ששמעתי מידיד שכן ראה אותו, ולפי שניהם מסתבר כי הדת וכתבי הקודש (הנוצריים, כמובן) הינם בעלי נוכחות רבה מאוד בסרט הזה – ולאו דווקא לחיוב.

קראו עוד