פרללומניה מוזיקלית – מהביטלס לפלמנקו ומהודו לים סוף

הרעיון של פרללומניה מהפוסט הקודם מצא חן בעיניי, ובפוסט הזה אני מתכוון לעבור כל גבול ולקשר בין היארצייט של הביטלס, פלמנקו, פאקו דה לוסיה, ראווי שנקר, הינדואיזם, שאלת מקדש הדממה, חנוכת המשכן ושירת הים (=פסח).
אז הבה נתחבר לאוזניות, נעבור לישיבת לוטוס ו… נתחיל.

"עד שלא שקעה שמשם של הביטלס…"

הביטלס – כמה דקות אחרי ששמעו את פאקו מנגן... (לתמונה המקורית)

הביטלס – כמה דקות אחרי ששמעו את פאקו מנגן…
(לתמונה המקורית)

ערב פסח הקרב ובא חל ב- 10 באפריל, הלא הוא היארצייט לפירוקה של הביטלס בשנת 1970 (והמעריצים נהגו לסיים שמיעת אלבום שלם ולהיפטר מתענית:) אמנם אני אישית לא מתחבר כל כך לשירים שלהם ומעדיף כידוע פלמנקו – אבל מתישהו גיליתי קשר מופלא ומעניין בין נסיכי הפופ המערבי לבין מלך הפלמנקו הספרדי, פאקו דה לוסיה.
לאחר מותו המפתיע (התקף לב) של פאקו לפני שלוש שנים, התפרסמו בכל רחבי העולם כתבות הסוקרות את חייו ומנסות להסביר את סוד קסמו. אחת המעניינות שבהן היתה של המוזיקאי מארק האדסון, שאין לו ולא היה לו שום קשר לפלמנקו, ודווקא משום כך המשפט הבא שלו צד את תשומת ליבי:

פאקו דה לוסיה, שנפטר בפברואר, היה גיטריסט הפלמנקו הגדול ביותר בדורו, אדם שהשפעתו על החיים בספרד היתה גדולה לפחות כמו זו של הביטלס בבריטניה. (מתוך כתבה בטלגרף)

קראו עוד

הבית אשר נשכח – בעקבות חנוכת המקדש השני

חנוכת המזבח בעליית זרובבל - המאייר שגה קלות והכתירת את התמונה במילים "חנוכת המקדש", אבל המקדש נחנך 4 שנים מאוחר יותר

חנוכת המקדש בעליית זרובבל (עזרא ג), בערך בשנת 537 לפנה"ס – בפועל נבנה רק המזבח, ובניין המקדש חודש רק בשנת 520, בעידוד חגי וזכריה

משום מה נשמט מלוח השנה היהודי אחד האירועים החשובים והמרגשים בתולדות עם ישראל, שקרה ממש בימים אלו, וליתר דיוק, ב-ג' באדר לפני כ- 2,500 שנים – וכוונתי לחנוכת בית המקדש השני בימי שיבת ציון. האירוע התרחש בשנת 516 לפנה"ס, שבעים שנה בדיוק לאחר חורבן בית המקדש הראשון, וכעשרים שנה לאחר הצהרת כורש – אבל ככל שידוע לי אין שום טקס(ט) עבור היום הזה, והוא חולף בלוח השנה בלי להשאיר סימן.

אז כדי לתקן את המצב (באיחור קל, מקוצר רוח ומעבודה קשה), הרשו לי לצטט את תיעוד הטקס, היישר מהדיווח המובא בפרק ו' של ספר עזרא:

(יד) וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס.
וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וּבָנוּ וְתִקְּנוּ, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס.
(טו) וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא.
וְנִשְׁלַם בַּיִת זֶה עַד יוֹם שְׁלֹשָה לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ.
(טז) וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה.
וְעָשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים וּשְׁאָר בְּנֵי הַגּוֹלָה, חֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה בְּחֶדְוָה.
(יז) וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
וְהִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה, פָּרִים מֵאָה, אֵילִים מָאתַיִם, כְּבָשִׁים אַרְבַּע מֵאוֹת, וּצְפִירֵי עִזִּים, לְחַטֵּא עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר, לְמִנְיַן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
(יח) וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה.
וְהֵקִימוּ הַכֹּהֲנִים בִּפְלֻגּוֹתֵיהֶם, וְהַלְּוִיִּים בְּמַחְלְקוֹתֵיהֶם, עַל עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, כִּכְתָב סֵפֶר מֹשֶׁה.

טוב, הייתי מסיים כאן, אבל כדי לא להשאיר הגיליון חלק, כמו שאומרים, אעלה על הכתב את התמיהות העולות מהקטע ואת הצעת התשובה אליהן, כפי שנגלתה לי מן השמיים, ומן השמיים ירחמו…  קראו עוד

בין המְצָרִים, בִּכּוּי התמוז ומנהגים מאגיים נוספים

אולם בני אדם באים, לעתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת… ובתחנונים יבקשו עצה מכל איש; ואין לך עצה סרת טעם, מופרכת וחדלת שחר שלא ינהגו על פיה… הדבקים ביותר בכל מיני אמונות תפלות הם אלה הלהוטים ללא שיעור אחר דברים שאין בהם ודאות. וביותר כשהם שרויים בסכנה וקצרה ידם מהושיע לעצמם, הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים(שפינוזה, הפתיחה למאמר תאולוגי-מדיני, בתרגום ח' וירשובסקי)

בין פרשיית הרש"ע מהצפון לפרשיית המים האסורים בשתיה בשל התקופה עובר קו אחד ברור עליו הצביע שפינוזה לעיל. מפתה היה לקונן בגאווה מסותרת שהנה, לא השתנה כלום מאז המאה ה-17 וכו', אבל האמת שחלק גדול (אם כי דומם) של הציבור הישראלי די רחוק מהגישה הזו, והתגובות הבריאות לפרשיות הנ"ל ודומותיהן יוכיחו. אמנם נראה שבניגוד לפרשייה הראשונה, רוב הרבנים לא יעזו לבטל באופן חד-משמעי את נושא שתיית המים בתקופה, כמו שלא יעזו לבטל את הפנייה אליהם כדי לבחור שם לילד, או צבע רכב וכדומה…
Nedarim_49ומצאתי לכך רמז מפורש בדף היומי דהיום (נדרים מט.) – שם מביא התלמוד עצה גסטרונומית, ומעיר מייד: "ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ".
מה הקשר? מסבירים לנו בעלי התוספות: "שמלעיגים עלינו ואומרים שאנו קובעים מילי דחוכא ואיטלולא בהש"ס…" (ועיינו שם בפירוש הרא"ש) קראו עוד

חובָב, יהושע והאשה הכושית – גלוי ונסתר בספרות התורה

חידה – מה המשותף לשלוש הפרשיות הקצרות הבאות, כולן מתוך פרשת השבוע?

י, כט-לב – וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה… וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

יא, כח – וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.

יב, א-ב – וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר…

והתשובה היא…

קראו עוד

בְּרֵאשִׁית [הַיָּמִים] בָּרָא אֱלֹהִים

בפוסט הקודם הערתי בדרך אגב על מוזרותו של הביטוי "בְּראשית ברא אלהים… " שמהווה נסמך ללא סומך*, כלומר, בעברית של ימינו כתוב כאן למעשה:
"בְּהתחלת ברא אלהים…" – בהתחלת מה?!

כל פרשני המקרא כמובן עוסקים בשאלה הזו, אבל לפני שרצים אליהם צריך לזכור שכל הבעיה נוצרה כתוצאה מהניקוד (ב' בשווא ולא בקמץ). הניקוד, כידוע, הוא המצאה מאוחרת יחסית ולכן לפני שנזעקים להקשות, כדאי לבדוק כיצד תרגמו \ העתיקו את הפסוק התרגומים הקדומים, שלפניהם עמד נוסח לא מנוקד של התורה. וכאן התוצאות ברורות – כל, אבל כל (!), התרגומים והנוסחים הקדומים, ולמעשה גם כל התרגומים מאז ומעולם, קראו או פירשו כפשוטו: בָּהתחלה ברא אלהים – וראו כאן מבחר תרגומים כאלו. מכאן עולה פתרון אפשרי לשאלה – אולי באמת כוונת הכותב המקורי היתה בָּראשית = בהתחלה?
קראו עוד

בין אלישע למישע – פירוש מעניין למל"ב ג

אלישע ומלך ישראל (לא מל"ב ג, אבל לא רחוק משם)

אלישע ומלך ישראל (לא מל"ב ג, אבל לא רחוק משם)

החודש פורסם כרך נט של "בית מקרא" בהוצאת מוסד ביאליק (עברית, אנגלית) ובו בין השאר מאמרי המעניין (ברובו :) אודות פרק ג במלכים ב. הפרק מספר סיפור שרובנו מכירים אותו לפחות בקוויו הכלליים – מלך ישראל יוצא עם מלכי יהודה ואדום למלחמה במואב, אך הם נתקלים בבעיה של חוסר במים. אלישע נחלץ\נאלץ לסייע, ובהשראת ניגון המנגן הוא מצווה על הכאה אכזרית של מואב ומנבא על התמלאות פלאית של הנחל במים. המים אכן מגיעים, אדומים כדם, וחיילי מואב הבטוחים שזהו דם צבאות המלכים התוקפים נחפזים לקרב אך מוכים על ידי ישראל, שממשיכים בהרס אדמת מואב. אך כשהם צרים על עירו של מלך מואב הנואש, לוקח הלה את בנו הבכור ומקריבו לעולה על החומה – וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ. וכל הקורא את הפרק ומגיע לסופו תוהה – ?!?!

קראו עוד

צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה

אחת התופעות המופלאות שבתורה היא מציאותם של 'קובצי חוקים' עצמאיים ונבדלים בה.
אחת התופעות המופלאות בחיי היהודי המאמין היא העובדה שהוא פשוט לא שם לב לכך…

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת" – אלו מצוות?!

צו לצו - קבצי החוקים בתורה

חוסר תשומת הלב לכך בולט מאוד כשקוראים למשל את הפסוק האחרון בפרשת השבוע, בחוקותי (וי' כז, לד):
"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". אבל רגע, הרי כבר בסוף הפרק הקודם (כו, מו) נאמר:
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" – אז זה אלה או אלה?!
(אגב, סיום דומה יש גם בבמ' לו, יג, אך שם מודגש: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה'… בְּעַרְבֹת מוֹאָב…!)

רוב הפרשנים כלל אינם מתייחסים לשאלה, אך הנה כמה הסברים שהצלחתי ללקט מחכמינו ומחכמי אומות העולם – ושימו לב להארות המעניינות שניתן להפיק גם מתורתם של חכמי האומות!…

קראו עוד