אולם בני אדם באים, לעתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת… ובתחנונים יבקשו עצה מכל איש; ואין לך עצה סרת טעם, מופרכת וחדלת שחר שלא ינהגו על פיה… הדבקים ביותר בכל מיני אמונות תפלות הם אלה הלהוטים ללא שיעור אחר דברים שאין בהם ודאות. וביותר כשהם שרויים בסכנה וקצרה ידם מהושיע לעצמם, הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים… (שפינוזה, הפתיחה למאמר תאולוגי-מדיני, בתרגום ח’ וירשובסקי)
בין פרשיית הרש”ע מהצפון לפרשיית המים האסורים בשתיה בשל התקופה עובר קו אחד ברור עליו הצביע שפינוזה לעיל. מפתה היה לקונן בגאווה מסותרת שהנה, לא השתנה כלום מאז המאה ה-17 וכו’, אבל האמת שחלק גדול (אם כי דומם) של הציבור הישראלי די רחוק מהגישה הזו, והתגובות הבריאות לפרשיות הנ”ל ודומותיהן יוכיחו. אמנם נראה שבניגוד לפרשייה הראשונה, רוב הרבנים לא יעזו לבטל באופן חד-משמעי את נושא שתיית המים בתקופה, כמו שלא יעזו לבטל את הפנייה אליהם כדי לבחור שם לילד, או צבע רכב וכדומה…
ומצאתי לכך רמז מפורש בדף היומי דהיום (נדרים מט.) – שם מביא התלמוד עצה גסטרונומית, ומעיר מייד: “ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ”.
מה הקשר? מסבירים לנו בעלי התוספות: “שמלעיגים עלינו ואומרים שאנו קובעים מילי דחוכא ואיטלולא בהש”ס…” (ועיינו שם בפירוש הרא”ש) קראו עוד
