המתנות – בחזרה למקרא

תקציר הפרקים הקודמים

malinowski_trobriandsפרק א – בעקבות פרשיית מתניהו ותגובת חברי אמ;לק של הממשי, התעורר צורך דחוף להסביר את מקורה של המתנה כ"פאקינג עובדה חברתית טוטאלית". יצאתי למסע ההסברה בראשית המאה ה-20, עם גילויו של ברוניסלב מלינובסקי את "טבעת הקוּלה" באיים הטרובריאנדיים, אותם מסעות שיט שמטרתם הענקת צמידים שונים מאדם לרעהו וחוזר חלילה לאין קץ. משם הפלגתי חזרה לצרפת אל מרסל מוס, שבעקבות מלינובסקי וממצאים נוספים פרסם את "המסה על המתנה", ובה טען שלוש טענות מרכזיות:
1) המתנה בפרט ויחסי החליפין בכלל הם "מוסד חברתי טוטאלי", שחשיבותו עולה בהרבה על המשמעות הכלכלית הפשטנית שיוחסה לו. 2) כל מתנה 'מצפה' לתגמול הולם – אין מתנות חינם.  3) המתנה מייצגת את רוחו\נשמתו של הנותן, ולכן הענקת מתנה משמעה הענקת חלק מעצמך (מה שמסביר את שתי המסקנות הקודמות).

bedouin_lamb_giftפרק ב – כדי להגשים את חלומו של מלינובסקי למצוא דוגמאות נוספות לתופעת המתנה, חזרתי בזמן לתקופה ההומרית, בה גילה מוזס פינלי את תופעת המתנות במלוא הדרה באיליאדה ובאודיסיאה, כחלק ממוסד ה'קסניה' היווני. משם עברתי בקפיצת הדרך אל המאה ה-20 והראיתי שהתופעה קיימת ובעוצמה רבה גם בתרבות הבדואית וגם בתרבות היפנית בנות דורנו.


אז אחרי שעלינו למרום המחקר האנתרופולוגי ולקחנו שבי, מתנות באדם, הגיע הזמן ליישם את החומר הנלמד על כמה פרשיות מקראיות עלומות. מקוצר המקום ואופי הבלוג, אאריך בדוגמה אחת ואקצר בשאר, וישמע חכם ויוסיף לקח. אז הדוגמה הארוכה תהיה, ברשותכם, מתוך פרשת בֹּא שנקראה לא מכבר, וששיאה הוא מכת בכורות ש'שכנעה' את פרעה להיכנע סופסוף ולשחרר את בני ישראל ממצרים.   קראו עוד

מֶההה כֹּל הצאן הזה?! האובססיה של יעקב עם הצאן

מאז שמרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג הפכו אותה לגיבורת הפירוש המקראי, מהווה המילה המנחה בסיס לכל ניתוח ספרותי של פרשיה במקרא. מאז התפתח המחקר והחל לחפש לא רק מילים זהות, אלא גם מילים דומות, ולא רק מילים דומות, אלא אף מילים מאותו 'שדה סמנטי' (עד כדי שיוך של פעלים שונים לחלוטין כמו הל"ך, יש"ב, קו"ם, לאותו שדה סמנטי של 'תנועה'!…). ואגב, מסתבר שלא צריך שבעה או עשרה איזכורים כמו בדוגמאות הספורות שהביא בובר, אלא מספיקות גם שלוש (!) מילים דומות – ואפילו מאותו שדה סמנטי בלבד – כדי לשוש על הסיפור כמוצאי שלל רב ולמצוא בו רמזים נסתרים (ראו למשל 'הסיפור במקרא', עמ' 97-93).
כיוון שכך אחזתי גם אני במידה זו והתחלתי לספור כמה פעמים מופיעות בהמות הבית בסיפורים שונים, וכפי שהראיתי לדעת בסיפור אירוסי רבקה (בראשית כד) שם מופיע הגמל 18 פעם, ונכון יותר היה לקרוא לו סיפור גמלי אברהם, עיינו שםקראו עוד

לאכול, להתחתן, לאהוב – יצחק, עשו, יעקב (חלק ב)

hunter_vs_shepherd_questionבחלק הראשון העליתי את שאלת המפתח של פרשת תולדות – מדוע העדיף יצחק את עשו? התשובה המפורשת בפסוק "כִּי צַיִד בְּפִיו" כמו גם בפסוקים בהם יצחק מבקש מעשו לצוד לו "בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" נראית תמוהה להפליא: וכי בשביל ברביקיו טוב העדיף יצחק את עשו?!
ההצעה שלי היתה להתעלם לרגע מההסבר ה'רשמי' ולחפש הסבר אחר לזכותו של עשו – וזה נמצא בדמות פסוקי הסיום של הפרשה, מהם עולה כי בעוד שעשו נשא אשה בגיל 40 בדיוק כאביו, הרי שיעקב נותר רווק זקן עד גיל 77! לכן סביר היה לומר שיצחק העדיף את עשו, כי הוא לפחות התחתן ועתיד להקים דור המשך – ואילו יעקב לא היה רלוונטי למעשה כבן ממשיך.
הבעיה בהסבר הזה היא כמובן – מה עושים עם 'ההסבר הקולינרי' המפורש בפסוקים?!
הצעת חוקרי גרמניה היתה פשוטה – פרקים כה + כז הם מקור J (המספר על העדפת יצחק את עשו, גניבת הברכות וכו'), ואילו סוף כו + כח הוא מקור P (שלא יודע על כך דבר, ולדידו עשו נשא 'שיקסעס', אז רבקה שלחה את יעקב בעידוד יצחק לשאת לו אשה 'פון אונזערע') – כך חכמי אשכנז.
אלא שמתורתם של חכמי צרפת למדתי שאפשר להציע תשובה נאה הרבה יותר. קראו עוד

לאכול, להתחתן, לאהוב – יצחק, עשו, יעקב (חלק א)

העדפת הבן הצעיר

העדפת הבן הצעיר – מוטיב חוזר בבראשית

השאלה הגדולה המרחפת מעל פרשת תולדות היא שאלת יחסו של יצחק לעשו, או במילים אחרות – למה הוא ביכר את עשו על פני יעקב? לכאורה, שאלה מוזרה – ברור שאב מבכר את בנו הבכור, לא? אבל לפי ספר בראשית, כידוע, המצב הוא כמעט תמיד הפוך – האב, כמו האל, מבכר דווקא את הצעיר: הבל הועדף על פני קין, יצחק על פני ישמעאל, יהודה על פני ראובן, יוסף על פני אחיו ואפרים על פני מנשה (החריגה היחידה היא אברהם, שהועדף על פני נחור הצעיר ממנו כמשתמע מבר' יא, כז). לא זו בלבד, אלא שרבקה דווקא העדיפה את יעקב – למה ומדוע?

הבעיה מתעצמת לנוכח העובדה שהכתוב טרח והסביר לנו בקצרה את סיבת אהבתו של יצחק לעשו: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו". לא זו בלבד, אלא שבהמשך הסיפור יצחק קורא לעשו ואומר לו את המשפטים המופלאים הבאים: "…וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת". בקיצור, עשו ידע לעשות סטייקים, ויעקב לא – האמנם?! קראו עוד

לא דיברנו עוד על אהבה

"וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ"

Jacob_Kisses_Rachel

"וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל…"

זוהי הפעם הראשונה בספר בראשית שבה מוגדרים היחסים בין גבר לאשה על פי ההיבט הרגשי שלהם – ולא על פי פונקציית הרבייה שלהם ("וידע") או היעדרה.
(יעל פלדמן, למה לא אהב פרויד את יעקב? עמ' 367)

וכך, עם נטיית הפועל היפה הזאת, "ויאהבה" – רק מלה אחת, אבל הדקדוק העברי מאפשר לה להכיל רגש, זמן, גבר ואשה – הגענו אל האהבה הראשונה של גבר לאשה בתנ"ך.
(מאיר שלו, ראשית: פעמים ראשונות בתנ"ך, עמ' 25)

אמנם הפועל אה"ב מופיע כבר בפרשה הקודמת – "אֶת בִּנְךָ… אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" – אבל כמו שציינו פלדמן ושלו, כאן זו הפעם הראשונה בו מובעת אהבת גבר לאשה, ובמילה אחת! ואכן הגמישות העברית מפליאה, בייחוד אם נשווה לתרגומים של מילה זו כמו תרגום השבעים ליוונית (καὶ ἠγάπησεν αὐτήν), תרגום הוולגטה ללטינית (et in tantum dilexit eam) או תרגום המלך ג'יימס לאנגלית (and he loved her). קראו עוד