לְסַפֵּר חֻקָּי – על חוקי התורה כספרות

בסוף פרשת משפטים מופיע ביטוי מעניין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… (שמות כד, ג). לא אמירה, דיבור או ציווי – אלא סיפור. אגב, כל הפרק הזה מתאר מעמד "מתן תורה" שונה לחלוטין מזה שבפרקים יט-כ (ובדברים ה) – משה מספר, נערי בני ישראל מעלים עולות וזובחים שלמים, אצילי בני ישראל רואים את האלהים (!) ללא פחד, וכולם אוכלים ושותים ושמחים – אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על שלושה חידושים מעניינים ואף נועזים של חוקרי מקרא שהם גם משפטנים, או ההיפך – שעיקרם הוא כי (חלק מ)חוקי התורה הינם למעשה קטעי ספרות, שנועדו להיקרא כסיפור ולא כחוק במובנו המודרני.

א. חוקים או סיפורים?

חוקים - או סיפורים?

חוקים – או סיפורים?

לאסנת ברתור, כיום ד"ר למקרא ובעברה עורכת דין, עלה לפני כמה שנים טובות רעיון מעניין לראש – האם אפשר, כמשה בשעתו, לספר את חוקי התורה? וכך היה המעשה, כפי שמתארת ברתור בהקדמה לספרה האנגלי מ- 2010: לאחר תקופה בה הגתה את הרעיון המרכזי של הדוקטורט שלה – הוא-הוא הבסיס לספר הנ"ל – המנחה שלה סיפר לה כי חברו, ד"ר יואל רוזנברג, נוהג להעביר שיעור שבועי בפרשת השבוע, וכשהגיע לפרשת משפטים שם לב כי המשתתפים מאוכזבים- משהו – אחרי הסיפורים המרתקים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מגיעים פתאום שלושה פרקים "יבשים" של חוקים ארכאיים… אך כשהבהיר להם כי למעשה החוקים הם סיפורים מיניאטוריים (כי תקנה עבד, כי יגח שור…) אורו עיניהם וחזר הצבע ללחייהם. האנקדוטה הזו גרמה לברתור להבין כי לרעיון שלה יש בסיס: את חוקי התורה, כמו קורפוסים משפטיים עתיקים אחרים, יש לקרוא בעיקר כיצירות ספרותיות, ולא כחוקים.
קראו עוד

שירת הים, שירת דבורה ושבטי ישראל הקדומים

בצירוף מקרים מעניין, בדיוק כשפרסמתי את הפוסט הקודם בו הצגתי בין השאר את התפיסה לפיה עם ישראל היה מורכב ממספר שבטים נפרדים שלא כולם היו במצרים וכו', התפרסם באתר TheTorah.com מאמרו של פרופ' ריצ'רד אליוט פרידמן (Richard Elliott Friedman) על פרשת בשלח – שמציג תפיסה דומה ובצורה הרבה יותר מעניינת כמובן :)
אז כשירות לציבור, הנה תרגום שלי לעברית של המאמר, צמוד ככל האפשר למקור הכתוב בסגנון 'סטקטו' מקוצר [הוספות שלי יופיעו בסוגריים מרובעות ובפונט קטן]. אעיר רק כי פרידמן משתמש במונח Levite sources כחלופה למה שמקובל לכנות Priestly sources. תרגמתי בהתאם "מקורות לויים" למרות שבעברית זה קצת מוזר, אבל מתרגלים…

ההיסטוריה של יציאת מצרים:
העדות לעזיבת הלויים את מצרים והצגתו של י-הוה לישראל
מאת: פרופ' ריצ'רד אליוט פרידמן

The Historical Exodus:
The Evidence for the Levites Leaving Egypt and the Introduction of YHWH into Israel
Prof. Richard Elliott Friedman

Who_Wrote_the_Bibleאחת התרומות המשמעותיות למחקר הביקורתי נעשתה במשותף על-ידי מורי פרנק קרוס [Frank Moore Cross] ז"ל ועמיתי הבכיר דיוויד נואל פרידמן [David Noel Freedman] ז"ל. ב- 1948 הם טענו על בסיס מספר ראיות שונות כי כמה שירים [במקרא] הינם עתיקים מאוד. אלו כללו את שירת מרים [=שירת הים] בפרשתנו ואת שירת דבורה בשופטים ה. פרידמן קרא להם 'שני הטקסטים העתיקים ביותר בתנ"ך'. פרידמן הוסיף וטען כי יש לכך השלכה על ההיסטוריוּת של יציאת מצרים.
חוקרים וארכיאולוגים רבים אומרים כי יציאת מצרים מעולם לא קרתה. 90 אחוז מהטיעון מבוסס על היעדר ממצאים ממצרים או מסיני, ועל מציאת מספר מועט של פריטים מהתרבות החומרית המצרית באתרים ישראליים, מועט מכפי שהיינו מצפים לו הישראלים התגוררו במצרים במשך מאות שנים.
אך זהו אינו טיעון נגד ההיסטוריוּת של יציאת מצרים. לכל היותר זוהי ראיה (ליתר דיוק: היעדר ראיה) נגד המספר העצום של המשתתפים כפי שהתורה מתארת.

כללתי את הרעיון של 'יציאת מצרים קטנה' [במקור: non-millions exodus] בספרי מי כתב את התנ"ך? כבר ב- 1987, שם העליתי את הדעה, כאפשרות בלבד, לפיה קבוצה קטנה זו היתה רק הלויים. אפשרות זו נראית ממשית היום באופן משמעותי יותר מאשר ב- 1987.
קראו עוד

אם התורה לא מן השמים – במה בעצם אתה מאמין? חלק ב

מעל חצי שנה עברה מאז שעשיתי מה שאני לא אוהב לעשות – ניסוח 'מניפסט תיאולוגי' כמענה לשאלה התמ"ה (תורה מן השמים) שבכותרת. אז בפוסט ההוא, שהוגדר מראש כחלק א', ניסחתי במה בדיוק אני לא מאמין – אבל האמת שהיה לי די קשה לתמצת בפוסט נוסף במה אני כן מאמין, וקיוויתי שהזמן יעשה את שלו…
אבל בעקבות לא מעט תגובות + לא מעט התכתבויות ארוכות במייל, נלחצתי אל הקיר ואני מבין שהגיע הזמן להיות קצת חיובי ולהסביר במה בעצם אני כן מאמין? או יותר נכון, מה האלטרנטיבה שאני מציע, אם התורה אינה מן השמים? (לגבי השאלה הרחבה יותר אודות האמונה באלהים בכלל ובה' בפרט – אסתפק בינתיים במה שכתבתי שם).

הקדמה – להפרכת האידיאות בישראל

אז את רוצה להגיד לי שאלהים באמת הכתיב הכל למשה?הבעיה בכתיבת חלק שני לפוסט היא, שיש לא מעט אנשים שקוראים רק אותו ולא טורחים לקרוא את החלק הראשון, שלא לדבר על קריאת פוסטים אחרים שמהווים בעצם את הבסיס לטיעונים. לכן אפרוש כאן בקצרה מעין 'תמצית מנהלים', שמטרתה להפריך את האידיאות\אקסיומות שמהוות את הבסיס העיקרי לאמונה התמ"ה – ושנמצאות תמיד ברקע של תגובות הציבור הרחב (רחב מדי…) שחולק עליי.
מיותר לציין שהדברים הם בראשי פרקים, והדוגמאות שנתתי הן רק דוגמאות – "ויותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם" (שם, שם).
קראו עוד

יוסף הצדיק נגד וולהאוזן הרשע

המקור המרכזי לחלקו האחרון של ספר בראשית [=סיפורי יוסף]… מורכב ממקור J וממקור E. תוצאות מחקרנו הקודם מחייבות זאת, והן היו מתנפצות לולא ניתן היה להדגים זאת.
(יוליוס וולהאוזן, ספר עם שם ארוך ומייגע, עמ' 52)

Joseph_vs_DHארבע הפרשיות האחרונות של ספר בראשית – שמבחינת פרקיהן מחזיקות כרבע (!) מספר בראשית – פורשות בפנינו את המחזור המפליא של סיפורי יוסף, מנערותו שעמדה בצל קנאת אחיו, דרך זריקתו הכפולה לבור (בדותן ע"י אחיו, במצרים ע"י אדוניו) ועד לעלייתו המטאורית למשרת משנה למלך מצרים – משרה שבזכותה הצליח גם ללמד את אחיו לקח וגם להציל את משפחתו מרעב. אבל עיניהם של מבקרי מקרא פרוסים קפדניים ונטולי-רגש מימי וולהאוזן ואילך לא הסתנוורו מיופיו הפיוטי- דרמטי של הסיפור, והם ניגשו אליו, כהרגלם, חמושים באיזמלי הביקורת הניתוח והפירוק, להוטים למצוא את ה'תעודות' הידועות המרכיבות אותו. אך כאן נכונה להם אכזבה – שני היבטים מהותיים במחזור סיפורי יוסף הצביעו על כך ש – Achtung! – מחזור סיפורים זה אינו מציית לכללי השערת התעודות שעבדו כה יפה בסיפורי האבות…
קראו עוד

חידת בראשית י"ד ואברם העברי – חלק ב

בחלק א' של הפוסט זכינו לעבור שני שלבים בדרך המְחַקְּרִים להבנת הפרק: בשלב א' ראינו שנוסח המסורה של הפרק אמנם דורש תיקונים קלים, אבל אין לכך חשיבות של ממש (חוץ מהערה קריטית אחת שתידון בהמשך), ובשלב ב' ראינו שתיארוך הפרק שנוי במחלוקת אדירה: האם מימי אברהם, מימי דוד או מימי החשמונאים?…
אז עכשיו הגיע הזמן לעבור לשלב השלישי והעיקרי – מה בעצם בא הפרק ללמדנו?

ג. משמעות הפרק

דוד מתכונן לכבוש את עיר , יבוס, היא ציון, היא ירושלים,  היא שלם (?)

דוד מתכונן לכבוש את עיר יבוס, היא ציון, היא ירושלים, היא שלם (?)

ג1. דעת המְחַקְּרִים: שלם = יבוס, מלכיצדק = אֲרַוְנָה, אברם העברי = דוד!            

אם בנושא התיארוך נפלה שלהבת המחלוקת, הרי שכאן נפלגו הדיעות עוד יותר, שכן גם חוקרים המסכימים לתיארוך ה'דוידי' חלוקים ביניהם בשאלה למה נוסף הסיפור דווקא אז.
למזלי, פרופֵיסור גמור בשם אמרטון (J. A. Emerton) טרח וכתב מאמר קצר וקולע של 37 (!) עמודים צפופים בדיוק על הפרק הזה, ושמו The Riddle of Genesis XIV – במאמר הוא סוקר בערך את כל הדעות שהובעו בנושא עד ימיו ואפילו מגיע לאיזשהו סיכום הגיוני, אז ארשה לעצמי להיעזר בו, לפחות לטובת תמצות דעתם של כמה חוקרים כותבי גרמנית, שפת לא ידעתי (עוד לא עברתי לברלין :)

אז לדברי הזרם המרכזי של אותם מְחַקְּרִים, הסיפור חובר לאחר כיבוש עיר יבוס (= שלם\ירושלים) ע"י דוד והעלאת הארון לעיר (שמ"ב ה-ו). חשוב לזכור מה שאנחנו נוטים לשכוח, שבעיר היו מן הסתם אלפי כנענים – כל השאלה היא מה עשה בהם דוד?

קראו עוד

חידת בראשית י"ד ואברם העברי – חלק א

אברם העברי, עטור נצחון, פוגש את מלך סדום

אברם העברי, עטור נצחון, פוגש את מלך סדום

פרק יד בבראשית, שבמרכזו מתנוסס שמי המאומץ, 'אברם העברי', הוא אחד המורכבים, המעניינים והתמוהים ביותר בתורה, ואולי אפילו במקרא כולו. הקשיים שבו נוגעים להיסטוריה, ספרות, ארכיאולוגיה, בלשנות, נוסח, תיאולוגיה… בקיצור, הכל בכל. לכן הוא מהווה 'מקרה מבחן' מרתק למי שרוצה לטעום קצת ממחקר המקרא על רגל אחת, מה שאנסה לעשות בשורות הבאות – אבל ראשית, התמיהות והבעיות:

קשיים ענייניים

  1. "אַמְרָפֶל", "כְּדָרְלָעֹמֶר", "בִּרְשַׁע", "הַזּוּזִים"… זה אמיתי, השמות המוזרים האלו?!
  2. מה לחמשה 'מלכים'-דמיקולו, כל אחד בקושי ראש מועצה, למרוד בארבעת מלכי-העל הגדולים הללו?
  3. למה כל השתלשלות המלחמה חסרת-הפשר שכזו אמורה לעניין אותנו, ועוד באמצע ספר בראשית הפסטורלי?
  4. מדוע אברם נקרא כאן פתאום (לראשונה ולאחרונה) "עברי"?!
  5. מאיפה ולמה צץ מלכיצדק? מהי אותה "שלם"? ומי נתן למי מעשר ולמה?
  6. מה בעצם המסר של כל הסיפור הזה, ומדוע הוא 'נדחף' בין פרק יג ל-טו?

אהה, וכמובן – למה דווקא 318 חניכים? (טוב, פתרון מבריק לזה הראיתי כאן:)

קראו עוד

הרהורים על מלחמת החמס נגד עמלק

הרד"ק כתב "כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה" (יהושע ה, יד), וכשהתותחים רועמים וכו' – אבל לאור מה שנראה כסיומה העצוב\עלוב של עוד התכתשות איזורית, עליה אמר הנביא בהפטרת ט' באב (היום): בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַ(ה)בְנוּ אָרֶץ, חשבתי לפרסם מעט מהרהוריי בחודש האחרון –  הרהורים סביב פרשיית שאול וחמלתו על אגג מלך עמלק.

כבר אחד מחז"לנו, שבניגוד לכמה מהַגְּגִים מודרניים שביקשו לראות בשאול פעיל זכויות אדם והומניסט אנטי-קלריקלי, הִנגיד באירוניה צינית את חמלתו המדומה כלפי אגג (שאת כל עמו על נשיו וילדיו הרג לפי חרב), אל מול אכזריותו כלפי נוב עיר הכהנים:

אגג מובא לפני שאול - גוסטב דורה

אגג מובא לפני שאול – גוסטב דורה

וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל – אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול "לך והכית את עמלק", אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו?! יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תהי צדיק הרבה".
ובשעה שאמר לו שאול לדואג: "סוב אתה ופגע בכהנים" יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תרשע הרבה…"

אבל הרהוריי לא עסקו בפסיכו-אנליזה של שאול והסיבה לחמלתו על אגג (ברוח ימינו הרופסים הייתי אומר כי שאול רצה שתישאר לו "כתובת" לפעם הבאה…), אלא באנליזה של עצם הציווי האכזרי על השמדת עמלק "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמ"א טו, ג) – מה זה ועל מה זה?!

ההסבר הידוע והמקובל טוען מצד אחד כי זהו דבר ה' ואין להרהר אחריו, ומצד שני מתנחם בכך שהמצווה למעשה אינה תקפה מזה אלפי שנים ומה שנותר ממנה הוא פולקלור שמתמצה בהכאת המן בפורים. אבל בשורות הבאות אנסה לסקור בקצרצרה 3 דעות אחרות בנושא + להציג כמה ציטוטים מרתקים של חוקרי מקרא נוצרים דווקא, בעלי השלכות אקטואליות מפתיעות. קראו עוד