מונחת בקרן זווית – הרהורים שְׁנֵרְבְּיאניים על קריסת ההלכה אל תוך עצמה

טרדות הזמן, גליו ומשבריו עלי עברו, אבל בשבוע שעבר נגזר עליי להיות ניעור יחידי בלילה – מה שאיפשר לי סוף סוף לבלוע כמחצית מספרו החדש והדי מהפכני של פרופ' נדב שנרב, "בקרן זווית", אותו רכשתי מיד ראשונה (40 ₪ ל- 448 עמ' בכריכה קשה). יכולתי להשתפך כאן במחמאות, אבל אמרו את זה קודם לפניי:

keren_zavit_Nadav_Shnerbאני לא מכיר עוד ספר על פרשיות השבוע שכתוב ברמה וברוחב כאלה, ובו בזמן עושה זאת באופן כה נגיש, חינני ומרתק, כמו הספר הזה… נדב שנרב עושה לפרשיות השבוע משהו שככל הידוע לי אף אחד אחר עוד לא עשה להן. (הרב ד"ר מיכאל אברהם, מוסף 'שבת' – ג"נ: ידידו של שנרב)

'קרן זווית' הוא בעיקר ספר חכם ומעורר מחשבה, שבין היתר משאיר לא מעט שאלות פתוחות סביב הפער שבין מציאות החיים, המדע, המוסר וצורת המחשבה המודרנית, ובין דרישותיה ההלכתיות והרוחניות של התורה. (אבינדב ויתקון, ערוץ 7)

למרות שהספר נכתב ע"י פרופסור באקדמי-ה, אין לו תוכן עניינים ואפילו לא מפתח (מדובר בספר שנוגע במאות [!] נושאים ואישים), והערות השוליים שבו על הציטוטים הפסיאודו-ביבליוגרפיים שבהן היו גורמות לפרופ' שקולניק (האב) התקף לב… בקיצור, למעט הקדמה קצרה מאת המחבר, מדובר בכ- 450 עמודים נטו של הנאה אינטלקטואלית צרופה הכוללת פרצי צחוק מצד אחד, ולסתות שמוטות וגבות מתרוממות בתדהמה מצד שני, לנוכח חלק מהעובדות המוצגות בספר.

אבל אחרי ההתרשמות מהעמקות ורוחב הדעת שבכל מאמר ומאמר בספר, היכתה בי פתאום התובנה המטרידה, שלמעשה יש לספר איזשהו מכנה משותף, שאין לי דרך טובה יותר להגדירו מאשר קריסתה של ההלכה לתוך עצמה.
כלפי מה הדברים אמורים?
ובכן, מסתבר שיסודות בסיסיים של ההלכה היהודית, לא זו בלבד שאינם ממש יציבים, אלא שכאשר מתחילים לחפור קצת פנימה, מתגלות סתירות מול המציאות ומול הגדרות הלכתיות אחרות, שגם הן נחשבות בסיסיות – ולמעשה הבניין שנבנה בעמל רב במשך אלפי שנים נראה כקורס אל תוך עצמו, ולא בשל אירועים חיצוניים אלא מכוח משקלו-הוא.
קראו עוד

אם התורה לא מן השמים – במה בעצם אתה מאמין? חלק ב

מעל חצי שנה עברה מאז שעשיתי מה שאני לא אוהב לעשות – ניסוח 'מניפסט תיאולוגי' כמענה לשאלה התמ"ה (תורה מן השמים) שבכותרת. אז בפוסט ההוא, שהוגדר מראש כחלק א', ניסחתי במה בדיוק אני לא מאמין – אבל האמת שהיה לי די קשה לתמצת בפוסט נוסף במה אני כן מאמין, וקיוויתי שהזמן יעשה את שלו…
אבל בעקבות לא מעט תגובות + לא מעט התכתבויות ארוכות במייל, נלחצתי אל הקיר ואני מבין שהגיע הזמן להיות קצת חיובי ולהסביר במה בעצם אני כן מאמין? או יותר נכון, מה האלטרנטיבה שאני מציע, אם התורה אינה מן השמים? (לגבי השאלה הרחבה יותר אודות האמונה באלהים בכלל ובה' בפרט – אסתפק בינתיים במה שכתבתי שם).

הקדמה – להפרכת האידיאות בישראל

אז את רוצה להגיד לי שאלהים באמת הכתיב הכל למשה?הבעיה בכתיבת חלק שני לפוסט היא, שיש לא מעט אנשים שקוראים רק אותו ולא טורחים לקרוא את החלק הראשון, שלא לדבר על קריאת פוסטים אחרים שמהווים בעצם את הבסיס לטיעונים. לכן אפרוש כאן בקצרה מעין 'תמצית מנהלים', שמטרתה להפריך את האידיאות\אקסיומות שמהוות את הבסיס העיקרי לאמונה התמ"ה – ושנמצאות תמיד ברקע של תגובות הציבור הרחב (רחב מדי…) שחולק עליי.
מיותר לציין שהדברים הם בראשי פרקים, והדוגמאות שנתתי הן רק דוגמאות – "ויותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם" (שם, שם).
קראו עוד

אם התורה לא מן השמים – במה בעצם אתה מאמין? חלק א

השאלה הזו הופנתה אליי יותר מדי פעמים לאחרונה, בעיקר מאז הפוסט ההוא אודות האמונה בתמ"ה (תורה מן השמים) על שלל התגובות אליו, יותר מכדי שאוכל להתעלם ממנה. אבל מכיוון שמאחורי השאלה הזו מסתתרות למעשה שתי שאלות, תשובתי אליהן תיאלץ להתפרס על שני פוסטים תמימים:

א.      אם אתה לא מאמין בתמ"ה, למה אתה מאמין באלהים? (תשובה – להלן)

ב.      אם אתה לא מאמין בתמ"ה, מה בעצם הסיפור האלטרנטיבי שלך? (תשובה – להלן-להלן)

באיזו תמ"ה אני לא מאמין?

י' וולהאוזן וי' פינקלשטיין - מהרסייך ומחריבייך...

וולהאוזן ופינקלשטיין – מהרסייך ומחריבייך…

ההנחה הבסיסית של רוב השואלים היא שמי שלא מאמין בתמ"ה, חושב שה'תורה' היא אוסף אקראי של קרעי מגילות שנתפרו ביד גסה ע"י עורך רשלן בימי עזרא ואחריו, כאשר המגילות עצמן משקפות אסכולות אינטרסנטיות של יהודאים \ כהנים \ חצרנים ועוד, ולמעשה כל ה'תנ"ך' שלנו הוא המצאה מאוחרת, חסר בסיס עובדתי-ארכיאולוגי בשטח. הנחה זו היא שילוב של טראומת 'המפץ הגדול' של י' וולהאוזן וחבריו בסוף המאה ה-19 וטראומת 'המפץ הקטן' של י' פינקלשטיין וחבריו בסוף המאה ה-20…
קראו עוד

אִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל – סיום הקרב האמוני כנגד מחקר המקרא

(זהו תרגום של מאמר שלי באנגלית – ראו למטה)


ספרו של יצחק אריה זליגמן

מסורת על-פה מספרת על הרב והפרופסור יצחק אריה זליגמן, שהיה מבשר לתלמידיו, וכיפה גדולה על ראשו: "היום נוכיח, בעזרת השם, שלא כל התורה ניתנה לנו ממשה רבנו…"[1]

יהודים אורתודוקסים רבים יראו בהצהרה שכזו כפירה – גם אם יצאה מפי רב שומר מצוות. אפילו חוקרי מקרא אורתודוקסים, המכירים כמובן בממצאי המחקר המודרני בתחום, יחושו בעייתיות עם טון דבריו של זליגמן. כמה מהם ימצאו מקלט בגישה הספרותית-סינכרונית, זו המתייחסת אל הכתוב כמכלול, ולא את זו הביקורתית-דיאכרונית, המתייחסת אליו כאל אוסף מקורות, מסורות ושכבות-עריכה.
קראו עוד

בעקבות הזמן האבוד 2 – שלב ההסברים

אחרי שהתעלומה הוצגה בפוסט הקודם, הגיע הזמן לנסות למצוא גם פתרון. כזכור, הבעיה היתה לאן 'נעלמו' 169 שנים בסדר הזמנים של חז"ל (=ספר 'סדר עולם') לעומת המקובל במחקר. כמו שהראיתי, רוב הפער נובע מכך שחז"ל סברו שבפרס היו רק שלושה מלכים, שמלכו במצטבר כ-50 שנה בלבד (מהן 34 שנים בימי הבית השני), בעוד שעפ"י המחקר המקובל היו בפרס עשרה מלכים, שמלכו במצטבר מעל 200 שנים.

השלכות הפער על חיי היהודי הפשוט

העובדה כי למרות הפער הבלתי-נתפס הזה, הצליח עם ישראל לשרוד בגלות ואף לשוב לארצו אחרי אלפיים שנות, מעידה כי לא מדובר בבעיה קיומית של ממש שאמורה להטריד את חיי היהודי הפשוט:) אבל בכל זאת, חשוב לציין כי לפער הזה ישנן שתי השלכות עיקריות –

שנת ה'תתקמ"ג?! קראו עוד

בעקבות הזמן האבוד – תעלומת השנים החסרות בתקופה הפרסית

זמן רב עבר מאז הפוסט האחרון, אך לא לשווא – בעקבות חג הפורים ובעקבות דיון פרובוקטיבי בפורום עצכ"ח, צללתי שוב לנבכי אחת הסוגיות המסובכות והמפליאות ביותר בהיסטוריה היהודית, הלא היא שאלת הזמן האבוד, או ליתר דיוק 169 השנים החסרות בכרונולוגיה המקובלת בישראל מימי חז"ל.

סדר עולם

הם שאפו לברוא שיטה כרונולוגית שלמה, לא תחסר בה אף חוליה אחת מן החוליות המחברות אותה, ואם אחת החוליות לא היתה מפורשה בתעודה היחידה שהיתה לפניהם וגם לא יכלו להוציא את הסתום מן המפורש, היו מבטלים אותה לגמרי…

קראו עוד

נשים ותפילין – מחַתְשֶׁפְּסוּת ועד ימינו

אני לא אומרת שכל פעם שאני מניחה תפילין אני מרגישה יראת אלהים מחודשת, אבל לפעמים זה באמת גורם לי להרהר. זה פשוט משהו במהלך היום שהופך אותי למודעת ומרוכזת באמת.
(פורסם לראשונה ככל הידוע לי כאן, וקיבל תאוצה כאן)

כך, ללא רגשנות-יתר או התלהבות-של-מתחילים, מתארת יעל מרנס (Yael Marans) בת ה- 16 מתיכון SAR, ניו-יורק, את תחושותיה בעת הנחת תפילין. יעל, ותלמידה נוספת בשם רונית מוריס (Ronit Morris), עוררו סערה של ממש בכוס התה היהודית-מודרנית-אמריקאית כשלראשונה קיבלו אישור רשמי להניח תפילין בתפילת שחרית, היישר ממנהל התיכון – הרב נפתלי הרצשטארק (Naphtali Harcsztark).

ושמא תאמרו: טוב, ניו-יורק, רפורמים, ליברלים וכו' – קראו נא את הדברים הבאים שפורסמו כאן:

קראו עוד