לו היינו יכולים לקרוא את ספר דברים בפעם הראשונה כאנשים בוגרים (זכות ששמורה כנראה רק לחוקרי מקרא שאינם בני ברית \ למירי רגב), אני מנחש שבפרק ד כבר היינו מתייאשים ועוברים אולי לפרשת בלק המרתקת הרבה יותר. כלומר, אחרי שלושה פרקים עמוסים בכל מיני אנקדוטות שלא מובילות לשום מקום, הנה סוף-סוף מתחיל משהו שנראה כמו ראשיתו של העיקר (ד, א):
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת…

אבל כל הפרק, וגם זה שאחריו (וגם זה שאחריו וכו’) לא מגיע לתכל’ס – ולמעשה רק בפרק יב (!) מתחיל העיקר של ספר דברים, שהוא התורה (החדשה?) ששם משה לפני בני ישראל, ושעל שמו הוא נקרא “משנה תורה”. ואכן, מוסכם על רוב המפרשים והחוקרים שפרקים א-יא הם “מבוא היסטורי”, ולב הספר הוא פרקים יב-כו (ראו בצילומסך באדיבות “עולם התנ”ך” לדברים, עמ’ 8).
לא זו בלבד, אלא שכפי שמעיר הכותב שם (דוד כהן-צמח):

מן הראוי לציין שהרכבה של המסגרת סבוך, וניתן לאתר בה כפילויות. כך למשל ניתן להבחין בשני מבואות שונים (א, א – ד, מ; ד, מד – יא, לב) ואף בשני אפילוגים (כז-כח; כט-ל).

קראו עוד ⇐

באמצע פרק ד מתנוססת לה אחת החידות המקראיות הגדולות ביותר – פרשיית “חתן דמים” הקצרצרה…והאניגמטית. למרבה המבוכה, הפרשייה הזאת משובצת בתוך פרשייה קצרה שנראית על פניו פשוטה ותמימה – אבל במבט שני מתגלות בה בעיות מוזרות להפליא. 
אז הנה פסוקי הפרשייה כולה – וכדי לחסוך זמן ומקום כבר שיבצתי את השאלות בגוף הטקסט (לטובת גרסת הפ”ב נטולת העיצוב סימנתי את השאלות ב: ~):

(יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם.
(יט) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. ~והרי לפני שנייה משה כבר הודיע ליתרו מיוזמתו שהוא שב?!~
(כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו ~בניו?! והרי רק גרשם נולד עד כה!~ וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר ~מה זה משנה?!~ וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. ~אחרי שהוא כבר שב למצרים?!~
(כא) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה ~בלכתך?! הוא כבר שם!~ רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים ~קודם דובר על “אותות”~ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. ~בפרק ג הופיע נימוק אחר: “וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ”~
(כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.
(כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ ~ולא שה’ חיזק את ליבו~ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

מה לדעתכם תהיה התשובה לכל השאלות האלה?… קראו עוד ⇐

חידה – מה המשותף לשלוש הפרשיות הקצרות הבאות, כולן מתוך פרשת השבוע?

י, כט-לב – וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה… וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה’ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

יא, כח – וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.

יב, א-ב – וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר…

והתשובה היא…

קראו עוד ⇐