לא דיברנו עוד על אהבה

"וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ"

Jacob_Kisses_Rachel

"וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל…"

זוהי הפעם הראשונה בספר בראשית שבה מוגדרים היחסים בין גבר לאשה על פי ההיבט הרגשי שלהם – ולא על פי פונקציית הרבייה שלהם ("וידע") או היעדרה.
(יעל פלדמן, למה לא אהב פרויד את יעקב? עמ' 367)

וכך, עם נטיית הפועל היפה הזאת, "ויאהבה" – רק מלה אחת, אבל הדקדוק העברי מאפשר לה להכיל רגש, זמן, גבר ואשה – הגענו אל האהבה הראשונה של גבר לאשה בתנ"ך.
(מאיר שלו, ראשית: פעמים ראשונות בתנ"ך, עמ' 25)

אמנם הפועל אה"ב מופיע כבר בפרשה הקודמת – "אֶת בִּנְךָ… אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" – אבל כמו שציינו פלדמן ושלו, כאן זו הפעם הראשונה בו מובעת אהבת גבר לאשה, ובמילה אחת! ואכן הגמישות העברית מפליאה, בייחוד אם נשווה לתרגומים של מילה זו כמו תרגום השבעים ליוונית (καὶ ἠγάπησεν αὐτήν), תרגום הוולגטה ללטינית (et in tantum dilexit eam) או תרגום המלך ג'יימס לאנגלית (and he loved her). קראו עוד

חידת בראשית י"ד ואברם העברי – חלק ב

בחלק א' של הפוסט זכינו לעבור שני שלבים בדרך המְחַקְּרִים להבנת הפרק: בשלב א' ראינו שנוסח המסורה של הפרק אמנם דורש תיקונים קלים, אבל אין לכך חשיבות של ממש (חוץ מהערה קריטית אחת שתידון בהמשך), ובשלב ב' ראינו שתיארוך הפרק שנוי במחלוקת אדירה: האם מימי אברהם, מימי דוד או מימי החשמונאים?…
אז עכשיו הגיע הזמן לעבור לשלב השלישי והעיקרי – מה בעצם בא הפרק ללמדנו?

ג. משמעות הפרק

דוד מתכונן לכבוש את עיר , יבוס, היא ציון, היא ירושלים,  היא שלם (?)

דוד מתכונן לכבוש את עיר יבוס, היא ציון, היא ירושלים, היא שלם (?)

ג1. דעת המְחַקְּרִים: שלם = יבוס, מלכיצדק = אֲרַוְנָה, אברם העברי = דוד!            

אם בנושא התיארוך נפלה שלהבת המחלוקת, הרי שכאן נפלגו הדיעות עוד יותר, שכן גם חוקרים המסכימים לתיארוך ה'דוידי' חלוקים ביניהם בשאלה למה נוסף הסיפור דווקא אז.
למזלי, פרופֵיסור גמור בשם אמרטון (J. A. Emerton) טרח וכתב מאמר קצר וקולע של 37 (!) עמודים צפופים בדיוק על הפרק הזה, ושמו The Riddle of Genesis XIV – במאמר הוא סוקר בערך את כל הדעות שהובעו בנושא עד ימיו ואפילו מגיע לאיזשהו סיכום הגיוני, אז ארשה לעצמי להיעזר בו, לפחות לטובת תמצות דעתם של כמה חוקרים כותבי גרמנית, שפת לא ידעתי (עוד לא עברתי לברלין :)

אז לדברי הזרם המרכזי של אותם מְחַקְּרִים, הסיפור חובר לאחר כיבוש עיר יבוס (= שלם\ירושלים) ע"י דוד והעלאת הארון לעיר (שמ"ב ה-ו). חשוב לזכור מה שאנחנו נוטים לשכוח, שבעיר היו מן הסתם אלפי כנענים – כל השאלה היא מה עשה בהם דוד?

קראו עוד

חידת בראשית י"ד ואברם העברי – חלק א

אברם העברי, עטור נצחון, פוגש את מלך סדום

אברם העברי, עטור נצחון, פוגש את מלך סדום

פרק יד בבראשית, שבמרכזו מתנוסס שמי המאומץ, 'אברם העברי', הוא אחד המורכבים, המעניינים והתמוהים ביותר בתורה, ואולי אפילו במקרא כולו. הקשיים שבו נוגעים להיסטוריה, ספרות, ארכיאולוגיה, בלשנות, נוסח, תיאולוגיה… בקיצור, הכל בכל. לכן הוא מהווה 'מקרה מבחן' מרתק למי שרוצה לטעום קצת ממחקר המקרא על רגל אחת, מה שאנסה לעשות בשורות הבאות – אבל ראשית, התמיהות והבעיות:

קשיים ענייניים

  1. "אַמְרָפֶל", "כְּדָרְלָעֹמֶר", "בִּרְשַׁע", "הַזּוּזִים"… זה אמיתי, השמות המוזרים האלו?!
  2. מה לחמשה 'מלכים'-דמיקולו, כל אחד בקושי ראש מועצה, למרוד בארבעת מלכי-העל הגדולים הללו?
  3. למה כל השתלשלות המלחמה חסרת-הפשר שכזו אמורה לעניין אותנו, ועוד באמצע ספר בראשית הפסטורלי?
  4. מדוע אברם נקרא כאן פתאום (לראשונה ולאחרונה) "עברי"?!
  5. מאיפה ולמה צץ מלכיצדק? מהי אותה "שלם"? ומי נתן למי מעשר ולמה?
  6. מה בעצם המסר של כל הסיפור הזה, ומדוע הוא 'נדחף' בין פרק יג ל-טו?

אהה, וכמובן – למה דווקא 318 חניכים? (טוב, פתרון מבריק לזה הראיתי כאן:)

קראו עוד

נוסח המקרא – הערות נוסח לפי פרשות השבוע

עם סיום מחזור הקריאה בתורה  והתחלה חדשה מבראשית, חשבתי לקיים את הכתוב (שאיננו בנמצא) "תורה חדשה מאיתי תצא" – הלא היא תורת הנוסח, אותה זכיתי ללמוד מפי פרופ' משה צפור. עכשיו, נוסח המקרא הוא נושא למחקר ענֵף שימיו לפחות מימי התנאים, ולא כאן המקום אפילו להתחיל לפרט לגביו מה גם שוויקיפדיה עושה את זה מצויין, ולכן אדלג ישר לעיקר.

Biblia_Hebraica_Stuttgartensiaבכל שבוע אוסיף לפוסט ה'מתגלגל' הזה כמה הערות נוסח מעניינות לפרשת אותו שבוע + להפטרתה, מתוך עשרות רבות של הערות קיימות. כל ההצעות מקורן בספרים הקדושים ובראשם ה'ביבלייה הבראיקה שטוטגרטנזיה' (Biblia Hebraica Stuttgartensia = BHS) אותה אני מזכיר לא מעט בבלוג – הספר הזה (שיוצא לאור ע"י חכמי גרמניה בשטוטגרט ומכאן שמו) הוא פרי עבודה של מאות אנשים, עשרות שנים וכמה מהדורות, והוא מכיל את נוסח המקרא עם ניקוד וטעמים לפי כת"י לנינגרד + הערות נוסח בתחתית כל עמוד. ההערות מנוסחות ב'צופן' של קיצורים לטיניים וראשי תיבות שדורשות היכרות מעמיקה (= לא משהו שהייתם לוקחים להעביר טיסה :) וכאן אני פשוט מציג את התוצר הסופי פרי עבודתי היגעה, בעברית + קצת צבעים.

קראו עוד

הספירלה המקראית – משירת האזינו ועד קהלת

שבת חול המועד סוכות היא מעין כֵּף אליו מתנפצים המוני גלים מכמה אוקיינוסים ליטורגיים: רשמית, אין לשבת הזו פרשת שבוע – הקודמת היתה 'האזינו', אחת מפסגות השירה המקראית שאמורה להתחבר לשירת הברכות של 'וזאת הברכה' נטולת השבת, במעין קרשנדו סיום נורא-הוד של התורה והכנה לפרשת בראשית בשבת הבאה.
בפועל, מה שקוראים בתורה הוא סופה הפרוזאי של פרשת כי תשא, וממנה במעבר חד וללא כל קשר ברור מפטירים במלחמת גוג ביחזקאל – אלא שלפני הכל, ולכאורה באמת ללא כל קשר, קוראים את מגילת קהלת. המגילה הזו, המתהרהרת בספקותיה, היא אולי הניגוד החריף ביותר למקרא בכלל ולכל הקריאות בשבת הזו בפרט, אז מי חשב לקשר בין כל אלו?! תהיתי לעצמי, והחלטתי שאולי לא עליי המלאכה לגמור אבל לא בן חורין אני וכו' – אז הנה הצעה לתשובה.
קראו עוד

כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק א)

את הפוסט הקודם פתחתי בציטוט מדברי הרד"ק לפיו "אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה", המקבילה היהודית לפתגם המודרני "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות" – אבל עם שוך הדי המלחמה המקרטעת האחרונה, המוזות קצת מתעוררות ומזכירות לי את הפתגם הלטיני שקדם אף לרד"ק:

Inter arma enim, silent leges– כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים
(קיקֶרו, נאום הסנגוריה על מילוֹ)

המשפט הנ"ל (המתורגם בד"כ לא-מילולית "בעת המלחמה נאלמים החוקים") נאמר על-ידי קיקרו בנאום סנגוריה על אדם שהרג אדם אחר בספק הגנה עצמית, וכוונתו היתה שאין לדון אדם לכף חובה על שימוש באלימות כשחייו בסכנה. מאמרת כנף משפטית הפך הפתגם הזה לעיקרון בינלאומי, לפיו בעת מלחמה לא נוהגים הכללים המשפטיים הרגילים ואף לא כללי ההתנהגות האנושית הרגילה. וכך כותב הרמב"ן, שהיה עד ככל הנראה למלחמות הנוצרים והמוסלמים בימיו, בפירושו לדב' כג י: "והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב". ומעשי הרוסים בברלין והאמריקאים בוויטנאם יוכיחו ששתיקת החוקים, המשפטיים וההומניים, נשארה בתוקפה גם בקרב בני תרבות באמצע מאה ה-20.
קראו עוד

הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן

שאלה תיאורטית: אתה הולך לתומך ברחוב, ופתאום מישהו קורא לעברך: "צדיק! בוא, אתה בדיוק עשירי למניין!" והנה עוד זה מדבר, קורא לך מאן-דהו אחר: "צדיק! בוא תעזור לארוז מנות לקמחא דפסחא!" – מה היית עושה? (השאלה מנוסחת בלשון זכר, והיא אכן מכוונת לגברים [דתיים] בלבד:)

אם כמו רוב הדתיים הנורמטיביים היית בוחר ללכת להשלים מניין, קלעת לדעתה של התורה – שכן כבר בתחילת פרשת השבוע שלנו (קדושים – ויקרא יט) מוקדשים ארבעה פסוקים שלֵמים (ה-ח) לדיני קרבן השלָמים ובסופם מובטח עונש כרת (!) למי שלא יאכל את הקרבן בזמן. למצוות צדקה (לקט, שכחה ופאה) לעומת זאת, מוקדשים שני פסוקים בלבד (ט-י), ולא מופיע בהם כל איום בעונש. כלומר – הקרבנות קודמים הן בסדר והן בחשיבות לצדקה.

אך מה היו אומרים על כך הנביאים? את ההיפך הגמור, מסתבר:
קראו עוד