אני יודע שהשארתי כמה קצוות פתוחים בפוסט הקודם אודות מעמד הר סיני, אבל לפני שאנסה לקשור אותם, פרשת השבוע הקרובה (שלח-לך) מזמנת לנו עוד חוט פרום שצריך להוסיף למשוואה – וכוונתי לסיפור המרגלים, או בלשון התורה: הַתָּרִים את הארץ.
ואתחיל דווקא מהאמצע (פרק יד) – אחרי שמשה מתפלל לה’ לחזור בו מכוונתו להשמיד את כל העם (יג-יט), ה’ נענה (“סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” – כ) אך נשבע כי כל העם חוץ מכלב לא יזכה לראות את הארץ (כא-כד). לסיום, ה’ מצווה את העם: “פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף” (כה). ומה קורה בפסוק הבא? היינו מצפים לתגובה של העם (שאכן מגיעה לבסוף בפס’ מ) אבל במקום זה אנחנו מקבלים נאום אלוהי נוסף וארוך (כו-לה) המיועד למשה ולאהרן, ובו ה’ חוזר על השבועה לפיה הדור הנוכחי לא ייכנס לארץ!
בחינה לא מעמיקה במיוחד של שני נאומי ה’ מראה את ההבדלים הברורים ביניהם –

קראו עוד ⇐

מדי קוראי בספרי המחַקְּרִים, אני תמה עד כמה קריאתנו בתורה היא שטחית ועצומת-עיניים, ובלבד שנוכל להמשיך ולהאמין בתורה מן השמיים… והנה דוגמה אקטואלית: בחג השבועות הקרב ובא נהוג לקרוא בבתי הכנסת את פרשת מעמד הר סיני (שמות יט-כ), המורכבת משתי פרשיות: ההכנה למעמד (פרק יט) ועשר הדברות (פרק כ).  את ניתוח עשר הדברות אשאיר לפעם אחרת, אבל בואו נסתכל רגע שוב על ההכנה המתוארת בפרק יט – ונבחן את עצמנו, לכמה מן השאלות הבאות שמנו בכלל לב:
קראו עוד ⇐