זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – אלה חיים אלה?!

בערל נכנס בריצה לעיירה כולו מתנשם ומתנשף, ונתקל בשמערל.
– מה קרה?! שאל שמערל.
– אל תשאל! הלכתי ביער, ופתאום התנפלה עליי להקת זאבים.
– ומה עשית?
– ברחתי, אלא שאז התנפלה עליי חבורת גזלנים.
– ומה עשית??
– ברחתי שוב, עד שהגעתי לקצה הצוק.
– ומה עשית???
– מה יכול יהודי לעשות? קפצתי ונהרגתי.
– נהרגת? והלא אתה חי!
– אלה חיים אלה?…

הבדיחה הכל-כך יהודית הזו, עשויה לשמש גם כמטאפורה אוניברסלית יותר לשאלה בה חתמתי את הפוסט הקודם, לאור הדהירה אל הסינגולריות שאמנם לא צפויה להביא לנו חיי נצח, אבל צפויה בהחלט להאריך את חיינו. אז נכון שמשמעותן של עשרות שנות הזקנה הנוספות הצפויות לרובנו נדונה ונדושה רבות, החל מההיבטים הכלכליים (פיתוח שוק מוצרים עבור הגיל השלישי, הבעיה האקטוארית של קרנות הפנסיה…), דרך ההיבטים החברתיים (מעמד הממשלה והחינוך, משפחתיות רב-גילאית…) וכלה בהיבטים פסיכולוגיים (ריבוי שעות פנאי, תחושת הערך העצמי…). אבל מניסיוני האישי, אליו אגיע בהמשך, כל אלו הן צרות של עשירים.

מהווי בית החולים

מהווי בית החולים

הבעיה האמיתית היא איכותם הפיזית של החיים הנוספים שייפלו עלינו, וליתר דיוק, אופן החזקתנו ‘בחיים’ עד המוות. הסיכוי להגיע אל הסינגולריות הנכספת נראה רחוק מהצפוי, והתחזית הסבירה יותר למאה הקרובה היא שיותר מלהאריך את החיים, הרפואה תצליח בעיקר לדחות את המוות. נדמה כי לא אגזים אם אנחש שכבר היום אין אדם שעבר את גיל 75 ולא אושפז בבית חולים לכמה ימים במקרה הטוב, ולכמה שבועות או חודשים במקרה הפחות טוב. התרחיש הזה יהפוך מן הסתם לנורמה בעתיד הנראה לעין, שכן רק בבתי החולים יש את הציוד הדרוש לביצוע הבדיקות והטיפולים המתוחכמים הנדרשים לשמור על החיים – ומרגע שאותם זקנים יאושפזו בבתי החולים, תמה אני אם ימותו במיטת עצמן…

קראו עוד