“גם את זה לעומת זה” – טקסים מקודשים מאז ועד היום

כידוע, התורה מכילה תיאורים של לא מעט טקסים – רובם משוייכים למה שמכונה “המקור הכהני” (P): החל מחציו השני של ספר שמות אנחנו נתקלים בפירוט יוצא הדופן של טקס הקדשת המשכן וחנוכתו; בספר ויקרא יש לנו את טקסי הקרבנות השונים והמגוונים ואת טקס ההיטהרות של המצורע; בספר במדבר יש לנו את טקס היטהרות הנזיר, הטקס המוזר של הסוטה וטקס חנוכת המשכן, ובהמשך יש את טקס הפרה האדומה; ואפילו בספר דברים האנטי-כהני (יחסית) יש את טקס קריאת התורה בהר גריזים\עיבל, ואת טקס הקהלת העם בסוף כל שבע שנים (“הקהל”).
הצד השווה בכל הטקסים האלו (אולי חוץ מה”הקהל”) הוא רמת הפירוט הגבוהה שלהם  והדרישה המשתמעת לקיים אותם בדיוק כמו שכתוב, בלי לנטות ימין ושמאל. בתהליך הקמת המשכן, למשל, שבוצע במעין טקס-יחיד של משה, התורה מדגישה שוב ושוב שהדברים נעשו “כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה”. ובטקס חנוכת המשכן, כשנדב ואביהוא העזו לבצע פעולה שלא היתה חלק מהטקס, הם נשרפו חיים. אגב, הפעולה שהם עשו היתה פעולת הקרבה, ובהמשך אתמקד בעיקר בטקסי הקרבן כדוגמה ממצה לטקסים בכלל.  קראו עוד ⇐

תקציר הפרקים הקודמים

פרק א – בעקבות פרשיית מתניהו ותגובת חברי אמ;לק של הממשי, התעורר צורך דחוף להסביר את מקורה של המתנה כ”פאקינג עובדה חברתית טוטאלית“. יצאתי למסע ההסברה בראשית המאה ה-20, עם גילויו של ברוניסלב מלינובסקי את “טבעת הקוּלה” באיים הטרובריאנדיים, אותם מסעות שיט שמטרתם הענקת צמידים שונים מאדם לרעהו וחוזר חלילה לאין קץ. משם הפלגתי חזרה לצרפת אל מרסל מוס, שבעקבות מלינובסקי וממצאים נוספים פרסם את “המסה על המתנה”, ובה טען שלוש טענות מרכזיות:
1) המתנה בפרט ויחסי החליפין בכלל הם “מוסד חברתי טוטאלי“, שחשיבותו עולה בהרבה על המשמעות הכלכלית הפשטנית שיוחסה לו. 2) כל מתנה ‘מצפה’ לתגמול הולם – אין מתנות חינם.  3) המתנה מייצגת את רוחו\נשמתו של הנותן, ולכן הענקת מתנה משמעה הענקת חלק מעצמך (מה שמסביר את שתי המסקנות הקודמות).

פרק ב – כדי להגשים את חלומו של מלינובסקי למצוא דוגמאות נוספות לתופעת המתנה, חזרתי בזמן לתקופה ההומרית, בה גילה מוזס פינלי את תופעת המתנות במלוא הדרה באיליאדה ובאודיסיאה, כחלק ממוסד ה’קסניה’ היווני. משם עברתי בקפיצת הדרך אל המאה ה-20 והראיתי שהתופעה קיימת ובעוצמה רבה גם בתרבות הבדואית וגם בתרבות היפנית בנות דורנו.

אז אחרי שעלינו למרום המחקר האנתרופולוגי ולקחנו שבי, מתנות באדם, הגיע הזמן ליישם את החומר הנלמד על כמה פרשיות מקראיות עלומות. מקוצר המקום ואופי הבלוג, אאריך בדוגמה אחת ואקצר בשאר, וישמע חכם ויוסיף לקח. אז הדוגמה הארוכה תהיה, ברשותכם, מתוך פרשת בֹּא שנקראה לא מכבר, וששיאה הוא מכת בכורות ש’שכנעה’ את פרעה להיכנע סופסוף ולשחרר את בני ישראל ממצרים.   קראו עוד ⇐