זה לקח כמעט שנה, שלושה ‘שופטים’ אקדמיים והרבה פינג-פונג עריכתי, אבל בסוף זה יצא לאור – בגיליון האחרון של כתב העת “חיות וחברה” (יש דבר כזה!…) התפרסם מאמר שלי, שמהווה תקציר חלקי של הדוקטורט שלי, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, ויותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם וכו’. קראו עוד ⇐

בחלק הראשון העליתי את שאלת המפתח של פרשת תולדות – מדוע העדיף יצחק את עשו? התשובה המפורשת בפסוק “כִּי צַיִד בְּפִיו” כמו גם בפסוקים בהם יצחק מבקש מעשו לצוד לו “בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת” נראית תמוהה להפליא: וכי בשביל ברביקיו טוב העדיף יצחק את עשו?!
ההצעה שלי היתה להתעלם לרגע מההסבר ה’רשמי’ ולחפש הסבר אחר לזכותו של עשו – וזה נמצא בדמות פסוקי הסיום של הפרשה, מהם עולה כי בעוד שעשו נשא אשה בגיל 40 בדיוק כאביו, הרי שיעקב נותר רווק זקן עד גיל 77! לכן סביר היה לומר שיצחק העדיף את עשו, כי הוא לפחות התחתן ועתיד להקים דור המשך – ואילו יעקב לא היה רלוונטי למעשה כבן ממשיך.
הבעיה בהסבר הזה היא כמובן – מה עושים עם ‘ההסבר הקולינרי’ המפורש בפסוקים?!
הצעת חוקרי גרמניה היתה פשוטה – פרקים כה + כז הם מקור J (המספר על העדפת יצחק את עשו, גניבת הברכות וכו’), ואילו סוף כו + כח הוא מקור P (שלא יודע על כך דבר, ולדידו עשו נשא ‘שיקסעס’, אז רבקה שלחה את יעקב בעידוד יצחק לשאת לו אשה ‘פון אונזערע’) – כך חכמי אשכנז.
אלא שמתורתם של חכמי צרפת למדתי שאפשר להציע תשובה נאה הרבה יותר. קראו עוד ⇐

אחרי שהגענו למסקנות לא מחייבות לגבי הרקע ההיסטורי-ריאלי של סיפור מגדל בבל, הגיע הזמן לחזור לעיקר – הבנת הסיפור כמיתוס, ולא כדיווח היסטורי. אבל לפני זה, שני משפטים לגבי…

מהו מיתוס?

למרבה הצער, למונח ‘מיתוס’ הודבקה משמעות מאוד ברורה ומאוד לא נכונה בעברית של ימינו, שאפשר להגדיר אותה כ”שקר מפואר”. לא כאן המקום להאריך, רק אומר שמבחינתי מיתוס הוא סיפור על העבר, שיש לו משמעות מרכזית להווה ולעתיד של תרבות מסוימת. הסיפור המקראי על הנחש בגן עדן, והסיפור הציוני של ‘משואה לתקומה’ הם מיתוסים – שניהם מסופרים כאירועים שקרו בעבר ולשניהם יש משמעות מרכזית לתרבות היהודית-ישראלית. האם שניהם אירועים ריאליים-היסטוריים? הראשון כנראה שלא, והשני כנראה שכן (אך עיינו במחקרי ‘מדבר שקר’ :) – אבל זה לא מעלה ולא מוריד לגבי הגדרתם כמיתוסים! 

מגדל בבל – הסיפור והשאלה

הסיפור עצמו מכיל תשעה פסוקים בלבד, ומהווה את אחת הדוגמאות היפות לנפלאות הסיפור המקראי הדחוס והחסכוני, כי תשעת הפסוקים האלו הם מועט המחזיק את המרובה. בתמונה כאן אפשר לראות למשל את המבנה התקבולתי המרשים שלו, שמרמז על מנגנון ה’מידה כנגד מידה’ ששימש להענשת בוני המגדל עליו עמדו כבר חז”ל. בנוסף הסיפור משלב אמצעים ספרותיים נוספים כמו לשון נופל על לשון, כפל משמעות ואפילו אירוניה שנונה כנגד בבל העתיקה.

הבעיה בסיפור היא, כמו בעוד סיפורים מקראיים רבים, מה בעצם הבעיה בסיפור? כלומר – מה ניסו אותם אנשים לעשות שהטריד כל כך את פמליה של מעלה עד שזו נאלצה לבלול את שפתם?

קראו עוד ⇐

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.
(בראשית יא, א)
מבין אינספור הישגיה של האנושות, לשפה שמור ללא ספק מקום של כבוד. המצאות אחרות – הגלגל, החקלאות, אטב הכביסה – חוללו תמורות בקיומנו החומרי, אך הופעתה של השפה היא שעשתה אותנו בני אדם. שאר ההמצאות מחווירות ביחס לשפה, משום שכל מה שאי-פעם השגנו מותנה בקיומה של השפה ונובע ממנה.
(גיא דויטשר, “גלגולי לשון“, עמ’ 8)

סיפור מגדל בבל הוא יצירת מופת ספרותית קצרצרה, המבקשת – כך נראה – להסביר את העובדה המפליאה של התפצלות השפות האנושיות (שתוארה בקצרה בסוף הפרק הקודם), ועל הדרך גם ללעוג ליומרת אנשי בבל העתיקה. תופעת התפצלות השפות היא מפליאה, משום שלפי התורה כל בני האדם הם, ובכן, בני האדם האחד והיחיד – מדוע, אם כן, המין האנושי מדבר בשפות רבות ולא שמר על שפתו המקורית של האב הקדמון? (אגב, גם לוּ היתה כזו, היא לֹא היתה העברית המקראית*).

קראו עוד ⇐