לפני כמה שבועות כתבתי על הספר “האם התנ”ך מת?”, ובצירוף מקרים מעניין מסתבר שיש לו כבר קברן – הלא הוא הרב ד”ר מיכאל אברהם. ובכן, הרמ”א פרסם בימים האחרונים שני פוסטים מעניינים (1, 2) שתמציתם אחת – אין שום סיבה טובה ללמוד תנ”ך, ויש הרבה סיבות טובות ללמוד תלמוד. הדברים נכתבו בתגובה לתכנית החדשה של משרד החינוך ללימוד תנ”ך, שנועדה לפתור (?) את בעיית השיממון של לימודי התנ”ך בבתי הספר, ולהתמודד עם הבורות המעציבה בנושא בקרב תלמידי ישראל. הדבר שמפליא את הרב מיכי הוא לא כל כך היוזמה של משרד החינוך, כמו העניין הרב שמוצא הקהל הרחב בלימודי תנ”ך – החל מפריחה של לימודי התנ”ך במכינות ובהסדר, דרך ימי עיון גדולים שמושכים אלפי משתתפים כל שנה, ועד למיזם 929 שהגיע, כך נראה, כמעט לכל בית בישראל. וכאן עומד הרב מיכי ותמה –
Home » Posts tagged 'עצמאות'
תגית: עצמאות
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת – תרחיש יום הדין העתידי (?) במדינת היהודים
סכנה אחרת, חמורה יותר מהעם הערבי, מאיימת עלינו… האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד…כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה”ישן והטוב”, מלאה עד גדותיה בחומר נפץ… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו.
(גרשׁׂם שלום, ‘הצהרת אמונים לשפה שלנו‘, מכתב לרוזנצווייג – אותו הוצאתי מהקשרו כמטאפורה לדיון להלן)
התמונה להמחשה בלבד. למצולמים אין קשר למציאות:)
כזכור מהפוסט הקודם, פרשות השבוע האחרונות מלאות במוות, על הטיותיו ועולם התוכן שלו: מו”ת, רצ”ח, שפ”ך (דם), סק”ל, רג”ם, קצ”ץ ועוד ביטויים שמזוהים בד”כ עם מסעי הצלב או דאע”ש. ובכלל, עיון קל באיסורי התורה מראה שעונש מוות ניתן לכ- 20% משס”ה מצוות הלא-תעשה שבה.
בפוסט הצעתי (בעקבות הרב אביה הכהן) שהפרשות האלו מייצגות את ה’קוד האתי’ (etiquette) של החברה הישראלית האידיאלית – ומה שהקוד אומר לנו הוא שעם ישראל אמור לפתור בעיות של אי-ציות ותופעות פסולות למיניהן על ידי חיסול מהשורש, עם כל הצער שבדבר.
השאלה שעולה בראשי לאחרונה היא, “האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה” של דיני העונשין המקראיים, ודרכה תשוב הענישה המקראית לחיינו כשהיא “מלאה עד גדותיה חומר נפץ”?
הברית הישראלית ועדכון תוכנת ההלכה
אין מתאימה יותר מהתקופה הזו שבין פסח ליום העצמאות כדי לקרוא ספר כמו “הברית הישראלית” של יואב שורק – ובאופן לא מפתיע, זה בדיוק מה שעשיתי בפסח (ועם חזרות הש”ץ הסליחה…)
הספר זכה לתשבחות מעדות הנחתום, יחד עם מחמאות כנות יותר המלוות בביקורת עניינית של עידו חברוני, וכמובן שלא אטריח אותכם בעוד מאותו דבר – ולכן אסתפק בסקירה קצרה של מה יש בספר, ובסקירה קצת יותר ארוכה של מה אין בספר (ואותו אני אנסה להשלים).
כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק ב)
“חָלִילָה לּוֹ” – האמנם אין מלחמות אסורות במקרא?!
אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה – והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש… אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות…
(הראי”ה קוק, אורות המלחמה ב)
דברי הראי”ה*, שהיום הוא יום פטירתו, מעוררים מחדש את השאלה-תמיהה שהבאתי בחלק הקודם בשם פרופ’ וולצר, אודות היעדרה לכאורה של המלחמה האסורה במקרא: בעולם רווי מלחמות בו כמעט כל מנהיגי ישראל, ממשה ועד יאשיהו, עסקו לא פעם במלחמה, מתבקשת היתה איזושהי התייחסות עקרונית לשאלת האיסור או ההיתר של המלחמה. אמנם ישנו איסור נקודתי להתקיף את אדום, עמון ומואב (דב’ ב) אך הוא היה לשעתו בלבד, והראיה שדוד (שמ”ב ח; יב) וכן יהושפט (מל”ב ג; דה”ב כ) תקפו את שלוש האומות הללו, לעיתים אף באכזריות יחסית, וללא נקיפות מצפון. כך או כך, טוען וולצר, איסור עקרוני על יציאה למלחמה – כמו איסור על חילול שבת למשל – חסר לחלוטין בתורה ובמקרא.
כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק א)
את הפוסט הקודם פתחתי בציטוט מדברי הרד”ק לפיו “אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה”, המקבילה היהודית לפתגם המודרני “כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות” – אבל עם שוך הדי המלחמה המקרטעת האחרונה, המוזות קצת מתעוררות ומזכירות לי את הפתגם הלטיני שקדם אף לרד”ק:
Inter arma enim, silent leges– כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים
(קיקֶרו, נאום הסנגוריה על מילוֹ)
המשפט הנ”ל (המתורגם בד”כ לא-מילולית “בעת המלחמה נאלמים החוקים”) נאמר על-ידי קיקרו בנאום סנגוריה על אדם שהרג אדם אחר בספק הגנה עצמית, וכוונתו היתה שאין לדון אדם לכף חובה על שימוש באלימות כשחייו בסכנה. מאמרת כנף משפטית הפך הפתגם הזה לעיקרון בינלאומי, לפיו בעת מלחמה לא נוהגים הכללים המשפטיים הרגילים ואף לא כללי ההתנהגות האנושית הרגילה. וכך כותב הרמב”ן, שהיה עד ככל הנראה למלחמות הנוצרים והמוסלמים בימיו, בפירושו לדב’ כג י: “והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב”. ומעשי הרוסים בברלין והאמריקאים בוויטנאם יוכיחו ששתיקת החוקים, המשפטיים וההומניים, נשארה בתוקפה גם בקרב בני תרבות באמצע מאה ה-20.
קראו עוד