באמצע הוויכוח עם קורח ועדתו, פונה פתאום משה וקורא לדתן ולאבירם – שתקועים בסיפור כמעט כמו און בן פלת שאין להזכיר את שמו – וכאן מתחיל משהו שנראה כמו דו-שיח של חרשים (טז, יא-טז – בתיקון קל, לפי המחַקרים):
… לָכֵן אַתָּה וְכׇל עֲדָתְכָה
הַנֹּעָדִים עַל ה’ – וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו?וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה! הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?!
אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם – הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר? לֹא נַעֲלֶה!
וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה’: אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם! לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם!וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח…