Home » מקרא » אם התורה לא מן השמים – במה בעצם אתה מאמין? חלק א

אם התורה לא מן השמים – במה בעצם אתה מאמין? חלק א

השאלה הזו הופנתה אליי יותר מדי פעמים לאחרונה, בעיקר מאז הפוסט ההוא אודות האמונה בתמ"ה (תורה מן השמים) על שלל התגובות אליו, יותר מכדי שאוכל להתעלם ממנה. אבל מכיוון שמאחורי השאלה הזו מסתתרות למעשה שתי שאלות, תשובתי אליהן תיאלץ להתפרס על שני פוסטים תמימים:

א.      אם אתה לא מאמין בתמ"ה, למה אתה מאמין באלהים? (תשובה – להלן)

ב.      אם אתה לא מאמין בתמ"ה, מה בעצם הסיפור האלטרנטיבי שלך? (תשובה – להלן-להלן)

באיזו תמ"ה אני לא מאמין?

י' וולהאוזן וי' פינקלשטיין - מהרסייך ומחריבייך...

וולהאוזן ופינקלשטיין – מהרסייך ומחריבייך…

ההנחה הבסיסית של רוב השואלים היא שמי שלא מאמין בתמ"ה, חושב שה'תורה' היא אוסף אקראי של קרעי מגילות שנתפרו ביד גסה ע"י עורך רשלן בימי עזרא ואחריו, כאשר המגילות עצמן משקפות אסכולות אינטרסנטיות של יהודאים \ כהנים \ חצרנים ועוד, ולמעשה כל ה'תנ"ך' שלנו הוא המצאה מאוחרת, חסר בסיס עובדתי-ארכיאולוגי בשטח. הנחה זו היא שילוב של טראומת 'המפץ הגדול' של י' וולהאוזן וחבריו בסוף המאה ה-19 וטראומת 'המפץ הקטן' של י' פינקלשטיין וחבריו בסוף המאה ה-20…
רוב העולם היהודי-הדתי לא טרח להתעדכן וכמובן שלא להתעמק בממצאי המחקר המקראי של המאה האחרונה, אלא הסתפק בכותרות האדומות הבולטות שחוזרות על עצמן מדי פרוץ (עוד) פולמוס אודות לימוד המקרא.
לא ייפלא איפוא, שהצהרה על חוסר אמונה בתמ"ה – עוד לפני שאלת העיקר השמיני של הרמב"ם – מובילה אוטומטית לרפלקס הקאה (מוצדק!) אצל כל אדם דתי נורמלי.

אז כדי שהמקשים עליי לא ייאלצו להתקיף איש קש, הנה ההגדרה הפשוטה והמקובלת של תמ"ה, לפחות מתקופת אמצע-סוף ימי בית שני, הגדרה שבה – ורק בה! – אני לא מאמין:

התורה כפי שהיא כתובה לפנינו בגווילי הקלף שבארון הקודש, מייצגת במדויק את הנוסח שהוכתב מילה במילה למשה רבינו ע"י הקב"ה במדבר סיני, בין השנים ב' תמ"ח ל- ב' תפ"ח לבריאת העולם.

שימו לב מה נאמר כאן, ובעיקר – מה לא נאמר כאן:

לא נאמר דבר על שלילת האמונה באלהים.

לא נאמר דבר על שלילת מעמד הר סיני.

לא נאמר דבר על שלילת האמונה בהתגלות.

ולא נאמר דבר על שלילת האפשרות של תורה כלשהי מן השמים.

לפי ההגדרה הזו, אגב, כל מי שהשתכנע (אחרי גילוי מגילות מדבר יהודה למשל) שיש לפחות מקום אחד בתורה שבו הנוסח המסורתי שגוי – וכל שכן מי שהשתכנע (כמו ר' יהודה החסיד, ר' יוסף טוב-עלם, הראב"ע? ועוד) שיש לפחות פסוק אחד בתורה שנכתב אחרי מות משה – כל אלו אינם מאמינים בתמ"ה בצורתה המסורתית.

שני לוחות וארבעה מקורות

שני לוחות וארבעה (?) מקורות

אבל כדי להיות כן (=honest), וכמו שכבר כתבתי בעבר, אין לי כל כוונה להסתתר מאחורי התחכמויות 'משפטיות', ו\או מאחורי סינורם של כמה מחכמי ישראל שאכן היו בעלי דיעות חריגות בנושא. יתירה מכך – אין לי גם כל כוונה להתפלפל בדקויות תיאולוגיות אודות מהי למעשה "תורה" ומהו "מן השמים" ואיך ה' דיבר ומה פירוש משה שמע וכו' וכו'. (למעוניינים, ראו כאן סקירה מקיפה – אמנם באנגלית – מאת פרופ' תמר רוס). דעתי היא פשוטה –  התורה שלפנינו מכילה כנראה גם את דברי ה' למשה, אך לא רק אותם. אם אבקש לדייק יותר אומר כי התורה היא מקבץ של כתבים ישראליים עתיקים, חלקם הועברו במסורת כדברי ה' למשה במדבר סיני, וחלקם נוספו במהלך השנים ע"י אנשי רוח מעם ישראל – וכל אלו נכתבו\נאספו יחדיו בתהליך ארוך שהתחיל בתקופת השופטים והסתיים בימי שיבת ציון. תהליך האסיפה כלל גם תהליך מהותי של עריכה, שמטרתו היתה ליצור סיפור רציף יחסית המסביר את ראשיתו של עם ישראל, את מחויבותו לברית עם אלהי ישראל ואת פרטיה המדויקים של אותה ברית על ניסוחיה השונים כפי ששרדו במהלך כל אותן מאות שנים.

ברור לי שהגדרה שכזו חולקת על תפיסתו של הרוב מכריע של העולם היהודי מזה אלפיים שנות, ואף על זו של בעלי הדיעות החריגות יחסית בין חכמי ישראל שהזכרתי לעיל – אבל ברור לי גם שההגדרה הזו רחוקה עד מאוד מהנחת 'וולהאוזן – פינקלשטיין' בה אני מואשם אוטומטית בעל-כורחי.

אמונה באלהים או אמונה באלהי ישראל?

עכשיו לגבי הצד השני של המשוואה – האמונה באלהים.
ובכן, ישנם שלושה סוגי 'אלהים' עליהם מקובל לדבר:

  • אלהים כישות-על המהווה את סך כל היש (וכדומה) – לדעתי זו טאוטולוגיה לא רלוונטית.
  • אלהים בעל רצון שברא את העולם – זה יותר טוב, אבל שאלת האמונה באלהים כזה היא שאלה פילוסופית חסרת תשובה. התשובה היחידה היא שהאלטרנטיבה – קרי, דטרמיניזם מוחלט שראשיתו הבלתי-מוסברת היא המפץ הגדול – הרבה פחות הגיונית מאשר ההנחה שהעולם נברא במכוון. והעובדה שהעולם קיים אל מול עינינו המשתאות, למרות שמבחינה לוגית אין לקיומו כל הסבר – היא הראיה ש"יש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא" כלשון הרמב"ם. ועדיין, קיומו של אלהים כזה אינו קשור לשאלת תמ"ה, שכן בריאת עולם אינה מחייבת מתן תורה (למרות המדרש הידוע אודות "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", ולמרות הוכחתו של הרבי מלובביץ' ממדרש זה שכנראה אין חיים מחוץ לכדוה"א, כיוון שלא ידוע לנו על מעמד הר סיני נוסף, ולא ייתכנו חיים בלי תורה…!)
  • אלהי ישראל – לאלהים הזה מכוונים מן הסתם אלו הטוענים כי שלילת האמונה בתמ"ה משמעה שלילת האמונה באלהים. ומיהו אותו אלהי ישראל? ובכן, זהו ה' (= י-הוה) המוכר לנו גם מהמסורת ההיסטורית שלנו שעוברת מאב לבן, גם ממסורות היסטוריות של עמים אחרים וגם מהמקרא.

כעת נותר לבדוק, האם אכן שלילת האמונה בתמ"ה משמעה בהכרח שלילת האמונה באלהי ישראל?

האם אנשי המקרא האמינו בתמ"ה?!

אחזור שוב על המשפט לעיל: אלהי ישראל זהו ה' (= י-הוה) המוכר לנו גם מהמסורת ההיסטורית שלנו שעוברת מאב לבן, גם ממסורות היסטוריות של עמים אחרים וגם מהמקרא. וכל ה"גם"ים האלו לא באו אלא להדגיש דבר שאמור להיות פשוט וברור, והוא הקשר החלש בין אמונה באלהי ישראל לאמונת תמ"ה.
הנחת היסוד של השאלה היא כמובן, שהאמונה שלנו באלהי ישראל מבוססת על הכתוב בתורה, ולולא הכתוב בתורה נשללת מיד האמונה באלהי ישראל.
וכאן הבן שואל:

וכי תעלו על דעתכם שאנחנו מאמינים באלהי ישראל בגלל משהו שכתוב באיזה ספר?!

ואיפה זה כתוב?!...רק לשם המחשה, לו היינו חוזרים אחורה בזמן לארץ יהודה בתקופת הבית הראשון, ושואלים כמה יהוד(א)ים: "למה אתה מאמין באלהים?", מה לדעתכם היתה התשובה?
טוב, קודם כל, הם בכלל לא היו מבינים את השאלה, כיוון שהם לא האמינו (=believe), אלא נתנו אמון (trust) והדברים ידועים. אבל נניח שהיינו מנסחים את השאלה כך:

מדוע י-הוה הוא אלהיך?

לשיטת התמהים עליי, תשובתו של היהוד(א)י המצוי היתה צריכה להיות:

מה ז'תומרת? הרי זה כתוב בתורה!…

ואני שואל –

נראה לכם?! מי ידע אז בכלל מה כתוב בתורה?!

וכי גדעון אמר למלאך (שופ' ו, יג): "…וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר קָרָאנוּ בַתּוֹרָה" או "אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר"?

וכי שלמה המלך בתפילתו הארוכה (מל"א ח, בה לא מוזכר מתן תורה ולו ברמז!) אומר: "וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו  אֲשֶׁר צִוָּנוּ בְּתוֹרָתוֹ" או "אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ"?

וכי בעדות הנביאים המתוארת במל"ב יז נאמר "שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה הַכְּתוּבָה לִפְנֵיכֶם" או "אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם"?

כמובן שהדוגמאות האלו נועדו רק להמחשה, אבל העובדה המפליאה שספר התורה כמעט ואינו מוזכר במקרא ראויה לתשומת לב אמונית מצידנו, וזה עוד לפני שדנים בתיארוכם המאוחר של המקומות בהם הוא כן מופיע!

רגע, אז אתה מאמין בהתגלות או לא?!

בקצרה – בוודאי שכן!

בארוכה – אמנם שאלת ההתגלות כשאלה פילוסופית-לוגית היא עדיין שאלה פתוחה: הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ…? אבל כמו שרמזתי בראשית דבריי, האמונה באלהים בורא משמעה למעשה אמונה בהתגלות, בלי קשר לשאלת ההתגלות לבני ישראל בהר סיני אי-אז.  בנוסף, האמונה בהתגלות דורשת הנחת יסוד אחת בלבד, והיא אפשרות ההתגלות כשלעצמה, בעוד שהאמונה בתמ"ה דורשת אמונה בהרבה הנחות יסוד אחרות + זניחה של ההיגיון והשכל הישר האנושיים (שניתנו לנו ע"י אותו אלהים שהתגלה אלינו!). ובנוסף, אמונה בהתגלות היתה נחלת כל העולם העתיק, בצורה זו או אחרת, ושלילתה דורשת הסבר, אנתרופולוגי לפחות, איך ייתכן שמיליוני אנשים במשך אלפי שנים – ביניהם גאונים אנונימיים בסדר גודל חסר תקדים שפיתחו את האסטרונומיה, הגיאומטריה, האדריכלות ועוד ועוד – איך כל אלו האמינו בדבר בלתי אפשרי שאין לו כל תיעוד ואין בו כל צורך הישרדותי ו\או פיזי כזה או אחר?! (ישנם הסברים, אני יודע, אותי אישית הם לא משכנעים).

ומה עם מעמד הר סיני?

עכשיו לגבי ההתגלות "שלנו", קרי – מעמד הר סיני ומתן תורה: אז האמת, זה לא כל-כך חשוב.

אם נקרא למשל את הסקירות ההיסטוריות שבמקרא (יהו' כד, שמ"א יב; תהל' קה-קו ועוד ועוד, ובייחוד זו שבספר דברים עצמו [כו, ה-ט]: " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה…"), הרי שלא נמצא באף אחת מהן את תיאור מעמד הר סיני: כולן מדברות בגדול על שעבוד מצרים והכניסה לארץ. גם שירת הים המפורסמת סברה לתומה כי היעד הבא במסע הוא "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ", והכוונה לא היתה להר סיני!
רק אחרי החורבן מופיעים במקרא אזכורים ישירים או עקיפים למעמד (יחזקאל כ, יא; מלאכי ג, כב; נחמיה ט, יג), דבר המעיד ככל הנראה על אי-חשיבותו של האירוע בהסתכלות היסטורית, גם בהנחה ואכן התרחש.

א-ב-ל – מכיוון והמסורת של עם ישראל החל מימי החורבן הדגישה מאוד את מעמד הר סיני, ומכיוון שבתורה עצמה השתמרו לנו לפחות שתי גרסאות מרכזיות (וכנראה עוד אחת משנית) של האירוע הזה, אין לי בעיה להאמין בו – אבל אמונתי לא תלויה בתיעוד הכתוב, אלא להיפך. וכמו שכתבתי בעבר:
המקרא אינו הסיבה [raison d’être] לאמונת ישראל, אלא אמונת ישראל היא הסיבה למקרא!

17 תגובות על “אם התורה לא מן השמים – במה בעצם אתה מאמין? חלק א

  1. שלום אברם

    אומנם הקהית את העוקץ והסתייגת מהשתייכות לוולהויזן-פינקלשטיין ושות' אך עדיין גם שיטתך כאן שהצגת באופן בהיר מעלה בעיות לא פשוטות:

    1.אם הגישה המקובלת מדברת על ההתגלות בהר סיני ומתן תורה שם ובמשך שאר 40 שנות הנדודים של עמ"י כאשר כל הבא אחריה הוא בגדר "נביאים" ו"כתובים" שמעמדם שונה אתה בא באמירה שהייתה התגלות אך אין לנו מושג מה ניתן שם ומה לא ,מה הוא ציווי אלוקי באותה התגלות ומה נכתב ע"י "אנשי רוח בעם ישראל מימי השופטים ועד שיבת ציון"

    אז אתה אומנם לא סובר שמדובר בעורך רשלן וכו' אך אתה מנתק כמעט לגמרי את התורה מהקשרה האלוקי

    גם אם אתה כותב מפורשות שאתה מאמין בהתגלות ובמעמד הר סיני אתה לא מוציא שום נפקא מינא ודרך לדעת מה נאמר באותה התגלות ומה לאחר מכן ,מה להלכה פסוקה ודבר ה' מאותה התגלות בסיני ייחשב ומה ייחשב כדברי חוכמה ומוסר שלא מחייבים להלכה או שיחייבו כמעיין מצוות דרבנן.

    חז"ל שלאורם אנו הולכים-"אנו" רוב ככל ציבור שומרי המצוות- עשו הבחנה ברורה בין התורה לנ"ך ובין דאורייתא ודרבנן ואפילו את ספר יחזקאל הייתה הווא אמינא לא להכניסו לכתבי הקודש כי נראה היה שהוא סותר דברי תורה[=חמשת החומשים] -לפי זה המסורת ברורה ואיתנה הן מבחינה הלכתית והן מבחינה אמונית והכל מסודר ונהיר.

    לפי מה שאתה מתאר כשיטתך בעצם אין כל דרך לדעת בעצם מה ניתן מסיני ומה לא ומה טיבה של ההתגלות במעה"ס ואתה משאיר הכל אמורפי לחלוטין-אפילו את אותה "פסיקה מסדר אפס" שדיברת עליה אי אפשר לעשות בבלאגן הזה

    -בהקשר לזה שים לב לדבריו של ר' יוסף טוב עלם ב"צפנת פענח" על דברי האבן עזרא על "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" מדוע לדעתו האבן עזרא לא קיבל בשום פנים ואופן את דעת הפרשן יצחקי לגבי איחור כתיבת פרשה זו לעומת "סוד השניים עשר" שבמקומות אלו הוא כן קיבל זאת ,עיין שם היטב לסיבת החילוק-

    הרי גם לפי המתודות שלך המחקר האריכאולוגי כמעט ולא יכול לתרום כאן דבר וחקר המקרא גם לפי שיטתך -שהיא לא של פינקלשטיין וכו' וכו'- לא יכול לומר במדוייק מה נאמר במעה"ס ומה לא.

    במחילה מדובר בהרבה דיבורים באוויר ותו לא מידי אז גם אם אתה לא הולך בדרכם של וולהויזן ופינקלשטיין וכו' התוצאה יוצאת לא כל כך רחוקה, אתה אומר בעצם שיש ערבוב של דברי אדם ודברי ה' מההתגלות בערבוביא -את זה הציבור שאליו אתה פונה הציבור הדתי לא יקבל בחיים ,גם לא הרבנים ה"פתוחים" במיוחד.

    2.כתבת שהציבור הדתי לא מודע להתפתחות המחקר המקראי מאז המאה ה19 למניינם -באותה נשימה הזכרת את הרתיעה מפינקלשטיין ושות' -עד כמה שאני יודע מדובר לא ברוח שעלתה מן המתים מלפני למעלה ממאה שנה אלא אדם שחי עמנו היום -אז מה העניין? מודעים או לא מודעים? קשיא אליך קשיא שבאותו משפט כתבת שני דברים הסותרים אחד את השני,אתמההה

    נ.ב

    כאן הערה אישית המיועדת לביקורת בונה כדאי לך לקחת את הדברים לתשומת לב ולשמוע ינעם:

    מהדיון בעצכ"ח שפתחת על נושא זה היה נראה שלא הייתה נוחה דעת המתדיינים אתך לא רק מדעותיך אלא
    אלא גם מהסגנון של ההתדיינות מצדך שגרם לאנטיגוניזם- תעשה טובה לעצמך ותחדל ממה שאתה נופל בו לא פעם בדבריך ש "אני תאמינו לי הייתי כמוכם ועכשיו העמקתי וגיליתי את האור, תלמדו גם אתם"

    זה מעיק ומרגיז ונשמע מתנשא וכאילו אתה לא מתדיין מהשורה אלא מטיף בשער או מלמד דרדקי שבא להכות את התלמידים הסוררים במקל ,אנשים לא אוהבים את זה והציפייה היא מכל מתדיין שיגיב לעניין ולגופם של טיעונים מבלי לשבח את עצמו ללא סוף על המהפך המחשבתי שעשה בראשו ולטעון כלפי מתנגדיו שהם חבורה של בורים ושיש להם "הרבה מה ללמוד"
    מדובר שם באנשים שניכר שלמדו את החומר והם מצפים לדיון ענייני ולא להטפה

    מקווה שלקחת לתשומת לב -רק לך זה יעזור שדבריך יעוררו דיון ולא כעס

    כתבתי זאת בתור ביקורת בונה ללא שום ציניות

    • אנסה להתייחס להכל, בקצרה –
      1. מאי נפקא מינה במה בדיוק אני לא מאמין, אם בסופו של דבר אני לא מאמין בתמ"ה – זה ייענה בע"ה (:) בפוסט הבא, אבל בקצרה: נושא ההלכה אינו רלוונטי לשאלת תמ"ה. כמו שהפנמנו (חלקנו) שנוסח המקרא מקדש מבחינה הלכתית, גם אם ברור שלא מבחינה עובדתית, כך עמדתי גם לגבי ההלכה בכלל.
      2. סתירה לכאורה – אין שום סתירה: כתבתי בפירוש שהציבור הדתי "הסתפק בכותרות האדומות הבולטות שחוזרות על עצמן", ואחת מהן היא פינקלשטיין – אך לא התעמקות יש כאן, אלא בעיקר התחמקות.
      3. הערה אישית – לקחתי לתשומת ליבי, אם כי שים לב שחלה התפתחות בסגנוני :)
      רוב הזמן הייתי סבלני ונכון לענות לכל שאלה, אלא שבשלב מסוים (בעצכ"ח) המגיבים הפסיקו לדון והתחילו לקנטר ובעיקר להתייחס בזלזול שחצני למחקרים רק מפני שהם סותרים את דעותיהם המלומדות – "שחצנות-הכורסה" הזו אכן כיעסתני גם כעס, ולכן הגבתי כפי שהגבתי.
      בלי קשר, אני ממשיך לטעון בתוקף שמי שלא למד ולא שנה, ומתיימר להדוף כל שאלה בתירוצים קלושים ובהטחת עלבונות לאקדמיה המרשעת – ייכבד ויישב בביתו…

  2. קודם כל אני שמח שלקחת לתשומת ליבך את ההערה שלי(-:
    היא באה מכוונות טובות ורצון לתת עצה טובה

    לגבי תשובותיך אלי:
    לגבי ההלכה-זה קצת לא מובן לי הרי אתה כתבת במאמר הקודם על תמ"ה שהנפקא מינא העיקרית והחשובה לדעתך מחקר המקרא ונטישת עיקרון תמ"ה המסורתי והמקובל היא שמתוך התובנות החדשות גם אמורה להיות התייחסות שונה לחלוטין להלכה ושלפיכך צריך לפסוק "פסיקה מסדר אפס" וכאן כתבת לי שאין שום משמעות הלכתית לתובנות אלו[נעזוב כרגע את שאר הבעיות של איך תגדיר כ"הלכה" ו"דבר ה'" דברים מתוך טקסט שאתה סובר שלא כולו הגיע משמיים ומההתגלות בסיני וכמו שכתבתי לך בארוכה]
    אז זה לא כל כך מובן לי ההבדל הזה בין דבריך כאן לבין דבריך במאמר הקודם
    או שאני צריך לחכות לחלק ב'?

    לגבי הכותבים בדיון בעצכ"ח-לפחות שניים מהם שמוכרים לי גם מדיונים אחרים בפורום ממש לא עושים רושם של כתבים מיתד נאמן ואנשי "ההשקפה הטהורה" שבזים באופן גורף ל"אוניברסיטרא אחרא"וגם בדיון אתך ניכר היה שהם מכירים את החומר ופשוט לא מסכימים אתך שם באופן ענייני .
    כך לפחות ההתרשמות שלי מהדברים -אבל אני מניח שלא תרצה בבמה זו לעשות להם ניתוח אופי וגם לי אין עניין בזה אז כתבתי בקצרה את התרשמותי ואסתפק בזה.
    אומר רק באופן כללי ש"תירוצים קלושים" זה בעיני המתבונן- מה שבעיניך יראה קלוש או כמו שכתבת שם "וורטים מסעודה שלישית בשטיבל" יראה בעיני הטוען זאת כטענה נכונה והגיונית לעילא ולעילא
    ומה שיראה בעיניך כדבר פשוט וברור יראה בעיני טוען אחר כטענה שלא מן העניין
    ככה זה כנראה

    • לגבי ההלכה – יפה! עלית על שורש הבעיה, אז באמת זה יחכה לפוסט הבא, אבל בקצרה – אני טוען שההלכה כפי שאנו מקיימים אותה כיום אינה קשורה כמעט לתורה מן השמים אלא יותר לגמרא מן השמים… ההלכה קיימת בזכות חז"ל ולא בזכות התורה, שמהווה מעין 'סיפור כיסוי'. אני שואף למצב בו חז"ל של ימינו יבינו שמותר להם לעשות מה שעשו חז"ל של אז (שזה די מוסכם) וכמו שעשו אנשי המקרא של אז (שזה פחות מוסכם).
      לגבי אנשי עצכ"ח – טוב, הפורום שם מזמין עקיצות והתבטאויות מעין אלו, אבל בדוק וראה שתמיד "הם התחילו" ודבריי היו הגנה עצמית :)

  3. גם וולהאוזן וגם פינקלשטיין מקיימים בעצמם בהידור 'לא תשחית פאת זקנך', ללא 'משעי' וללא מכונת גילוח!

    בברכה, ד"ר שאציוס פון לוינהאוזן, אוניברסיטת לווינגן

    • לעומתם, פרופ' יחזקאל קויפמן היה מגולח. נראה שהמחלוקת תלויה בשאלה: האם ספר דברים קדם או ספר ויקרא? לסוברים שספר ויקרא הוא המאוחר – יש לפסוק 'הלכה כבתראי' ולאסור את השחתת הזקן. לעומת זאת, המקדימים את ספר ויקרא – פוסקים כספר דברים שאינו אוסר להתגלח!

  4. בס"ד כ"ה בסיון ע"ד

    מעמד הר סיני נזכר בפתיחה לשירת דבורה: 'ה' במאתך משעיר בצעדך משדה ארום ארץ רעשה גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים, הרים נזלו מפני ה', זה סיני מפני ה' אלקי ישראל' (שופטים ה,ד-ה). מזכיר את התיאור בברכת משה: 'ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש מימינו אשדת למו' (דברים לג,ב).

    וכן בתהלים: 'אלקים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה, ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלקים זה סיני מפני אלקים אלקי ישראל… רכב אלקים רבתים אלפי שנאן, ה' בם סיני בקדש' (תהלים סח,ח–יח).

    אליהו הנביא, באכזבתו הגדולה מעם ישראל, הולך מבלי לאכול 'ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלקים חורבה'. שם עובר אליהו מעמד הר סיני אישי: 'צא ועמדת בהר והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש, לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה' (מלכים א' יט,יא-יב).

    וחבקוק הנביא מתפלל על הופעה חדשה של ה' בבואו 'להשליט סדר חדש בעולמו', הופעה שתשחזר את מעמד הר סיני: 'א-לוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה. כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ, ונגה כאור יהיה קרנים מידו לו… עמד וימודד ארץ ראה ויתר גויים ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם. הליכות עולם לו' (חבקוק ג,ג-ז).

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • יפה כתבת! אלא שבכל אלו חסר דבר אחד פעוט – מתן תורה…
      לכן אצטט דברים שכתבתי כבר בדיוק בנושא הזה, בבחינת ניבא ולא ידע מה ניבא (אמנם זה היה בהערת שוליים – http://ivri.org.il/2014/05/ending-the-battle/#FN11):

      "דוגמה מצוינת הינה מעמד הר-סיני\חורב עצמו. הוא מופיע בתורה, אך אינו מופיע ולו ברמז מספר יהושע ואילך, לא בנבואה, לא בשירה ולא בהיסטוריוגרפיה. רק ביצירות הבתר-גלותיות המאוחרות אנו קוראים על כך שוב (יחזקאל כ, מלאכי ג, נחמיה ט). ניתן לשער כי הצורך בתיאולוגיה של תורה אלהית לאחר הגלות הובילה את המנהיגים הרוחניים של יהודה לצקת חיים (ותוכן!) חדשים אל הנרטיב העתיק אודות התגלות האלהים לישראל מן ההרים (שופטים ה, חבקוק ג ועוד)."

      ובעברית פשוטה: היתה מסורת עתיקה על התגלות אלהית בהר סיני ומי שערך (?) את שמות יט ואח"כ את דברים ה בנה סביב זה את אירוע מתן תורה כפי שהוא מוכר לנו.
      עכשיו, אין לי בעיה לומר שאכן היה מתן תורה והכל ככתבו וכלשונו – אני רק מעיר שלרוב ספרי המקרא זה לא היה אירוע כ"כ חשוב שהצדיק איזכור, והפסוקים שהבאת יוכיחו.

  5. ראויה למבקרי המקרא הסברא שמעמד הר סיני היה גילוי מרהיב של כוח, ללא בשורה של חוקי אמונה ומוסר. אכן מתואר אליל הרעם הנורדי Tor (הוא 'דונר' במיתולוגיה הגרמנית. על שמו נקרא היום החמישי: Thorsday באנגלית; 'דאנערסטאג' בגרמנית), כרודף שמלות ואוהב קטטות, ולא מתאים לו לצוות 'לא תחמוד'!.

    ברם לעניות דעתי נראה סביר יותר, שמעמד עוצמתי כזה, ילווה גם במסר דתי ומוסרי עוצמתי – עשרת הדברות, שהן היסוד לכל דברי הנביאים!

    להלן נראה שהתורה נזכרת בדברי הנביאים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. בס"ד כ"ו בסיון ע"ד

    יהושע מצווה על ידי ה': 'רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי… לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשצמר לעשות ככל הכתוב בו…' (יהושע א,ז-ח).

    יהושע בונה מזבח בהר עיבל 'כאשר צוה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל' (יהושע ח,לד. על פי שמות כ,כב).

    על הברית שכורת יהושע בשכם עם העם המתחייבים: 'את ה' אלקינו נעבוד ובקולו נשמע' (כד,כד), מעמיד יהושע שני עדים נאמנים: 'ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלקים ויקח אבן גדולה וישימה שם תחת האלה אשר במקדש ה" (כד,כו). ופירש הרלב"ג: 'ולהשאיר זכר לזה המעשה כתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת האלקים, והקים אבן גדולה תחת האלה אשר במקדש ה', להיות לזכר ולעדות על זה המעשה'. נראה לענ"ד שכשם שבאבן מדובר באבן אחת שנשמרה במקום מקודש, כך בכתיבת הדברים בספר התורה, מדובר בעותק אחד של התורה שנשמר לדורות במקום מיוחד, ועליו כתב יהושע את ההתחייבות לקיימו.

    שאול מקפיד על קיום המצווה 'לא תאכלו על הדם' (שמואל א', יד,לב-לד. על פי ויקרא יט,כו), ומכרית את האובות ואת הידעונים כמצוות התורה (ויקרא כ,כז; דברים יח,יא).

    דוד מצווה את בנו: 'ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו לשמור חקתיו מצותיו משפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה…' (מלכים א' ב,ג).

    אף אמציהו בן יואש מלך יהודה קיים את דברי התורה: 'ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמור: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו יומת' (מלכים ב' יד,ו. על פי דברים כד,טז).

    על חזקיהו מלך יהודה נאמר: 'וידבק בה' לא סר מאחריו וישמור מצותיו אשר צוה ה' את משה' (מלכים ב', יח,ו), ועל יאשיהו נאמר: 'וכמהו לא היה מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמהו' (מלכים ב' כג,כה).

  7. ספרי הנביאים, גם כשאינם מזכירים בפירוש את 'ספר התורה' או 'תורת משה' – רוויים ברוח התורה ורבות ממצוותיה נזכרות בהן.

    ספר שופטים, שכבר הזכרנו שהוא מזכיר את מעמד הר סיני, מעמיד בפרק ב' את התפיסה של התורה כיסוד להיסטוריה של התקופה: כאשר בני ישראל שוכחים את ה' שהוציאם ממצרים ועובדים אלילים (שתי הדברות הראשונות!) – ה' מוסר אותם בידי אויביהם. ה' מקים להם שופטים שבימיהם חוזרים ישראל לעבוד את ה', והוא מושיעם 'כי ינחם ה' מנאקתם מפני לוחציהם ודוחקיהם', אך במות השופט הם חוזרים לסורם, וחוזר חלילה.

    גדעון מכיר את יציאת מצרים, ושואל: 'ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה" (ו,יד).
    יפתח הגלעדי מסכם במכתבו למלך בני עמון את פרשת המלחמה בסיחון וכיבוש ארצו (במדבר כא,כא-כד; דברים ב,לא-לז). יפתח מקפיד לקיים את מוצא שפתיו (על פי דברים כג,כד) אף בטעות: 'ויעש לה את נדרו אשר נדר והיא לא ידעה איש' (יא,לט). יש מפרשים שלא העלה את בתו לעולה אלא הקדישה לחיי פרישות. לפירוש זה מסייעת הקדשת שמואל על ידי אמו: 'ונתתיו לה' כל ימי חייו' (שמואל א', א,יא). הרמב"ן מפרש שהעלה אותה לעולה וטעה בדברי התורה: 'כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת' (ויקרא כז,כט).

    הנזירות מיין ומגילוח השיער מוזכרת אצל שמשון (שופטים יג). אף על שמואל נאמר: 'ומורה לא יעלה על ראשו' (שמואל א' א,יג).

    אלקנה מקיים את מצות העליה לרגל במשכן בשילה ומביא איתו 'את זבח הימים ואת נדרו' (שמואל א' א,כא. על פי דברים יב,יא). אף חנה, שאינה חייבת במצוות 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך', מקפידה לעלות 'שנה בשנה' (שמואל א' א,ז).

    מצוות התורה: 'כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה'ד בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם' (שמות ל,יב) – מקויימת על ידי שאול לפני המלחמה בעמלק (שמואל א' טו,ד). על מצוה זו נענש דור כשפקד את העם ללא צורך (שמואל ב' כד,ג).

    דין התורה: 'כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה' (שמות כא,לז) – מיושם על ידי דוד על העשיר שלקח את כבשת הרש: 'ואת הכבשה ישלם ארבעתים' (שמואל ב' יב,ו). אך מפני שמדובר על גזילת העני, מחמיר דוד בדינו ומוסיף 'בן מות האיש העושה זאת', כדברי ה' בתורתו על העניים והגרים: 'אם ענה תענה אותו… וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב…' (שמות כב,כב-כג), וכדברי שלמה בנו: 'אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי אלקים יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש' (משלי כב,כב-כג).
    ייתכן שהקביעה 'בן מות הוא' מתייחסת לא רק לדיני שמים אלא גם לדיני אדם מתוקף סמכותו הייחודית של המלך להעניש מעבר לשורת הדין 'למיגדר מילתא', וכדברי דוד: 'מלשני בסתר רעהו אותו אצמית… לבקרים אצמית כל רשעי ארץ להכרית מעיר ה' כל פועלי און' (תהלים קא,ה-ח), וכדברי הרמב"ן על: 'כל חרם אשר יחרם מן האדם… מות יומת' (ויקרא כז,כט).

    דוד הוא המתעורר להגשים את משאת הנפש שהובעה כבר על ים סוף 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך' (שמות טו,יז). שלמה בנו זוכה להביא את ישראל 'אל המנוחה ואל הנחלה' (ע"פ דברים יב,ט) ומכריז: 'בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים' (מלכים א' ח,יג).

  8. וראו עוד במאמרו של פרופ' מאיר וייס, 'עשרת הדברות בפי הנביאים', באתר 'מקראנט'.

  9. שאלה כללית על גישת המחבר:
    עד היכן מגיע הגבול של "תורת אדם" של עורכים ב"ו והיכן אם בכלל יש מקום ללימוד מעמיק של ה"טקסט" המקראי?
    אברר שאלתי: האקסיומה המקובלת שגורסת שכל מילה, אות ותג בתורה מקורם ברצון ה' שיהיו דווקא כך ולא אחרת הביאו את גדולי ישראל להוציא אוצרות של חוכמה ומוסר מכל אותם דיקדוקי נוסח וכן כמובן גם הלכות רבות.
    במידה ונוותר על האקסימה הנ"ל ונרשה לעצמנו לפטור את כל אותן שאלות ב"העורך המקראי פשוט הדביק כאן שתי מסורות לא קשורות" וכד', הרי שאיבדנו בכך כל יכולת של לימוד חי של אותו חלק שבתורה שגם לדבריך הינו אלוקי ( מה שלא יהיה מקומו בתורה).
    נראה שדווקא הסתירות והקשיים שבלימוד הפשטני צצות על כל אות ואות הן המחייבות תשובות מכללילות ומעמיקות שמתאימות לחכמה עליונה ואלוקית בעוד שהפיכת הטקסט האלוקי ליחידה שחייבת להיות מובנת לחלוטין במקומה ללא שום דרשה העמקה והשוואה למקורות אחרים מעקרות את האלוקיות מהמקרא לחלוטין, הגם שנראה שאין זו כוונתך לכתחילה.

    עוד שאלה כללית שלא מצאתי לה תשובה מניחה את הדעת והשכל:
    אם העריכה של רוב פסוקי התורה נעשתה בידי עורכים ב"ו שכתבו בצורה פשוטה וברורה לכל (וממילא צריך ללמוד הדברים לפי פשטם) מדוע יש כ"כ הרבה סתירות וקשיים בעריכה כפי שהגיעה אלינו?
    בעצם יוצא שהנסיון לתרץ את חוסר הפשט של הכתיבה האלוקית ע"י העברת הכתיבה לבני אדם רק העבירה את השאלה ולא פתרה אותה כלל.
    דומה הדבר לתרוצם של המדענים לכך שייצור ה"אדם התבוני" מסובך מכדי להווצר ב"מקרה" וחייב להיות כאן "יוצר"? תשובתם היא "אכן היתה כאן התערבות חיצונית של חייזרים תבוניים אבל לא ע"י שום אל עליון" (ס.הוקינג)! החכם הנ"ל לא טרח לשאול עצמו "ואותם חייזרים תבוניים, כיצד הם נוצרו בתהליך של אבולוציה עיוורת?"
    והסתפק רק בהרחקת השאלה.

    • לגבי ההשלכות המעשיות של ויתור על אמונת תמ"ה – באחד הפוסטים ציטטתי את מרק טוויין: "קודם כל דע את העובדות. אח"כ סלף אותן כאוות נפשך…" בשלב הזה מעניינות אותי העובדות, תוך בטחון מלא שמה שאני כותב כאן לא הולך להיכנס לתוכנית הלימודים של הממ"ד – מצד שני, אני מציע השלכה מעשית יותר מהותית מאשר דרשות ומוסר מדקדוקי האותיות, והיא התחדשות ההלכה – וזה באמת סיכון, ושוב – מדובר על משהו שיקרה (אם בכלל) עוד כמה עשרות שנים, אני רק מציע תשתית בסיסית של ראיות.

      לגבי שאלת "העורך הטיפש" (כך קוראים בקצרה למה שכתבת בסוף דבריך) – שאלה באמת מצויינת, ולזה אתייחס בפוסט הבא. בקצרצרה – לא מדובר בעורך אלא בעורכים, ולא מדובר גם בעורכים אלא בכותבים\דורשים.

  10. לגבי "התחדשות ההלכה" כמו איך שניכר שאתה מבין אותה -כמו שאני נוהג לכתוב לא פעם ולא פעמיים,מדובר כנראה בתהליך שלא יתממש
    מדובר ברעיון שכבר קיים עשרות בשנים אצל התנועה הקונסרבטיבית – אצל הרפורמים אין מושג מובנה של "הלכה" ככה שאני לא מתייחס אליהם בהקשר זה כאלטרנטיבה כל שהיא למסורת הפסיקה המקובלת- מי שסבר כך והאמין בדרך הזו של ההתחדשות הצטרף לתנועה זו
    מי שלא סבר כך והתאימה לו הפסיקה המקובלת נשאר בזרם האורתודוקסי בין אם בכיוון החרדי ובין אם בכיוון הדתי לאומי-או איך שהוא מכונה בחו"ל "דתי מודרני"-
    הציבור של שומרי ההלכה כיום משני הציבורים שהזכרתי-הדת"ל והחרדי-מורכב מאלו שלא בחרו בדרך של "התחדשות ההלכה לאור ערכי הדור וכו' וכו'" ואין סיבה שאם הם לא בחרו בכך עד עתה אז במהלך עשרות השנים הבאות זה כן יקרה
    אינני נביא ואף לא בן נביא אנוכי אך כך נראה לי היות ומדובר בויכוח ישן נושן בין מבשרי הדרך הקונסרבטיבית לביןהאורתודוקסים שלדעתי הוכרע במציאות -הוכרע במובן ששתי הדעות ושני הזרמים מתקיימים זה לצד זה ללא מעבר חד והמוני מזרם אחד למשנהו-אני לא חושב שפתאום הויכוח יתעורר שנית במלוא עוזו

    אך נכון הדבר שימים יגידו

  11. מארק טוויין בביקורו בארץ בארץ במאה ה-19, מעיד על השממה הגדולה שמצא בארץ, כהבטחת התורה: 'ושממו עליה אויביכם היושבים בה' (ויקרא כו,לב).

    בדורנו זכינו להגשמת נבואת יחזקאל: 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא' (לו,ח). והננו מצפים להשלמת התגשמות הנבואה: 'והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כלה' (לו,י).

    אכן נקראים אנחנו להתחדשות. אך לא כאותם שסברו ש'ככל הגויים בית ישראל' ולכן ניסו 'להתאים' את התורה לתרבות הגויים, אלא התחדשות של 'עבודה מאהבה', של 'ומלכותו ברצון קיבלו עליהם', כנבואת יחזקאל: 'ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים' (כו,כח)

    לימוד המקרא, הן בפשוטו והן במדרשו, מביא להתבוננות והעמקה בערכים שהמקרא מחנך אליהם, ערכים שפותחו ונתבססו בהדרכותיהם של חז"ל, והלימוד מביא להפנמת ערכי התורה בנפשנו – גדול תלמוד שמביא לידי מעשה!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  12. Pingback: יוצאים מהמחתרת -מחקר התנ"ך והציבור הדתי | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים