Home » מקרא » סדר כהני חדש – לסידורו של ספר ויקרא

סדר כהני חדש – לסידורו של ספר ויקרא

Vayikraספר ויקרא, אותו אנו מסיימים השבוע, משרה באופן כללי תחושה חזקה של סדר ומשמעת. דיני הקרבנות בהם פותח הספר הם כידוע ממושטרים-לעייפה, כל פרט קטן מטופל ואין מקום לאילתורים. גם סדר הפעולות החוזר על עצמו והנוסחאות הקבועות של "ואם מן ה… קרבנו… ולקח… ושחט… וזרק" וכו' מאששים את התחושה הזו.
תכונה ייחודית זו של ספר ויקרא (השוו למשל למינימליזם ול'זרימה החופשית' המאפיינים את סיפורי המקרא!), הביאה את חוקרי המקרא מזה עידן ועידנים לזהות מאחורי הקלעים את המחבר ה'כהני' (P), חובב הסדר, המִספור, הרשימות הארוכות והחזרות הבלתי נלאות – ולשייך אליו קטעים רבים בתורה, מבראשית ועד סוף במדבר, שגם להם אופי דומה. ועיקר עבודתו של P, לפי המחקר, הוא הקטע העצום – והכמעט רציף! – מציווי המשכן (שמ' כה), סיפור הקמתו והשראת השכינה בו (שם מ), דרך ספר ויקרא כולו שנאמר באהל מועד, ועד לארגון מחנה ישראל במדבר (במ' י) – כל אלו ארכו, אגב, מעט פחות משנה, ואם נספור מסוף שמות יוותרו לנו רק 50 יום! (מ-1 לחודש הראשון עד 20 לחודש השני).

ס(י)פ(ו)ר ויקרא

ההדגשה הזו – שספר ויקרא למעשה מתחיל ב'שמות' וממשיך ב'במדבר' – היא חשובה, כי הנטייה של רובנו היא לראות בו ספר עצמאי המכיל אוסף (משמִים) של חוקים כהניים – גם אם אנחנו לא מתנסחים בצורה הזו… אבל ספר ויקרא הוא חלק בלתי נפרד מסיפורו של עם ישראל בתורה – ולא (רק) קובץ הוראות הפעלה כהניות שנאספו להן יחדיו. ויתרה מכך – ספר ויקרא עצמו הוא למעשה סיפור! הראיה הישירה לכך היא הביטוי הנדוש וחסר החשיבות לכאורה: "וידבר ה' אל משה לאמר", המדגיש שהדברים נאמרו לאדם מסוים, ומכאן שזה אירע בזמן מסוים ובמקום מסוים. אבל הראיות הבולטות יותר הן המקומות בהם רצף החוקים 'נקטע' ופתאום צץ איזכור כרונולוגי ו\או גיאוגרפי – ואני מתכוון לפסוקים הבאים (לחלקם שמתי לב לאחר עיון במאמרו המעניין של ד"ר Andreas Ruwe כאן):

  • ז, לז-לח – …אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי… לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי.
  • ט, א – וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
  • יד, לד – כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה…
  • טז, א – וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן
  • יז, ה – …אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה'…
  • יח, ג – …וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ (וראו גם כ, כב-כד).
  • יט, כג – וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל…
  • כג, ט – דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ
  • כד, י – וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה
  • כה, א – וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.
  • כה, ב – דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ
  • כו, מו – …אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.
  • כז, לד – אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.

ברשותכם, אני מבקש להתמקד בפסוקים המוכחלים, ובעיקר בשלושת האחרונים. ומה מיוחד בהם? ובכן, איזכורו של הר\מדבר סיני.

בהר סיני או באהל מועד?

אהל מועד למרגלות הר סיני

אהל מועד למרגלות הר סיני

מסתבר ויש לנו כאן מקרה מעניין, בו דווקא חז"ל (והפרשנות המסורתית בעקבותיהם) 'התעקשו' שיש סתירה בעייתית – ואילו המחקר המודרני פטר אותה בלא כלום.
ומהי אותה בעיה? ובכן, פרקים כה-כז מצהירים בפירוש שהם ניתנו למשה בהר סיני – וידועה שאלת חז"ל "מה עניין שמיטה להר סיני?" המבטאת את חוסר הנחת שחשו חז"ל לנוכח ההבנה הפשוטה כאילו רק מצות מסוימות ניתנו לו למשה בסיני, ולא כולן. לכאורה הבעיה היא עצם ההדגשה "בהר סיני", כלומר – היה צריך להיות פשוט: "וידבר ה' אל משה לאמר", ללא ציון מקום. אבל למעשה, מסתתרת כאן שאלה עמוקה יותר – הרי ספר ויקרא פותח כך: "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" – וחז"ל הבינו שהכוונה שכל ספר ויקרא נאמר למשה מאהל מועד דווקא, ולא מהר סיני! (הראיה להבנה זו של חז"ל היא ממחלוקת ר"ע ור"י בזבחים קטו: האם כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד, או שאלו ואלו ניתנו בסיני ונשנו באהל מועד – עיינו שם).

שיטת הרמב"ן

לבעיה הזו התייחס גם הרמב"ן והוא כותב (טז, א): "ועל דעתי, כל התורה כסדר, שכל המקומות אשר בהם יאחר המוקדם יפרש בו כגון 'וידבר ה' אל משה בהר סיני' בספר הזה (כה, א)".ואכן, אם נביט בפירושו ל- כה, א, הוא כותב שכיוון שירד משה מהר סיני ציווה על הקמת אהל מועד, ואז דיבר איתו ה' כמפורט בראש ויקרא, ואמר לו את כל הספר, "וכאשר השלים אמר להם עוד ציווה אותי השם בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל".
כלומר, לשיטת הרמב"ן פרקים כה-כז אכן ניתנו למשה בסיני ולא באהל מועד, אלא שהוא מסרם לעם רק בסוף ספר ויקרא.

שיטת הרד"צ הופמן

גם הרד"צ הופמן ראה בכך סתירה, אלא שהוא עורר אותה עוד לגבי פסוקי הסיכום – המוזרים לכשעצמם – ב- ז, לז-לח: "אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי… לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי". הרד"צ הקדיש דיון ארוך לכך בתחילת פירושו לויקרא (עמ' יח-כד), ודעתו בקצרה היא כי ה' ציווה את משה בהר סיני ממש שבנ"י יקריבו קרבנות במדבר סיני = באהל מועד שיוקם שם, וקרבנות אלו פורטו בפרקים ו-ז. יחד עם זאת, פרקים א-ה נאמרו רק באהל מועד, לאחר שמשה ירד מהר סיני. ואם תשאל – והלא פרקים ו-ז מתייחסים במפורש לקרבנות שתוארו בפרקים א-ה?! מוסיף הרד"צ, שהרי גם "חטאת הכפורים" נזכרת בשמות ל, י – הרבה לפני הציווי על יו"כ שמקומו בוי' טז, אחרי מות שני בני אהרן בחנוכת המשכן! אלא ודאי שפרקים ו-ז מקומם מייד לאחר שמות כט, והיו אמורים להתפרסם לעם מיד לאחר הקמת אהל מועד – אלא שכיוון שהוקם, דיבר ה' עם משה בתוכו ולכן הוקדמו פרקים א-ה.
הרד"צ עוד מוסיף ירקות ל"סלט" שנוצר כאן בציינו כי גם חוקי הקרבנות של א-ז עדיין לא שלמים, שכן הם אינם כוללים את דיני הפסח, הבכור ומעשר הבהמות (המופיעים בסוף ויקרא), את דיני הנסכים (במ' טו) ועוד קרבנות רבים ושונים. בקיצור, סדר 'ישר' ודאי שאין כאן, ועל כך להלן.

ובינתיים במחקר החדש…

כאמור לעיל, באופן מפתיע יחסית, הנטייה במחקר המקרא היא להתייחס אל הביטויים "בהר סיני" \ "במדבר סיני" \ "באהל מועד" בהקשר זה כשקולים או חליפיים. והסיבות לכך פשוטות:

א. הפסוק הפותח של ויקרא הוא יחידאי – אין עוד שום מקום אחר בו נמסרות למשה מצוות ומודגש שהדבר קרה "מ\באהל מועד" דווקא. לכן לא צריך להתרגש ולהפוך זאת לסתירה…
ב. לפסוקים ז,לז-לח (ראו לעיל) אין הרבה פשר אם 'נתעקש' להחזירם אחורה להר סיני דווקא, וכנ"ל לגבי פרקים כה-כז כולם.
ג. סיומם של פרקים כו-כז מדגיש שהמצוות ה"אלה", קרי כל מה שנכלל עד סוף ספר ויקרא, ניתנו בהר סיני. אז למה להתעקש ולטעון שפרקים א-כד נאמרו באהל מועד דווקא?!
ד. ספר במדבר, המהווה המשך ישיר לויקרא, נפתח כך: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד…" – הנה לנו מפורש שגם ספר במדבר מכיר בכך שה' דיבר עם משה באהל מועד, שעמד במדבר סיני – ומה לי "מדבר" מה לי "הר"?… (אגב הרד"צ מחלק גם מחלק ביניהם, ומביא ראיה מעניינת מבמ' ג, א-ד: …בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי… וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא… בְּמִדְבַּר סִינַי" – עיינו שם!)
ה. ואם כבר הפלגנו לבמדבר, מה תאמרו על הפסוק הבא (כח, ו): "עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי…"? הרי עולת התמיד נעשתה רק לאחר הקמת אהל מועד!

בקיצור, לדידם של החוקרים ספר ויקרא פשוט ממשיך את הנרטיב שחורז את הר סיני, אהל  מועד ומדבר סיני לקו אחד רצוף הנעצר רק בבמ' י, עם תחילת המסע לארץ כנען, וממשיך אח"כ במקוטע (כמובן שיש גם את נושא 'ספר הקדושה' – H – אבל זה כבר לפעם אחרת).

"הסדר הכהני החדש", או חוסר הסדר המופתי של ויקרא

ועכשיו, בהמשך לקושיותיו של הרד"צ לעיל, הגיע הזמן לבחון שוב את הנחת הסדר של ספר ויקרא.
אם נחזור לפסוקי הסיום של פרקים כו-כז נגלה כי יש כאן כפילות מוזרה – פעמיים תוך כ-35 פסוקים מוצהר לפנינו כי "אלה" החוקים \ המצוות שניתנו למשה בהר סיני:

(כו, מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

(כז, א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. […]

(כז, לד) – אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.

כבר כתבתי על כך כאן בהקשר של קבצי החוקים הנבדלים שבתורה, אבל כאן הייתי רוצה להתייחס להיבט אחר של הבעיה הזו, והוא חוסר הסדר הכללי בספר המסודר לכאורה הזה. אמנם החוקרים מתרשמים מאוד ממבנהו ה'סטרוקטורליסטי' של ויקרא (ראו כאן, וביתר פירוט כאן, וכולל גרפיקה כאן [בעמ' 300]…), אבל למעשה יש בו כמה וכמה חריקות ותמיהות, חוץ מבעיית ז, לז-לח ופסוקי הסיום הכפולים:

  • פרקים יב-טו (תזריע-מצורע) חוצצים ללא כל סיבה נראית לעין בין "ויהי ביום השמיני" (ט) לבין "אחרי מות שני בני אהרן" (טז) שאירע באותו יום שמיני.
  • פרק יט (קדושים) מלא מצוות כרימון, ולגבי רובן קשה למצוא איזשהו קצה חוט מקשר (מכאן, בין השאר, הוכיח קויפמן את היעדרו של "הפרימט המוסרי" בתורה!)
  • רק בחציו השני של פרק כב 'נזכרה' התורה לפרט את משמעותו של "תמים" שהוזכר בפרקים הראשונים של הספר.
  • כל פרק כד נראה תלוש מהקשרו: מדוע פתאום "נזכרו" במצוות המנורה? ובלחם הפנים? ומה קופץ לו פתאום המקלל? ומה הקשר לדיני מכה בהמה לעומת מכה אדם?
  • פרק כז – גם ללא פסוק הסיום הכפול – הוא מעין נספח חסר פשר לספר ויקרא, וכפרק חותם הוא ממש אנטי-קליימקס… מה גם שלסופו השתרבבו פתאום דיני מעשרות שנשכחו כביכול…

אמנם כל מפרשי וחוקרי הספר נתנו דעתם לכך והציעו תשובות ספרותיות ואחרות, אבל לי נראה כאחת משתי הדעות ה'פרגמטיות' שהוצעו ע"י קאסוטו והרן, וכמו שאומרים – אני פשוט אניח את זה כאן:

קאסוטו – מסורות ואסוציאציות

ונראה יותר לתאר את חיבור ספר ויקרא בדרך אחרת, שאפשר דומה היתה לדרך חיבורן של המשנה והתוספתא… כנראה קיימות היו בישראל מסורות שהיו נמסרות מדור לדור בשם משה מפי הגבורה… מתוך האוצר הרחב של המסורות הללו נבחרו, לשם חיבור ספר ויקרא, אותן המסורות השייכות לדיני הקרבנות ולחוקי הקדושה.
הפרשיות נסדרו זו אחר זו על פי שיטה דומה לשל קבצי ההלכות של התנאים. הקווים הכלליים של הסידור הם לפי תוכן העניינים, אבל כאן וכאן הושפע הסדר גם מעקרונות אחרים. פרשיות אחדות נסדרו דרך אגב, או על פי דמיונם של לשונות מסוימים או של מלים מסוימות…ואם לפעמים היה אפשר לראות אי התאמה בין פרשה אחת לחברתה, לא נחשב גם דבר זה לעיכוב, מטעמו של העקרון: אלה ואלה דברי אלהים חיים.
(מ"ד קאסוטו, 'ויקרא', אנצ' מקראית ב, עמ' 881)

הרן – איחויים רופפים

ודאי שהצורה שבה כתובות וערוכות פרשיות ספר כהנים לפנינו אינה מתאימה לתביעות הטעם הקלאסי: יש  בהן לפעמים כפל של דברים, היגררות אחרי אסוציאציות, גיבוב פרטים במקום אחד ושתיקה (אף בענינים הנראים כחשובים) במקום אחר… וזה משום שכך היתה שיטת העריכה – שיטה שלא כבשה כל צרכה את החומר והשאירה מקום לאיחויים רופפים.
זה הכלל: סדר סכימאטי וקפדני למדי יש בעולמו הרוחני של ס"כ, במשטרו הפולחני, במושגיו, אבל לאו דוקא בהרצאת דבריו ועוד פחות מזה בעריכת מגילותיו.
(מ' הרן, המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית, ספר היובל לקויפמן)

עדכון – 14/5

בעקבות תגובתו של אלי למטה גיליתי את המאמר הבא (קובץ) של הרב מנחם ליבטאג, המביא הסבר מבריק – גם אם לא שלם – לבעיה הנ"ל, בשם הרב יואל בן-נון. השורות כאן אינן רחבות דיין להכיל את כולו, אז עיינו שם, אבל בקצרה:
הרב בן-נון טוען, שהפרשיות ה'חריגות' מתחילות למעשה מפרשת אמור (וי' כא) ומסתיימות בפרשיית התוכחה (וי' כו). אם נבחן לעומק נגלה, שאלו נושאי המצוות המופיעות בהן עפ"י הסדר:
כהנים (כא), קרבנות (כב), מועדים (כג), מנורה ולחם הפנים (כד), מקלל ודיני הכאה (כד), מצוות בהר סיני (כה), דיברות (כה, נה-כו, ב), ברית ותוכחה (כז). עכשיו, מתברר שהסדר הזה הוא מקבילה כיאסטית כמעט מושלמת לפרשיות יתרו-ויקרא! כלומר, אם "נצעד אחורה" נגלה שכל אחד מהנושאים האלו מקביל לפרשייה קודמת, החל מצו וחזרה אחורה עד יתרו:
כהנים = צו, קרבנות = ויקרא, מועדים = ויקהל (שבת!), מנורה ולחם הפנים = תרומה-תצווה, מקלל ודיני הכאה = משפטים, מצוות בהר סיני = משפטים-יתרו, דיברות = יתרו (כ), ברית ותוכחה = יתרו (יט).

כאמור, זהו הסבר מבריק ואפילו גאוני, אם כי הוא עדיין לא מסביר את פשרו של פרק כז על חתימתו הכפולה.

ואף על פי כן – חזק חזק ונתחזק!

16 תגובות על “סדר כהני חדש – לסידורו של ספר ויקרא

  1. "סדר כוהני חדש"? על משקל "סדר עולמי חדש"? עוד מעט אחשוד בך שאתה חולה על קונספירציות (-:

    אולי הפוסט הבא יעסוק בתיאוריית קשר איך הכוהנים של בית עלי שהודחו על ידי שלמה המלך מהכהונה הגדולה לטובת כוהני בבית צדוק מתכננים מאז עד ימינו לנקום את נקמתם ולהשיב את כבודם האבוד וכל זה במחתרת מאחורי הקלעים (-:

    ( כל האמור לעייל הוא בהומור אם זה לא הובן, הכותרת של הפוסט שעשעה אותי(-: )

    • הקישור הראשון לא קשור (עוסק בעבד עברי), אבל השני האיר את עיניי – איזה הסבר מבריק!
      עדכנתי בסוף הפוסט את תמצית ההסבר – תודה!

  2. ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)
    ***********************************
    שיעורים בפרשת השבוע מאת הרב מנחם ליבטאג

  3. אכן רואים שנסיון הדור היא שכל אחד רוצה קרדיט [ובצדק] לעבודה שלו, לחוג שלו

    אבל יוצר הבריאה רוצה שנוותר על הכבוד שלנו ולמסרו ליוצרו, ולכן לפעמים אין ברירה וצריך לפרסם בלי יוצרה כדי שהמקבלים ירוצו לקראת מלכם, ואז יוודע לעין כל את גודלו, ולכן ספר חמדת הימים וספר הזוהר, נדפסו בלי שם ומלכות כדי שכלל ישראל יתחברו למשנת ומדות פנימיות התורה [אם היה שם מחברו ידוע לא היה לה ההדים שקבל, אבל היה בזה כוחות אדירים לבטל מהקרדיט.. ובכל זאת הקב"ה אינו מקפח].

    ולכן גם פה התבצבץ הדחף הפנימי לעורר את מקור המאמרים, הגם שבניקל אפשר להתוודע לכך…

    ובזה תלוי ביהמ"ק הבנוי השלימה, שכלל ישראל ירוצו לבנותה בלי שיקחו קרדיט אלא ינדבו לבנותה לשם השם ויהא שם 'שמים' מוזכר עליה, עד שיתאפשר הדבר שיטענו שאש ירד מן השמים!

  4. כ"ו באייר ע"ה

    כפי שעמד הרב מנחם ליבטאג, מהווה חלקו השני של ספר ויקרא חזרה על נושאים שנידונו בספר שמות. חזרה זו לענ"ד מבהירה לשומע התורה, שבניגוד לתפיסה המקובלת בעולם של אז, המשכן והקרבנות שבו אינם יכולים להיות נפרדים מהתביעה לחיים ערכיים.

    מטרת המקדש היא 'ושכנתי בתוכם', שהרגשת הנוכחות האלוקית תלווה את האדם בכל אורחות חייו, שיהיו טהורים ומוסריים. רק כש'ירחץ בנקיון כפיו', יהיה 'הולך תמים ופועל צדק' – רק אז רשאי הוא לגשת אל משכן ה' ולצפות שישעה אל מנחתו. ואחרי שיקרב אל ה', צריכים גם חיי החולין של האדם להוסיף עילוי.

    לפיכך, מוקפים פרקי עשיית המשכן וסדרי הקרבנות, בהנחיות איך לחיות חיים של צדק ויושר (המבוארים בדרכי האבות שבספר בראשית, ובמשפטים שבספר שמות) וחיים של טהרה וקדושה (המתבארים בחלקו השני של ספר ויקרא).

    סדרי הטהרה, החל בטהרת האכילה וכלה בטהרת חיי האישות, מתבארים בפרקים יא-יח, כשבהם מתבארים גם דרכי הטהרה למי שנטמא, ודרכי הכפרה על המקדש מ'טומאות בני ישראח' (פרק טז).

    לדרישות הקדושה מתוודעים אנו בפרקים יט,א-כו,ב. פרשיות הקדושה חוזרות אל מערכת המצוות של ספר שמות, בין אדם ומקום ובין אדם לחבירו, אך בתוספת מימד חדש: מימד היראה.

    פרקי הקדושה פותחים ב'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו' (יט,ג), ומסיימים 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה" (כו,ב). אף במצוות שבין אדם לחבירו מודגש 'ויראת מאלקיך'. כך לגבי 'לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלקיך' (יט,ד) ; כך 'והדרת פני זקן ויראת מאלקיך' (יט,לב); וכך 'לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך' (כה,יז), ואף לגבי העבד 'לא תרדה בו בפרך ויראת מאלקיך' (כה,מג).

    לא רק יראה מתחדשת כאן. לראשונה מגיעה לספר החוקים מצוות האהבה – 'ואהבת לרעך כמוך אני ה" (יט,יח); ואף על הגר נצטוינו 'ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלקיכם' (יט,לד).

    השיא של חיי קדושה, היא מצוות היובל, שבה מתוודע האדם 'כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי' (כה,כג), והוא חייב להשיב את הקרקע עליה שילם במיטב כספו. אף העבד, אותו רכש במיטב כספו, אינו שלו, 'כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' (כה,מב), ולפיכך יש לשחררו.

    המקדש ועבודתו, אינם איפוא עניין לעצמם, אלא להפנים בלב האדם והעם את התובנה שייעודו הוא להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', ומכוח תובנה זו לעמוד בדרישות מוסריות לעילא לעילא, לחיות חיים המכוונים ל'עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • אחרי שעיקרו של ספר הקדושה מסתיים, ונכרתת עליו ברית (פרק כו), בא פרק כז כ'הערת שוליים' ארוכה שדרך המחברים להשאיר לסוף הספר, ובו מתבאר הנושא של פדיון קדושה. מתי ואיך פודים דבר שיש בו קדושה, ומתי 'לא ימכר ולא יגאל'.

      יש כאן גם חיבור בין דיני פדיון עבדים וקרקעות שלפני כן בפרק כה, וכניסת הלויים לעבודה חלף הבכורות, שאחרי כן בספר במדבר.

      ייתכן שהסיום של ספר ויקרא בדיני פדיון, רומז גם לאחת ממשמעויות הקרבן, שהוא כדברי הרמב"ן מעין פדיון לאדם. האדם שהיה צריך למסור את כל הווייתו לבוראו, מסתפק במעשה סמלי של הקרבת הבהמה, המסמל לאדם שעליו להקדיש את עצמו לה', לחיות חיים של התמסרות לקונו.

      משמעות זו של הקרבן כפדיון, עולה גם מסיפור עקדת יצחק, שבמקומו בא איל לעולה העולה על המזבח, והוא מקבל מחדש את חייו עם ייעוד חדש לחיות חיים ייחודיים של עליה והתעלות (וכך למשל אינו יוצא מארץ ישראל אף במצב של רעב, ואינו נזקק לשאת אישה אחרת אף במצב של עקרות).

      • כפי שהזכרנו לעיל, דרישת הקדושה הייחודית של ספר ויקרא, מוסיפה את המימדים של 'ויראת מאלקיך' ושל 'ואהבת לרעך כמוך'.
        מקביל לו אבינו יצחק, שהצטיין במידת יראת ה', ומכונה ע"י יעקב 'פחד אבי יצחק'. יצחק הוא אף הראשון שנאמר עליו שאהב: 'ותהי לו לאשה ויאהבה' (בראשית כד,סז).
        כספר ויקרא עומד יצחק בתווך, בין אברהם המייסד ליעקב המרחיב את הגבולות. פיתוח עולם הרגש, העמקת העוצמות של היראה והאהבה – הם הסוללים את הדרך להתבססות הקדושה בעולם ולהרחבת גבולה ל'נחלה בלי מצרים'

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • בס"ד א' בסיון ע"ה

          אברהם קורא בשם ה' ומצווה את בניו לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט – וכנגדו ספרי בראשית ושמות, ששיאם 'תעבדון את האלקים על ההר הזה', מעמד הר סיני והמשכו הקבוע במשכן וב'מקדש ה' כוננו ידיך'. בהם עם ישראל קורא בשם ה' ומקבל 'חוקים ומשפטים צדיקים'.

          יצחק מתמסר לה' כעולה תמימה, מתעלה ביראה ובאהבה, ובמקביל מעמיק את שורשיו באדמה, דבוק בה ולא יוצא ממנה אף בימי רעב, עובדה ומוציא ממנה 'מאה שערים', – וכנדו ספר ויקרא המטמיע בעם את ערכי הטהרה והקדושה, ומסיים בפרשת היובל – אחיזתו הקבועה של כל אדם בנחלתו (וכפי שציין אלי בשם הרב דוד פורמן את ההקבלה בין ברכת 'והתהלכתי בתוככם' לייעודו של האדם בגן עדן 'לעבדה ולשמרה').

          יעקב מתמסר להקמת משפחה גדולה וזוכה לראות שבט של שבעים נפש המתאחדים סביבו והוכים בדרכו- וכנגדו ספרי במדבר ודברים, המגבשים שנים עשר שבטים המחוברים לאומה מאוחדת סביב המקדש וההנהגה (מלך, שופט, כהן, נביא – ר"ת: משכ"ן).

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          אגב 'לעבדה ולשמרה' –
          כדאי לציין להברקתו של ר' עובדיה ספורנו, שאילו היו הדברים מוסבים על הגן היה צריך לומר 'לעבדו ולשמרו', ו'לעבדה ולשמרה' מוסב על 'נשמת חיים' שנזכרה לעיל.
          וכפי שראינו הן אצל יצחק והן בספר ויקרא, טיפוח האדמה מקביל לטיפוח הנשמה, ויחד ייכונו שניהם.

          • בס"ד ג' בסיון ע"ה

            בסדר האגררי שסידר יוסף במצרים, תוך התחשבות במחשבה המדינית המקומית – כולם עבדי המלך, המוגלים ממקומם וחיים כאריסים. היחידים שמקומם ופרנסתם מובטחת להם הם הכהנים, היושבים על אדמתם ומקבלים 'חוק' קבוע מאת המלך. (מצב דומה היה באירופה בימי הביניים, כאשר רוב התושבים היו אריסים הכפופים לשליטים הפיאודלים, ורק לכנסיה, כמריה ונזיריה, היתה עצמאות ובעלות על אדמות(.

            לעומת זאת סדר העולם הכהני של ספר ויקרא, מבטיח למי שאינם כהנים או לויים, חלק ונחלה קבועים בארץ, שלא ניתנים למכירה לצמיתות. כן מובטחת לכל אחד החירות, ונשללת האפשרות לעבדות עולם.

            דווקא ל'יחסנים', לכהנים וללויים, אין שדות אחוזה שיכולים להבטיח את פרנסתם, ואף בתרומות ובמעשרות תלויים הם ברצונו הטוב של בעל השדה, שלו 'טובת הנאה' לתת את תרומותיו ומעשרותיו לכהן או ללוי הנושא חן בעיניו. כך מפנים משרת ה', שמעמדו הייחודי אינו שררה, כי אם שליחות, 'שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן'.

            כך נבנית דמות של 'איש דת' הרואה עצמו כתלמידו של אהרן, האוהב את הבריות ומקרבן לתורה באהבה ובנועם.

            בברכה, שמשון צבי הלוי

  5. אתגר לה"מוחין" של כלל ישראל:
    באתר הזה משתקף הפער שעומד בין ה'מוחין' דכלל ישראל וה'רגלים'
    רוב כלל ישראל אינו משתתף בדיונים כאלה, ואפי' אם יקראו הדברים לא ישימו לב להמדובר, הם צריכים מישהו שידבר בשפתם! אחרת הם יסתכלו על כל השיטה המבריקה והגאוני כטקסט מסורבל…

    אולי הגיע הזמן לשלב י' וה', שמים וארץ, ומתחילה לעשות טבלאות מכל הספר שמות וויקרא ולהראות את המקבילות ותוכן הדברים ומוסרן ויישומן בצדן.

  6. חידוש מבריק מאת הגה"צ הרב יצחק ברנד שליט"א
    שיירי הקרבן הן הלחם שאנו אוכלים והם נגד שיירי קרבן "הַּ קֹמץ וְ הַּ לְבֹונָה מַּ תִׁ ירִׁ ין הַּ שְ יָרַּ יִׁם לַּ ּכֹוהֲ נִׁ ים (רמב"ם)
    ויסוד של שיירי מנחה הוא שהכהנים אוכלים משולחןגבוה, כמו שאמרו חז"ל )ביצה דף כא עמוד א( "דכהנים כי קאזכו – משלחן גבוה קא זכו". אז כל לחם חולין גם כן יש בו בחינת "משולחן גבוה קא זכו".

    דהיינו כמו שכתבת "רק אז רשאי הוא לגשת אל משכן ה' ולצפות שישעה אל מנחתו. ואחרי שיקרב אל ה', צריכים גם חיי החולין של האדם להוסיף עילוי." והישראלים אינם פחות מעורבים בחיי הבית המקדש מהכהנים!
    ובאמת חצי משמרת הכהונה עבדו ביריחו להכין אוכל וביגוד לאחיהם העובדים בביהמ"ק!

    ראה כאן מאמר הרב ברנד
    http://ladaat.info/showgil.aspx?par=20150516&gil=1362

  7. Pingback: חובָב, יהושע והאשה הכושית – גלוי ונסתר בספרות התורה | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים