Home » מקרא » חלוקת תעודות בפרשת קורח

חלוקת תעודות בפרשת קורח

כמאה אלף איש במדינה (=כל המורים) עסוקים בימים אלו בהכנה לטקסי חלוקת התעודות, טקס שלמרבה הצער דורש גם כתיבה של אותן תעודות… אז כמחווה לנושאים בנטל, אלכה ואשובה אל השערת התעודות הוותיקה ותובנותיה.
לפני כשנה
הראיתי כאן באותות ובצבעים כיצד פרשת המרגלים מוסברת ע"י השערת התעודות כמורכבת משני מקורות נפרדים שהותכו יחדיו, והדברים היו שמחים כנתינתם מסיני. והנה גם בפרשת קֹרח – או לפחות בפרק טז – יש להשערה הנ"ל תובנות מעניינות, אם כי הפעם התמונה מעט מורכבת יותר וייתכן כי גם כאן יש לחַלֵּק (=split) את התעודות :)

במדבר טז ובעיותיו

עיקרה של "מחלוקת קורח ועדתו", כלשון חז"ל, מתרכזת בפרק טז, המהווה אוסף מרוכז של תלונות, מתלוננים ועונשים קשים. התמיהות בפרק זה הינן רבות מהרגיל, גם בתחום הנוסח (ועל כך בהמשך) אבל בעיקר בתחום התוכן, ועל חלקן עמדו כבר פרשנינו הקדומים, בעיקר אברבנאל.
אז כמורה מתחיל, ניסיתי ליצור המחשה גרפית של מבנה הפרק שתאיר את הבעיות האלו, וזה מה שיצא (לחצו להגדלה):

Korach_Structure

ובמילים:

  • חז"ל מדברים על "מחלוקת קורח ועדתו" – אבל מי זו בעצם "עדתו" של קורח? מפס' ב-ג משמע שאלו 250 "נשיאי עדה" מבני ישראל, אך מפס' ז-יא מסתבר שאלו הלויים, ש'צצו' פתאום בסיפור!
  • בתחילת הפרק דתן ואבירם מופיעים כחלק מעדת קורח. בהמשך הם נעלמים ואז מפציעים שנית (פס' יב-טו), ואז נעלמים שוב וצצים מחדש (פס' כג והלאה) – האם זהו האקדח המופיע במערכה הראשונה ונבלע בשלישית?…
  • טענותיהם של דתן ואבירם שונות לחלוטין מאלו של הנשיאים והלויים – משהו על כשלון העלייה לארץ המובטחת והעדפת ארץ מצרים. יתירה מכך, הדו-שיח בין משה לבינם נראה כמסתיר כמה דברים שאירעו ברקע: "לֹא נַעֲלֶה" – מי ביקש מהם לעלות ולאן? "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" – על איזו מנחה בדיוק מדובר? ומי האשים את משה בלקיחת חמורים?!
  • הופעותיהם החוזרות ונשנות של דתן ואבירם גורמות כביכול למשה לחזור שוב על ההנחיות בנושא המחתות (פס' ו-ז = פס' טז-יז). אבל מה שמוזר יותר הוא העונש – מייד לאחר ש- 250 אנשי עדת קורח לוקחים את המחתות, משה נפנה פתאום "לטפל" בדתן ואבירם – ורק לאחר שאלו נבלעים באדמה מופיע פס' לה ומדווח בקצרצרה ש250 מקריבי הקטורת נשרפו באש…

שאלה מעניינת נוספת היא כמובן שאלת מותו של קורח  – האם מן הבלועים היה או מן השרופים? אבל מקוצר מקום לא ארחיב לגביה כאן, מה גם שהתוצאה די דומה (=הוא מת).

ראשית חכמה – הבהרות נוסח

כדרכם של מחַקְּרים, לפני שמתחילים לבדוק למה כתוב, נהוג קודם לבדוק מה כתוב. אז כמו בכל פרק בתורה, גם לפרק טז ישנן הערות נוסח לא מעטות ב- BHS (ראו כאן), ומהן ראויות לציון לדעתי שלוש ההערות הבאות, שמבהירות מעט את הסיפור הלא-פשוט שלפנינו:

א. כבר המילה הראשונה בפרק, "וַיִּקַּח", מעוררת קושי בולט – את מי בדיוק לקח קורח? כל המפרשים והמתרגמים התחבטו בבעיה, אבל הפתרון המוצע הוא פשוט ואלגנטי: יש לקרוא "וַיָּקָם" במקום "וַיִּקַּח", זה הכל! והראיה, שהפסוק הבא מתחיל: "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה…", כדרכו של המקרא לחזור על הראשונות כשמשפט או עניין התארכו מעט.

ב. מייד בהמשך הפסוק מופיע בחור בשם "אוֹן בֶּן פֶּלֶת" – דא עקא, שכטל בוקר משכים הולך כן אותו בחור, שכן הוא "התאייד" מייד מהפרק, ולמעשה אינו מופיע בשום מקום אחר במקרא!
וכאן הצעת התיקון היא מעט מתוחכמת יותר – כידוע, אחד מבני ראובן נקרא "פַּלּוּא" (בר' מו, ט) ולמרבה הפלא, הוא-הוא אביו של אליאב, אביהם של דתן ואבירם (במ' כו, ה). אם נעשה 1+1 נקבל את התיקון המבריק הבא: "וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן פַּלּוּא בֶּן רְאוּבֵן". כלומר – לא און ולא בן פלת כאן, אלא רק דתן ואבירם!

ג. בשני פסוקים בסוף הפרק (כד, כז) מופיע הביטוי "מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם", והקושי ברור ("משכן" הוא לשון יחיד). והנה תרגום השבעים בשני פסוקים אלו אכן לא גרס את המילים "דתן ואבירם": כד דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם… כז וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרֶח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב…

שלוש ההערות האלו לא ללמד על עצמן יצאו, אלא על כל הפרק יצאו – לרמוז שככל הנראה מדובר ביצירה שעברה כמה גלגולים, ועל כך מייד.

תלונות, תלונות בכל מקום!

כאמור לעיל, עיקר הפרק הוא אוסף של תלונות ומתלוננים, וכשמנסים להבין מה בעצם התלונה ונגד מי היא מכוונת, מגלים שיש למעשה שלושה מישורי תלונה:

מהות מכוונת ל… תעודה
טענה 1 (קורח והנשיאים) כל העדה קדושה משה ואהרן P
טענה 2 (קורח והלויים) הלויים חשובים כמו הכהנים אהרן ?
טענה 3 (דתן ואבירם) הנהגת משה נכשלה משה J

 

Korach_Graduateהעמודה האחרונה בטבלה רומזת כמובן על הכיוון הראשון לתשובה – השערת התעודות בה פתחתי.
ובכן, די ברור שדתן ואבירם "תקועים" בסיפור ומהווים אפיזודה נפרדת לגמרי, וראיה מעניינת לכך נמצאת בתרגום השבעים שהבאתי לעיל, שלא גורס "דתן ואבירם" בצמוד ל"משכן קורח" (פס' כד, כז) – שכן מלשון היחיד "משכן" משתמע שהמילים "דתן ואבירם" נוספו למשפט בשלב מאוחר יותר, כדי לחבר גם אותם לסיפור שכלל במקור כנראה רק את קורח.

אם כן, זהו המפתח הראשון לפיצול הפרק לשתי תעודותיו הראשיות – הכהנית (P), העוסקת במרד נגד הכהונה, והיהוויסטית (J), העוסקת במרידה "סטנדרטית" כחלק מסיפורי המדבר.
וככה זה נראה בצבע (לחצו להגדלה – ושימו לב שהשארתי את נוסח המסורה כפי שהוא, כדי לא לבלבל):

Korach_Eissfeldt_Synopse

משמאל, אגב, תוכלו לראות את החלוקה הזאת כפי שמופיעה בספר קלאסי בעל שם בלתי אפשרי מ- 1922, למען תדעון כי אוטו אייספלדט (זח"ל) שלחני לעשות את החיתוכים האלה, כי לא מלבי… לטקסט המלא של הפרק בחלוקה צבעונית, ולמגוון שאלות נוספות עליו, ראו באתר TheTorah.com, בו נעזרתי).

אפשר לראות שכל סיפור ניתן להיקרא עצמאית, בתיקונים קלים, כאשר בסיפור דתן ואבירם ניכר כי חסר איזשהו רקע למרד – ואכן, לטענת מבקרי המקרא, סיפור זה צריך להיקרא כהמשך ישיר של פרשת המרגלים – לאחר שהכנעני והעמלקי "כיתתו" את המעפילים המרדנים עד חרמה, התעורר משבר קשה בעם שנבע מיאוש, ודתן ואבירם ייצגו את המורדים המיואשים. ואכן, קריאה רצופה שכזו מסתברת מאוד:

יד מד וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה. טז א וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן קָמוּ (=לשון מרד) לִפְנֵי מֹשֶׁה… וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה.

ייתכן מאוד שכחלק מהמרד – שדווח כאן בקצרה – אכן נטען כלפי משה כי ניצל את העם, ואכן דתן ואבירם הקריבו מנחה כלשהי לה', וכך תוסבר יפה תגובת משה אליהם בפרקנו.

חלוקת תעודות

אלא שכאן, כאמור, יש לנו בעיה – חלוקת הפרק לשניים פותרת את שאלת דתן ואבירם, אבל משאירה אותנו עם שאלת הנשיאים מול הלויים! הפתרון המתבקש שהוצע לכך היה כי גם כאן שני סיפורים נפרדים לפנינו, וכדברי ש"א ליונשטם (אנצ"מ ז, עמ' 261):

נראה יותר להניח שקֹרח שבסיפור קֹרח מעיקרו לוי היה, אלא שרק בשלב מאוחר של תולדות המסורת נספח לשתי הקבוצות האחרות של המורדים (לדתן ואבירם ולמאתיים וחמישים הנשיאים) ונהפך בעיבוד האחרון לראשם של כלל המתקוממים, המכונים בעיבוד אחרון זה של הסיפור: עדת קרח. מכאן מסתברים גם חילופי המסורות בדבר מותו של קרח… מסתבר אפוא שסיפור קֹרח מאוחר מסיפור הנשיאים ומסיפור דתן ואבירם ונצמד לשניהם גם יחד בעיבודים השונים.

השאלה היא מיהו זה ואיזהו שהעז לגעת במקור P הכהני ולהוסיף אליו סיפור שכל-כולו מרד כנגד הכהונה?!
וכאן בא לעזרתנו פרופ' ישראל קנוהל, בספרו "מקדש הדממה". (רקע: החוקרים עמדו על כך כי מקור P עצמו מורכב למעשה משתי תעודות, או אולי משני ספרים: ספר הכהנים (P) וספר הקדושה (H), כאשר עיקרו של ספר הקדושה הוא ויקרא יז-כו (ובולטת בתוכו פרשת "קדושים"). לטענת קנוהל, H מאוחר מ- P, ומהווה למעשה עריכה מהותית שלו).
לדברי קנוהל, אכן היו במקור שתי מרידות כנגד ההנהגה, אלא שעברו כמה שנים טובות, והנה בא מקור H ובמסגרת ביקורתו ועריכתו מחדש של P, החליט להוסיף לכאן  מרידה נוספת – הפעם של הלויים כנגד מעמד הכהונה, כלומר – כנגד P! לשם כך 'גויס' קורח – אחד מאבות הלויים, וכדי להדביק אותו לסיפור, הוא הפך גם למנהיג מרד 250 הנשיאים, וכפי שניכר מהפסוקים המעט מאולצים בתחילת הפרק. כמובן שחלוקה זו של תעודה P לשתיים פותרת באבחה את בעיית שלוש התלונות הנפרדות, וקנוהל מקבל ציון 100 בתורה :)

צרות באות בצרורות

כמובן שניתן להקשות על התיאוריות הנ"ל, מדוע "דחף" העורך את כל הסיפורים האלו לפרשה הזו, ולא פיזר אותם בפרקים אחרים בספר, כמו פרשיית המתאוננים (יב), המרגלים (יד) ועוד?
י"צ מושקוביץ, מחבר פירוש 'דעת מקרא' לבמדבר (שכמובן לא מציע שום חלוקה למקורות!), הציע הסבר מעניין לכך ולפיו "לראשונה קרה שהטוענים עטפו את טענותיהם במעטה רעיוני… זוהי הפעם היחידה שהמחלוקת פורצת, לכאורה, על בסיס רוחני" (עמ' רח) – אמנם הוא נדחק קצת להסביר את תלונת דתן ואבירם ואכמ"ל, אבל אפשר לומר שהמשותף לשלוש המחלוקות כאן הוא התקפה מנומקת וברורה על הנהגת משה ואהרן במדבר.

בלי לחלוק על כך, אני הקטן מבקש להציע הסבר אחר – והוא הצבעה על תופעה מעניינת של "צרות הבאות בצרורות", כלומר – סיפורים במקרא המחברים למסכת אחת מספר בעיות\צרות, כאילו אירעו יחדיו, למרות שלמעשה נראה כי אין קשר כרונולוגי ביניהן:

מות דבורה, רחל ויצחק (בר' לה)

לאחר הדרמה של מעשה שכם (בר' לד) מופיע פרק צנוע אך גדוש באירועים טראגיים: דבורה מינקת רבקה מתה (לדעת חז"ל זה מרמז שגם רבקה מתה אז), לאחר מכן רחל מתה בלדתה את בנימין, לאחר מכן ראובן שוכב את בלהה – והפרק עוד נחתם במיתתו של יצחק… כבר חז"ל חישבו ומצאו שיצחק אמור למות רק 12 שנה לאחר מכירת יוסף (כלומר, אי-שם בפרק לח-לט) ומן הסתם גם שאר האירועים שבפרק זה לא קרו באותו פרק זמן בדיוק.

מרים, אהרן והאשה הכושית (במדבר יב)

בפוסט קודם ציטטתי את מרטין נות', המסביר את חוסר הקשר הבולט בין תלונת מרים ואהרן על האשה הכושית שלקח משה ובין טענתם כי ה' דיבר גם בם ולא רק במשה, בכך שמדובר למעשה בשתי תלונות נפרדות, שקובצו להן יחדיו בשל המכנה המשותף שלהן: מעורבותה של מרים.
כלומר, המחבר המקראי קיבץ שתי תלונות נפרדות ולא קשורות למעין סיפור אחד, שבסופו המתלוננת נענשת – בדיוק כמו בפרקנו!

עיכובי בניית המקדש בימי שיבת ציון (עזרא ד)

זה נושא מורכב שדורש פוסט נפרד, אבל בואו פשוט נקרא את הפסוקים הבאים בספר עזרא (ד):

ד וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת. [את המקדש]
ה וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס.
ו וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם.
ז וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב… [מכתב ארוך בארמית ובו תלונות נוכרים על בניית ירושלים]

שימו לב כי שלושת הפסוקים האחרונים מציינים את שמותיהם של ארבעה (!) מלכים שונים שבימיהם אירעו עיכובים בבניית המקדש – ולא זו בלבד, אלא שבסוף הפרק חוזר הכותב לימי דריווש ומבהיר בכך כי אירועי אחשוורוש וארתחששתא אירעו לאחר מכן.

מקוצר המשיג ועומק המושג לא חשבתי על דוגמאות נוספות, אז כל המוסיף הרי זה משובח, ויקבל העלאה בציון :)

16 תגובות על “חלוקת תעודות בפרשת קורח

  1. ומה קשה כל כך להניח שלמשה היו מתנגדים מכיוונים שונים שהצטרפו איש איש מסיבותיו הוא לקריאה 'רק לא משה'?

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • קודם כל ההתנגדות של קורח והלויים לפחות לא היתה למשה, אלא לאהרן – זו בדיוק (חלק מ)הבעיה!
      וכמובן שמחבר הסיפור התכוון לחבר את כל התלונות האלו למין מרד "מכיוונים שונים" – אלא שהתפרים ניכרים. אפשר כמובן לומר שזו תחבולה ספרותית מכוונת וכו', אבל ואם נוסיף לזה את בעיות הנוסח נראה יותר סביר שהסיפור פשוט עבר כמה גלגולים.

  2. ניתן גם לומר שדתן ואבירם טוענים 'ממה נפשך' – כבני השבט הבכור מגיעה לנו הכהונה. ואם תטען ששבט לוי קיבל את הכהונה כנגד ויתור על הזכות לנחלה, הרי שאנחנו קרחים מכאן ומכאן, לא כהונה ולא 'נחלת שדה וכרם'.

    לגבי 'ויקח' – בתגובת איש עברי המכונה 'עובר אורח' למאמר 'מרד הזקנים' של מתן גרינגר (באתר 'מוסף שבת' – מקור ראשון), הביא את דברי נות' ש'ויקח' עניינו 'העיז', 'התפרץ' (על פי מילה דומה בערבית). יש לקשר גם עם 'אש מתלקחת', מתפרצת!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לגבי דתן ואבירם – אפשר להסביר כך, אבל עדיין לא תירצת מה פשר "לא נעלה", ומהי "מנחתם" ועל איזה "חמור" מדובר כאן?
      ולגבי 'ויקח' – מעשה שעשו ידיי זכרתי, אבל לא רציתי להאריך. וכמובן שלא חסרות הצעות להסבר "ויקח"*, אלא שהן כמין מדרש שנועד להסביר מה חשבו אותם סופרים שכתבו (מתוך טעות) "ויקח" – וגם זה לא ממש משכנע.
      * הנה לקט פירושי התרגומים העתיקים: תרגום השבעים – וידבר קרח. וולגטה – וירא קרח. פשיטתא – ואתפלג קרח. אוריגנס – ויתפאר קרח…

      • בס"ד ב' בתמוז ע"ה

        משה שולח לקרוא לדתן ואבירם, והם מסרבים לבוא אליו באומרם: 'לא נעלה' (כנראה היה המשכן במקום גבוה משאר המחנה, כדי שיתקיים: 'וקמת ועלית').

        'אל תפן אל מנחתם' – הרי דתן ואבירם שותפים לעדת קורח, ומשה מתפלל שה' לא ישעה אל מנחתם. אל הקטורת שחבריהם עומדים להקטיר לה'.
        (מבחן שעיית ה' למנחתו של הראוי ואי-השעייה למנחת הבלתי-ראוי, התקיים כבר במחלוקת בין קין והבל. אלא ששם האדמה פצתה את פיה ובלעה את הצודק, וכאן תיקנה האדמה את חטאה ובלעה את החוטאים).

        הם טוענים כלפי משה 'כי תשתרר עלינו גם השתרר', והוא משיב: 'לא חמור אחד מהם נשאתי', לא נהגתי כמנהג מלכים ומושלים העושים 'אנגריא' ומגייסים את רכוש נתיניהם לצורך המלך, אפילו חמור אחד לא נשאתי מהם.
        (ושוב נזכרים בספר בראשית, המתאר מנהג פשוט שמלכים רואים עצמם לגייס בכפייה גם 'נשים מכל אשר בחרו', עד שאבימלך שלקח את שרה בלי לשאול לרצונה רואה את עצמו כ'צדיק' ומתריס כלפי ה': 'הגוי גם צדיק תהרוג'. משה מכניס למזרח הקדום נורמה חדשה ב'הלכות מלכים', מלך שאינו שולח יד לרכוש נתיניו.
        עד כמה הושרשה נורמה זו בישראל, תעיד חוסר יכולתו של אחאב להפקיע את כרם נבות. איזבל מזדעזעת ומחליטה ללמד את בעלה איך מתנהלת מלוכה, אך גם היא אינה יכולה לשנות את הנוהג וזקוקה למשפט מבויים כדי להפקיע פיסת אדמה מנתין עלוב).

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        שסופר אחד יטעה ויכתוב 'ויקח' במקום 'ויקם', ניחא – אך כיצד גרר בטעותו את כל ישראל 'מהודו ועד כוש'. האם פצתה האדמה את פיה ובלעה את כל ספרי התורה שבכל תפוצות ישראל עד בלתי השאיר שריד לנוסחה המקורית?

        הרד"ק בספר השרשים הביא עוד מקרים ש'לקח' פירושו 'קיבל החלטה', כגון: 'ויקחו שלשים מרעים ויהיו אתו' (שופטים יד,יא).
        [דוגמה זו יכולה להוביל גם לכיוון נוסף, ש'לקח' = 'אסף', 'התאסף', וכאן 'ויקח קורח' = 'ויאסוף קורח'; 'ויקחו לי תרומה' = 'ויאספו לי תרומה'. ש.צ.ל]

        • דרך יצירת התעודות מתוארת במגילת רות: 'וזאת לפנים בישראל… לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל'.

          רואים אנו בבירור, שמי שרצה לחדש הלכה בישראל היה כותב את חידושו על גבי נעל ונותנה לרעהו בטקס פומבי.

          ברבות הימים קובצו כל הנעליים לספר אחד, ומכאן צמח הנוהג לכתוב ספרי תורה על גוילי עור.

          אם כן ברור הדבר שקורח לקח בידו נעל, שבה כתב את תעודתו.

          בברכה, ד"ר שאציוס פון לוינגונקל, מחבר הספר 'מדרס בחיים'

          תהליך הוספת התעודות נעצר, כאשר ציוה ה' את אחד מהישעיהויים: 'צור תעודה, חתום תורה בלימודי'. אז נחתמה התורה ושוב לא ניתן להוסיף תעודות.

        • אכן זו היתה המחלוקת בין קורח ועדתו, שרצו ליצור תורה המקובצת מרצונות שונים של אנשים שונים היוצרים 'קואליציה' ביניהם, לבין ה' האחד שהנחיל לעמו האחד תורה אחת ש'ניתנה מרועה אחד'.

          משהו מרצונם של קורח ועדתו התקיים, בכל זאת. המחתות של כולם קובצו וצורפו לציפוי אחד למזבח.

          אולי ניתן לומר שבתורה, שהיא רצון ה', אין מקום לעירוב רצונות אישיים. לעומת זאת, המזבח מבטא את 'עמוד העבודה', וכאן יש מקום לביטוי האישי כ'ציפוי' לגרעין הפנימי, ובלבד שהרצונות האישיים של כל אחד יתקבצו יחד.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. אברם, איך בדיוק בעיות הנוסח מוכיחות שמדובר בכמה סיפורים? ושמא בעיות העימוד בחומש שלי מוכיחות שמדובר בכמה סיפורים?
    ובאשר להתפתחות תורת התעודות, להערכתי מקורן הראשון במנהגם של מורים קדומים להעניק לתלמידיהם תעודות, המורה היה כותב על התעודה משפטים מליציים כמו ׳הצור תמים פעלו/כי כל דרכיו משפט׳ (נכתב כנראה לתלמיד שפקפק בהגינות הציון) והללו נאספו עם הזמן לקבצי תעודות, הללו אוחדו בשלב מאוחר עם תעודות הנעלים (מקור N) וכך נוצרה התורה.
    הפסוק בישעיהו הוא דוגמא קלאסית לתורת התעודות: ישעיהו הראשון כתב נבואה שעסקה בצור, הנבואה לא התגשמה ועל כן נמחקה ע״י ישעיהו השני פרט לכותרת, ישעיהו השלישי שראה את הכותרת הוסיף בשולי הגליון את המילה ׳תעודה׳ כלומר, כאן יש תעודה חסרה. ישעיהו הרביעי זעם על הוספתו והעיר ׳חתום!׳ כלומר, הספר חתום ואין ראוי להוסיף עליו הערות. בתגובה כתב ישעיהו השלישי מהדורה חדשה של הספר בה הוסיף ׳תורה!׳ כלומר, וכי יהיה ספר ישעיהו נעלה מהתורה שבה ניתן להוסיף כרצונך? ישעיהו החמישי חתם את העניין בכתבו ׳בלימודי׳. כלומר, אלו ואלו דברי אלוקים חיים ולימוד התורה יפרה משניהם.

    • לגבי בעיות הנוסח – כתבתי שאלו רומזות "שככל הנראה מדובר ביצירה שעברה כמה גלגולים" – אם כבר בפסוק הראשון יש שתי בעיות משמעותיות (יחסית, כמובן) כנראה שמשהו בשרשרת המסירה לא עבר חלק. בכל מקרה זו לא ראיה לדבר, אלא זכר לדבר (בפרשיית המרגלים, למשל, אין בעיות נוסח אבל יש כפילות ברורה).
      ולגבי הסבריך לתורת התעודות – בהתחלה חשבתי שהעתקת מש"צ לוינגר, אבל אז נזכרתי שקדם לשניכם הגר"א קישון בקונטרס "יצחק הסוף איננו" (אמנם בהבדל קטן אחד – הוא היה מצחיק… :) – עיין כאן:
      http://www.israelhayom.co.il/article/246293

  4. רק נוסיף שקורח החזיק בית מלא תעודות-תורה, בחלקן נאמר כי טלית שכולה תכלת כשרה לציצית, וכן שהערבים שימרו את מסורתה של תעודה עתיקה אחת, היא איימן (ת)עודה, תעודה שניתנה לתלמיד איימן, שיש כנראה לזהותו עם הימן בן הענק.

  5. אוי לי! שאלוהים ישמרנו מאותם 'בעלי התעודות' – שלפעמים מסתבכים בצרות לא פחות צרורות מאשר שומרי המסורות… :-)

    נראה שהסיבה העיקרית להסתבכותם נובעת מזה שהם מתעקשים לשמור על סדר הפסוקים כפי שהוא מופיע בנוסח המסורה, וזאת בעוד שהעורכים, אשר חיברו את התעודות השונות, דווקא לא התביישו לשנות את הסדר של הפסוקים, ואפילו העזו להזיז פסוקיות ומילים ממקום למקום מדי פעם…

    הבה נראה, לדוגמא, מה קורה אם מוציאים את הפסוקים של הסיפור הכהני (ונראה לי שיש פה רק אחד, דווקא) לפי הסדר המקורי של הופעתם בסיפור:

    "וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה.
    ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו. ו זֹאת, עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. ז וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי.
    ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח: שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי. הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם. י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה. יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ–הַנֹּעָדִים, עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו.
    טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ, הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה: אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר. יז וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ. יח וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, קְטֹרֶת; וַיַּעַמְדוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד–וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעֵדָה. {ס} כ וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כא הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע. כב וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, אֵל, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר: הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף.
    לה וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת.

    אכן, נראה מאוד בעייתי ומבולגן. אבל, נשאלת השאלה: האם לא ניתן לארגן מחדש את בליל הפסוקים והמילים הללו באופן כזה שנקבל מהם סיפור קוהרנטי בהרבה – בלי צורך להוסיף כלום, או למחוק יותר מדי? לפי דעתי דווקא כן. הנה להלן האופן בו אני מוצא לנכון לארגן אותם מחדש – ולדעתי יוצא סיפור אחד מושלם, למעט פסוקית אחת מיותרת, שאסמן בכוכביות:

    "וַיָּקֻם קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח: שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי. הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם. י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה. יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ–הַנֹּעָדִים עַל-יְהוָה וְאַהֲרֹן– מַה-הוּא כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו.
    ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח לֵאמֹר, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ, הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה: אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר בֹּקֶר, וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו. ו זֹאת, עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ *וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת* וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ, וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר; וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי.
    וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, קְטֹרֶת; וַיַּעַמְדוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד–וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעֵדָה. כ וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כא הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע. כב וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, אֵל, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר: הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף.
    וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת.
    [המשך בפרק י"ז] ==>>
    וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב אֱמֹר אֶל-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְיָרֵם אֶת-הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה, וְאֶת-הָאֵשׁ, זְרֵה-הָלְאָה: כִּי, קָדֵשׁוּ. ג אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם, וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ–כִּי-הִקְרִיבֻם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיִּקְדָּשׁוּ; וְיִהְיוּ לְאוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת, אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ, הַשְּׂרֻפִים; וַיְרַקְּעוּם, צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ. ה זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא, לְהַקְטִיר קְטֹרֶת, לִפְנֵי יְהוָה; וְלֹא-יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה לוֹ."

    הנה כי כן, סיפור אחד (כמעט) מושלם ורציף של מקור P, שכולל גם את קורח וגם את הלויים וגם את מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת – כולם בפתח אוהל מועד עצמו (והסיבה היחידה שאני אומר "כמעט" זה בגלל שבסיפור הושמט מה קרה לקורח עצמו) – ואין בו את כל אותן בעיות שיש בחלוקה שהבאת בפוסט שלך לעיל…

    ומה נשאר אחרי שניפינו את הפסוקים הנ"ל מתוך נוסח המסורה? הסיפור השלם של J, והפעם לפי הסדר המקורי של הפסוקים כפי שהם מופיעים בנוסח המסורה – למעט מילה אחת שצריך להזיז ("ויקומו" עובר לתחילת הפסוק שלו); ולמעט המילה *קורח* שצריך למחוק משני הקטעים המזכירים את "משכן דתן ואבירם"; ולמעט, אולי, היעדרותו של קטע מסתורי שכנראה הושמט, אשר מבהיר מהו אותו "משכן" של דתן ואבירם – האם סתם המאהל בו גרו, או שמא הקימו "משכן" מתחרה לזה של משה – וגם מבהיר איזה "מנחה" הם נשאו שם לכאורה, לפי דברי משה:

    "וַיָּקֻמוּ דָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן לִפְנֵי מֹשֶׁה, {פה כנראה חסר קטע מסתורי המתאר מה בדיוק עשו} ד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. יב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה. יג הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. יד אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה. טו וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת-אַחַד מֵהֶם. כג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כד דַּבֵּר אֶל-הָעֵדָה, לֵאמֹר: הֵעָלוּ, מִסָּבִיב, לְמִשְׁכַּן** דָּתָן וַאֲבִירָם. כה וַיָּקָם מֹשֶׁה, וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּתָן וַאֲבִירָם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו, זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. כו וַיְדַבֵּר אֶל-הָעֵדָה לֵאמֹר, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל-תִּגְּעוּ, בְּכָל-אֲשֶׁר לָהֶם: פֶּן-תִּסָּפוּ, בְּכָל-חַטֹּאתָם. כז וַיֵּעָלוּ, מֵעַל מִשְׁכַּן** דָּתָן וַאֲבִירָם–מִסָּבִיב; וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְטַפָּם. כח וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא, מִלִּבִּי. כט אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם–לֹא יְהוָה, שְׁלָחָנִי. ל וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה–וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה. לא וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. לד וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם: כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. "

    אגב, לפי דעתי הסיפור הזה אכן הכיל פעם קטע העוסק במשכן מתחרה שהקימו דתן ואבירם – וגם היה מסופר בו כי נשאו שם מנחה, וה' אף שעה למנחתם… איך אני יודע? כי הסאטירה של הסופר (היבוסי) J בסיפור קין והבל, עוסקת בדיוק בפרשה הזו. "קין" הוא משה (שנאמר: "וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חתן משה"); ויש איזו "מנחה" של "הבל" (כזכור בני ראובן הצטיינו ברעיית צאן) שה' שעה אליה (וראה לעיל: "אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם"); וכמה מהביטויים המרכזיים שם נלקחו מפה: "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (וראה לעיל: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד", "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו") וגם: "אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ" (וראה לעיל: "וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה")…

    אם תרצה, אשמח גם לפרש לך ברוח זו את הפסוק שאומר הסופר J לקין: " לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ" (רמז: זה קשור לנשים אשר צובאות בתשוקתן בפתח אוהל המשכן, ומה שעושים איתן כמנהג הקינים-מדינים)… ;-)

    האם אתה מתחיל כבר לראות את האש המתהלכת בין הכרובים שעל מסגרות המכונה???.. :-)

  6. יישר כוחך ששיברת! (את סדר הפסוקים…:) אם כי לא הבנתי את ההבדל הגדול – במיוחד שעדיין נשאר הקושי שהבאתי בשם ש"א ליונשטם – אם קרח הביא איתו 250 מכל ישראל, מדוע יש פנייה של משה אל הלויים דווקא?
    וכמובן שמבקרי המקרא לא הגבילו את עצמם לסדר הפסוקים, והרשו לעצמם לתלוש מפה ומשם כאוות נפשם – מה שהבאתי פה היתה הצעתו של אחד מהם, אוטו אייספלדט, אבל יש עוד… וכדאי לך, אם באמת חשקה נפשך להיות מקורי, לעיין בכתבים הקדומים של הגרמנים מהמאה ה-19 ולגלות שם רעיונות חדשים גם ישנים!

  7. לי היה נראה שהרעיון הוא שקורח מנסה להמריד את נשיאי ישראל ולסכסך בינם לבין משה ואהרון כדי לזכות בכהונה בעצמו – אם כי בהחלט יתכן שבאמת היו פעם איזה שני סיפורים קדומים שאוחו פה לסיפור אחד, עד כדי כך שכבר לא ניתן להפריד ביניהם…

    אבל האמת היא שהמקור הכוהני הוא זה שפחות מעניין אותי מבין השניים… הרבה יותר מעניין אותי המקור J. כדי להבין למה, הנה למשל הצעה שחזור (די פרועה, אני מודה) לקונטקסט המקורי של פרשת דתן ואבירם, ולאיך שהיא בערך (אני לא מתחייב שזה מילה במילה) נראתה במקור, לפי דעתי:

    "וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד–עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל הָעֵדָה לֵאמֹר. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל–אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ–אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן) אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם יְהוָה. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל, וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וַיָּנִיאוּ אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם יְהוָה.
    וַיָּקֻמוּ דָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-פַלּוּא–בְּנֵי רְאוּבֵן *מלפני מֹשֶׁה, {[וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂ֨וּ לָהֶם מִשְׁכַּן לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל] עַל-הַיַּרְדֵּן, וַיִּבְנוּ בְנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד שָׁם מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה–לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה, וְלַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת יְהוָה, לְפָנָיו}. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן-לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה. וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת-אַחַד מֵהֶם. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-הָעֵדָה, לֵאמֹר: הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן דָּתָן וַאֲבִירָם. וַיָּקָם מֹשֶׁה, וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּתָן וַאֲבִירָם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אֶל-הָעֵדָה לֵאמֹר, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל-תִּגְּעוּ בְּכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, פֶּן-תִּסָּפוּ בְּכָל-חַטֹּאתָם. וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן דָּתָן וַאֲבִירָם–מִסָּבִיב; וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא מִלִּבִּי. אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם–לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי. וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה–וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לָהֶם, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם, וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם: כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. [וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בַעַל פְּעוֹר, כִּי שָׁם פָעֲרָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֶת דָתָן וַאֲבִירָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם].
    וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּשָּׁבַע, לֵאמֹר. אִם-יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם, אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: כִּי לֹא-מִלְאוּ אַחֲרָי. וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה–עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה"…

    מסוף שכזה גם אפשר להבין למה בסיפור קין הסופר J מיחס לו את הקללה "נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ", וגם כותב: "וַיֵּצֵא קַיִן, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד, קִדְמַת-עֵדֶן"… ;-)

    ואגב, מבין החוקרים הגרמנים הקדומים אני בעיקר ממליץ על זלין – ההוא שגם חפר בשכם – היו לו כמה וכמה הברקות מעולות…

    • יפה! לא חשבתי לקשר את דתן ואבירם לסיפור של בני גד וראובן.
      ולגבי מקור J, קין והסאטיריקן היבוסי – כרגיל, לא זכיתי להבין את הקשר, בהיותי רודף פשט שעולמו צר כעולם הטקסט הכתוב… אבל לשיטתך שקין = משה, למה שייך לומר עליו "וַיֵּצֵא קַיִן, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד קִדְמַת-עֵדֶן"?
      ואגב, לגבי "ואליך תשוקתו" שרמזת מה שרמזת – הבאתי בזמנו בשם האנתרופולוג אדמונד ליץ' שהבין זאת כפשוטו (?): תשוקתו של קין היתה אל הבל, וזה קשור למה שקרה בשדה… ראה כאן, לקראת הסוף, מתחת לטבלה:
      http://ivri.org.il/2016/10/genesis-as-structure/

  8. תודה! אכן, ההקשר לפרשות הקשורות בבני ראובן וגד – ומיני מאורעות שהתרחשו בתחומם – נראה הרבה יותר הגיוני מאשר הקישור לפרשת המלחמה במלך עירד הדרומי, או משהו כזה… יתרה מזו, בסקירה של ספר דברים, ניכר כי פרשת דתן ואבירם התרחשה בסוף המסע, אחרי שבני ישראל הגיעו לפתח הארץ וישבו בערבות מואב: "וִידַעְתֶּם, הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֶת-מוּסַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: אֶת-גָּדְלוֹ–אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה, וְאֶת-אֹתֹתָיו. וְאֶת-מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וּלְכָל-אַרְצוֹ. וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ, אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת-מֵי יַם-סוּף עַל-פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם; וַיְאַבְּדֵם יְהוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם, בַּמִּדְבָּר, *עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה*. וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת-אָהֳלֵיהֶם–וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל-יִשְׂרָאֵל. כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה" (דברים י"א 2 -7)…

    בכל מקרה, נראה כי האזור ההוא של הבקעה – בין יריחו ומעבר היבוק – היה מקום קריטי מאוד בתהליכי הולדתו של עם ישראל; ואם אכן הייתה שם פעם איזו תחרות דמים בין שני אתרי פולחן נוודיים מתחרים (כנראה מסוג אותם גילגלים שחשפו אדם זרטל ודרור בן יוסף באזור), אז אולי הגרעין ההיסטורי שעמד בבסיס הסיפור שלפנינו הוא אחת הסיבות לכך שהיה שם גם מקום כלשהו שנקרא "מחניים"…

    לגבי הפסוק "לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ":

    ברור כאן לפי כל כללי הלשון שאותה "תשוקה" היא לא של קין עצמו – אל הבל או למישהו/משהו אחר – אלא הפוך: למישהו/משהו אחר יש תשוקה אל קין, וקין הוא זה שמושל בו. שהרי נאמר לקין בפירוש: "אֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ"… אפשר אמנם לפרש הפוך: שיש להבל תשוקה (לאו-דווקא מינית) כלפי קין, ולפיכך קין יכול למשול בו – ובכך להתנחם. ברם, במקרה כזה לא יהיה ברור מה משמעות "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" שלפני התיבה "וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ". והרי לפי פשוטו של הפסוק, וכללי התחביר הפשוטים, נראה כאילו אותו "חַטָּאת" אשר "רובץ" "לפתח" הוא ישות בפני עצמו, והוא זה אשר חש תשוקה כלפי קין…

    כאשר אנו בודקים מה מקור הביטוי המוזר "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ", קשה שלא להיזכר שאותו סופר J כתב, רק עמוד אחד קודם, בדברו על האישה החוטאת בסיפור גן העדן: "וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ" (בראשית ג' 16). נשאלת איפה השאלה: האם ייתכן שאותו "חטאת" הוא בעצם אישה או נשים אשר חושקות בקין; ואם כן, ליד איזה "פתח" היא/הן בדיוק רובצת/רובצות (מלשון "לשכב")???…

    מאחר שבענייני פולחן מדובר כאן (כי הרי כל הסיפור עוסק בהקרבת קרבנות, ובפסוקית הקודמת נאמר "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב" שענינו *נשיאת מנחה*), הרמז הזה לעניין אשה/נשים חטאות הרובצת/רובצות בפתח, מחזיר אותנו אל אותם סיפורים הקשורים בנשים אשר צובאות על פתח אוהל מועד שהכוהנים שוכבים איתן, וגם אל סיפורה של אותה כזבי בת צור המדיינית שבאה לשכב בפתח המשכן – אי שם בערבות הירדן בואך בעל פעור… ככתוב: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, *פֶּתַח* אֹהֶל מוֹעֵד", וכן: "וְעֵלִי, זָקֵן מְאֹד; וְשָׁמַע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר-יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים, הַצֹּבְאוֹת *פֶּתַח* אֹהֶל מוֹעֵד"…

    בקיצור, נראה לי שהסטיריקן היבוסי הערום J, כתב פה טקסט מעורפל במתכוון, והכניס פה בפי ה' סב-טקסט סרקסטי וגס מאוד, שרומז בערך כך, בלשון העם: "מה אכפת לך, אדון קין/משה, לאיזו מנחה אני שועה – ולמה אתה כ"כ מתעצבן ומקנא? הרי בין שאתה מיטיב לשאת מנחה, ובין שאינך מיטיב, תמיד יש לך את הנשים הסוררות שרובצות בפתח אוהל מועד, והן הרי גרופיות שפוטות שאתה יכול לתת להן בראש, כמנהגך הקיני/מדייני הידוע (ובכך אתה אמור להסתפק ולהתנחם)"…

    בשלב זה ודאי תתמה הכיצד זה מישהו (ועוד יבוסי!) העז למתוח כזו ביקורת ארסית על אחד מאושיות ישראל (אם לא ה-אושיה) וזאת מבלי שאף אחד יסקול אותו באבנים, ויעלה את כל כתביו באש על המוקד בנחל קדרון – או לפחות ישרוף אותם, דף דף, "שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה", באיזו אח מבוערת (וכמובן שיש להזכיר פה שהמטרה האמתית של חיצי הלעג לא הייתה רק משה עצמו, כדמות היסטורית, אלא גם ובעיקר מי מצאצאי משפחתו הרחוקים, אותם "עוורים ופסחים" שחלקו עם הסופר היבוסי בדיוק את אותו מקדש וארמון [אבל ישבו כנראה בלשכות אחרות])…

    ובכן, כאן בדיוק נכנס כל הרעיון של "סאטירה סמויה", אשר הוכמנה באיזה רובד מוצפן בתוך סיפורי בריאה מיתולוגיים, שכמותם היו נמצאים ברפרטואר של כל מקדש מזרח-קדמוני שכיבד את עצמו… והרי מכיוון שלכולם היו מיתוסים וסיפורים "סטרוקטורליסטיים" כאלו על בריאת העולם, ועל אדם הראשון, והמבול, ולכולם היה איזה סיפור על שני אחים קדמוניים שאחד רצח את השני – וכל הסיפורים הללו עסקו, לכאורה, בימים קדומים ורחוקים שמה שקרה בהם באמת אף אחד לא באמת יודע, וזה גם לא ממש מזיז באופן אישי לאיש – נפתח פתח בפני הסופר J לבחור בעצמו איך לעצב את הפרטים הקטנים של הסיפור הייחודי שלו, להמציא את השמות, ולתמלל דיאלוגים, והכל באופן כזה שמצד אחד יעביר את "הסיפור הגדול" האוניברסלי על "בריאת העולם הסטרוקטורליסטית", אבל מצד שני יכיל גם רובד של משל ושנינה עם מסרים סמויים שעוסקים בדברים שיותר קרובים לליבו באופן אישי (כגון סכסוך עם איזה קבוצת כוהנים מתחרה במקדש וכיו"ב)… וכי מי מהקוראים התמימים, שאינם יודעי ח"ן, ישים ליבו למה שעשוי להסתתר בפרטים הקטנים, המשעממים והבלתי חשובים – כאלו שאיש לא ירגיש אם הם ייעלמו או ישונו? מי יעלה על בדל דעתו שכל הצאן העקודים נקודים וברודים בסיפור יעקב אך משל הם לבני-ישראל (שגם הם מעשה תערובות של שלוש קבוצות אוכלוסיה שונות, לפחות, שהתיחמו תחת כל עץ רענן) ו-או יחשוד שתיאור החזיון השמימי המפואר של יחזקאל מבוסס בעצם על סוג של כיריים לבישול – הלא-כן???… ;-)

    לכן, אני מניח, שהרחקת העדות לימי בראשית, והעובדה שהסאטירה הזו הייתה מספיק סתומה ונתונה לפרשנות, הספיקו בהחלט בכדי להעביר אותו בקרב כלל קהל ישראל התמים מבלי שאיש ישים לב במי ובמה מדובר – ויחד עם זאת, היו פה גם מספיק רמזים שנונים בשביל שהסופר היבוסי יוכל להריץ דאחקות עם שאר יודעי הח"ן היבוסים בני קהילתו, על חשבון קולגות מתחרים שישבו בלשכות אחרות של המקדש והארמון…

    בכל מקרה, אם נחזור לענייננו הספציפי, העדויות לפיהן סיפור קין והבל מכיל אלמנטים של משל ושנינה הקשורים בפרשת דתן ואבירם הן רבות ומצטברות:

    את משה אפשר לקשור לשם "קין" בקלות, הן בגלל הקשר המשפחתי הידוע בינו ובין הקינים (אותו פסוק הנ"ל: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה"), והן בגלל קשרים היסטוריים שאולי הם רחבים יותר וידועים פחות (ונדמה לי שכבר העלתי פה את אותה השערה לפיה כל החבורה שהביאה מהמדבר את מסורת הנדודים ואת האמונה באל המדברי "יהווא" היתה בכלל חבר כוהנים קינים ממוצא שוסי שאין לה שום קשר לקבוצה אחרת שיצאה ממצרים בזמן גירוש ההיקסוס והתיישבה באזור שכם הרבה קודם [והרי כבר החוקר הגרמני הקדום מרטין נות' הבחין כי מסורת הר סיני ומסורת יציאת מצרים היו שתי מסורות נפרדות במקורן – ואותו נות', אגב, גם שם לב לכך שלפי הסיפור של J, חובב הקיני היה חותן משה, והוא ובני שבטו קיבלו את הצעתו הנדיבה של משה, הצטרפו לבני ישראל, ועלו עמם לארץ כנען])…

    את בני ראובן אפשר לקשור להבל הן על פי ההקשר המקצועי של היות שניהם רועי צאן (בפרקנו כתוב: "וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד–עָצוּם מְאֹד" וגו'); והן על פי זה ששניהם נמוגו ונעלמו – הבל מת ונעלם כדרכו של הבל הפה שמתמוגג באוויר, וראובן התפוגג ככתוב "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" (ואגב, יש לציין כי הסופר היבוסי לא חיבב את רועי הצאן הנוודים למיניהם באופן כללי, ובחר שם לא נעים "יָבָל" [מלשון "ינבול"] גם לאותו "אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" מצאצאי קין)…

    בשני הסיפורים יש איזו "תחרות" של הקרבת קרבנות לה' – לפחות אם נקבל את השחזור לעיל, או כל גרסה אחרת לפיה לדתן ואבירם היה איזה "משכן" מתחרה לזה של משה (ולדעתי אכן כך, וזו גם כנראה הסיבה לזה שפרשתם אוחדה עם פרשת קורח ומקריבי הקטורת, שגם בה יש "תחרות פולחנית" המאתגרת את משה ואהרון)…

    משחקי המילים בין שתי הפרשות הם בולטים מאוד, כפי שהזכרתי לעיל: "אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם" של משה; "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" לעומת "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד", "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו"; וגם: "אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ" של קין, לעומת: "וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה"…

    עוד יש לציין כי ניכר הבדל בולט מאוד בין סיפור קורח של P לבין סיפור דתן ואבירם של J. בעוד שבסיפור של P משה ואהרון הם צדיקים הומניסטיים שמפצירים בה' הזועם שלא להרוג את העדה – ככתוב: "וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, אֵל, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר: הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף?" – בסיפור של J ה' רק אומר לעם להתאסף סביב המשכן של דתן ואבירם (ומי יודע למה התכוון?) ואילו משה הוא זה שזועם, מחליט שהם צריכים למות, על כל נשיהם ילדיהם וטפם, ויוזם את העונש. ככתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-הָעֵדָה, לֵאמֹר: הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן דָּתָן וַאֲבִירָם. וַיָּקָם מֹשֶׁה, וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּתָן וַאֲבִירָם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אֶל-הָעֵדָה לֵאמֹר, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל-תִּגְּעוּ בְּכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, פֶּן-תִּסָּפוּ בְּכָל-חַטֹּאתָם. וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן דָּתָן וַאֲבִירָם–מִסָּבִיב; וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא מִלִּבִּי. אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם–לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי. וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה–וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה"…

    לגבי הסוף של סיפור דתן ואבירם, והקשר בינו ובין גירוש קין לאותה "אֶרֶץ-נוֹד, קִדְמַת-עֵדֶן": הרי ברור לפי הסיפור של J (אם נקבל שזה מקומו הנכון) כי בתחילת הפרשה עומדים משה ובני ישראל בפתח הארץ – היא "הר נחלתו" של ה' – והם עומדים לחצות את הירדן ולהיכנס אליה, אבל אז אלוהים כועס ומחליט לגרש את משה ובני ישראל חזרה לנדוד במדבר ובעבר הירדן – כמעשה קין שנשלח לנדוד. ככתוב: "וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם-יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם, אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: כִּי לֹא-מִלְאוּ אַחֲרָי. וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה–עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה"… הבעיה היא שאיזה עורך כהני מאוחר כנראה החליט להתערב בטקסט, העביר מפה (כלומר מהקטע שהוא היום במדבר ל"ב) את פרשת דתן ואבירם וערבב אותה במקום אחר עם פרשת קורח, וכך יצא שהמשפט שסיים את פרשת דתן ואבירם לפי גרסת J נקשר למשפט שפתח אותה – זה שמזכיר את חטא המרגלים. וכך העורך הכהני קושר בטעות (או דווקא בכוונה) את ההחלטה של ה' להניע את העם במדבר עוד 40 שנה עם חטא המרגלים, ולא עם פרשת דתן ואבירם כפי שהיה במקור:

    "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן), אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם יְהוָה. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל, וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וַיָּנִיאוּ אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, יְהוָה. {***כאן הייתה פרשת דתן ואבירם***} וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּשָּׁבַע, לֵאמֹר. אִם-יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם [תוספת של עורך כהני: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה] אֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: כִּי לֹא-מִלְאוּ, אַחֲרָי. [תוספת של עורך כהני: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, הַקְּנִזִּי, וִיהוֹשֻׁעַ, בִּן-נוּן: כִּי מִלְאוּ, אַחֲרֵי יְהוָה. וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל] וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה–עַד-תֹּם, כָּל-הַדּוֹר, הָעֹשֶׂה הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה."

    נראה אפוא מתאים שגירוש קין אל ארץ נוד, מעל פני ה' היושב בעדן, דומה לגירוש משה ובני ישראל מעל פני ה' בפתח הארץ הנחשבת לנחלתו (בדומה לנאמר "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהוָה"), ושיבתם לנדוד במדבר ובעבר הירדן… מעבר לכך, יש לשים לב שהפסוקית "אֶרֶץ-נוֹד, קִדְמַת-עֵדֶן" מכילה ציון גאוגרפי מאוד ספציפי, ולמעשה אומרת שאותה ארץ נדודים נמצאת "ממזרח לעדן". ומהי אותה "עדן" שעליה מדבר הפסוק? האם מקום מיתולוגי על מקורות הפרת והחידקל, או שמא היא דווקא על מקורות הגיחון – בהר נחלתו של ה', בארעא דישראל?

    ישנם כמובן עוד רמזים מוכמנים בסיפוריו של J בכלל, ובסיפור קין בפרט (למשל אותו "אות קין" אפוטרופאי מסתורי שמשה ושות' יבאו ארצה מארצם של קצוצי העורלה היושבים בפאת המדבר) – אבל בכל זאת כדאי להשאיר משהו גם לתגובות הבאות… :-)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים