מעשה בראשית כיצירה סטרוקטורליסטית

ספר בראשית הוא כנראה הספר המפורש והנחקר ביותר במקרא, אולי גם בעולם הספרות כולו. מי שרוצה להתחיל להתרשם מההיקף של הפרשנות היהודית לבדה, יכול להביט בכרך א' של תורה שלמה העוסק רק בפרק א' של בראשית, או בשלושת הכרכים הכבדים של 'דעת מקרא' המקיפים את כל הספר – וזה עוד לפני ספרי המְחקּרים שאינם בני ברית.
עדיין בקעה הניחו לנו להתגדר בה – וכוונתי לסטרוקטורליזם בן המאה ה-20, יציר כפיו של קלוד לוי-שטראוס, שהתבסס אמנם על רעיונות קודמים (ראו פרקים 1-2 בספר היסוד שלו בנושא, במקור מ-1958) אבל המושג 'רשום' על שמו, ובוודאי בתחום האנתרופולוגיה וחקר המיתוסים שאציג כאן.

אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית (יש חיה כזאת)

structuralismגילוי נאות: התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בערב שמחת תורה. בעקבות אירוע מטריד שהייתי עד לו בשמח"ת עצמה (=ניסיון למנוע הכנסת ס"ת לעזרת נשים), התחוור לי פתאום שהאנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית עשויה להבהיר אירועים כאלו, שקורים כל הזמן – אז כתבתי את הפוסט הזה ובו פיסקה שמסבירה מה זה בעצם המושג הקשה להגייה הזה. בינתיים הפוסט הפך ויראלי-למחצה, ונדרשתי להגיב, לענות, לקרוא תגובות וכו' – ורק היום חזרתי לכאן, לפוסט המקורי…

בקיצור, אני מצרף את האיור הנחמד שעשיתי – לחיצה עליו תוביל אותכם לפיסקה הרלוונטית בפוסט ההוא, שם תמצאו הסבר תמציתי (גם אם שטחי) של האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, כפי שהגדיר אותה לוי-שטראוס בספרו. קראו עוד

נשים, שמחת תורה ואנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית

חג שמחת תורה שהסתיים זה עתה, הפגיש אותי שוב פנים בפנים עם התופעה המפליאה בכיעורה של תגובת כמה גברים דתיים כלפי נשים שמבקשות לקחת את ספר התורה לעזרת נשים (או באנתרופולוגית: רפלקס התוקפנות הזכרי למול נקבות השבט הנוגעות בחפצי הפולחן). חוויתי את זה פעם בקהילה אחרת, שם בסופו של דבר עזב מישהו את הקהילה בשל כך, ועכשיו נתקלתי בזה שוב, כשהפעם האיום היה לערב את הרב המקומי… מה שמעניין בשני המקרים האלו, שלא מדובר באנשים המקפידים, בוא נאמר, להיות מעשרת הראשונים בתפילה. ונשותיהם, בוא נאמר, לבושות יותר כמו בנות ציון שתיאר ישעיה (ג). וסליחה על המבט השטחי והחיצוני – אבל זו בדיוק התגובה שלהם כלפי אותן נשים: לא בוחנים כליות ולב, אלא שוללים על הסף את הלגיטימיות שלהן להשתתף בשמחת תורה.

אפרת שפירא-רוזנברג והכלוב הנשי

האירוע הזה – שכמוהו יש בלא מעט בתי כנסת אחרים אני מניח – הזכיר לי ווידאו שיצא לי להיתקל בו לאחרונה, ובו אפרת שפירא-רוזנברג מתארת את הסיפור הקפקאי סביב ההחלטה שהתקבלה ברוב קולות להרחיב מעט את עזרת הנשים התחתונה בבית הכנסת המרכזי במזכרת בתיה (החל מדקה 47): קראו עוד

הושענא רבה – Don't Panic!

הפוסט הוא תקציר לא מחייב של מאמר שפרסמתי במכתב העתים 'מורשת ישראל' – מומלץ חובה לקרוא כדי להבין לעומק! (למרות אקדמיותו, המאמר קריא בהחלט)


ושוב, במסגרת המסע לאיתור תשובות חדשות לשאלות נדושות (אחרי ר"ה, יו"כ), הגיע תורו של יום הושענא רבה. לא יודע אם שמתם לב, אבל זהו היום החריג ביותר בלוח השנה היהודי, לפחות מבחינת אוסף המנהגים המפליא, שלא לומר מוזר, הכרוך בו. משום מה, לא מצאתי באף ספר (הן בבית המדרש והן באקדמי-ה) פירוט שיטתי של המנהגים הללו, ואולי בשל כך קצת עומעם אופיו החריג של יום הו"ר, אז אזרתי כגבר חלציי והכינותי רשימה ממצה שלהם, לפי סדר קיומם:

hoshana_rabbah_moon_johannes_leusden

"אנשים יוצאים אל קרני הלבנה" – מה חסר לאיש בתמונה?… (התחריט מהספר הזה, אליו מפנה שפרבר, מנהג"י ו' עמ' קעג, ומוכיח בהרחבה שהמנהג היה נפוץ וידוע גם לגויים)

א) כבר בפיוט 'ונתנה תוקף' הנאמר בראש השנה, יש נוסחים בהם נכתב: "בראש השנה יזכרון וביום צום כפור יכתבון ובהושענא רבה יחתמון".
ב) נהגו להישאר ערים כל הלילה כמו בשבועות ולומר 'תיקון' מיוחד. יש קהילות בהן אמרו גם סליחות וי"ג מידות, ויש שאף תקעו בשופר.
ג) יש שנהגו לבדוק את צל ראשם לאור הלבנה. המנהג מוזכר בספרות האשונים הן באשכנז והן בספרד, והיה מוכר אף לגויים.
ד) יש שנהגו לטבול לפנות בוקר, ויש שנהגו כבר ביום שלפני.
ה) לקראת התפילה נהגו להדליק נרות וללבוש קיטל, כמו ביום כיפור.
ו) תפילת שחרית והוצאת ס"ת נעשות בנוסח ובמנגינת הימים הנוראים. יש המוסיפים 'זכרנו לחיים' ו'מי כמוך'.
ז) מוציאים את כל ספרי התורה לבמה, ואומרים הושענות תוך הקפת הבמה שבע פעמים, כשבין הקפה להקפה נאמרים פסוקים מיוחדים.
ח) בסוף ההושענות נאמר הפיוט 'אֹמֶן ישעך בא' של הקליר, למרות שאין לו שום קשר לשאר ההושענות או אפילו לחג הסוכות.
ט) לאחר הפיוט חובטים את הערבות שיוחדו לכך בקרקע חמש פעמים, תוך אמירת קטע קבלי. לפי התוספתא מנהג זה אף דוחה את השבת – אלא שבשל תרעומת הבייתוסים נקבע לוח השנה היהודי כך שהו"ר לא יחול לעולם בשבת.

השוו את אוסף המנהגים הזה לכל יום שתרצו בלוח השנה שלנו – ולא תמצאו לו אח ורע; והרי סך הכל מדובר ביום רגיל של חול המועד! לא זו בלבד, אלא שמנהגי ראיית הצל וחביטת הערבות הם כל כך חריגים שלולא יהודים אנחנו (=מורגלים לחשוב שמה שאצל האחר הוא פגאניות פרימיטיבית אצלנו הוא סוד עמוק), היינו נדהמים למראיהם. מה זה ועל מה זה? קראו עוד

מה לעזאזל?… (חלק ב)

בחלק הראשון ניסיתי להבין את הרקע לטקס השעיר המשתלח, שכמוהו היו רבים ברחבי העולם העתיק, ואחד מהם שרד אפילו עד ימינו, בדמות מנהג הכפרות הנוהג בכמה ק"ק – והמסקנה הברורה היא שהטקס נועד להעביר בעיה מסוימת מהאדם אל בעל חיים כלשהו, מתוך הנחה שבעל חיים יכול לייצג את האדם, שכן הוא שווה לו במובנים מסוימים. בתשובה לשאלה מיהו האדם אותו מייצג השעיר, הצעתי שתי תשובות ממקורות היהדות – הראשונה והפשוטה שבהן היא שמדובר בעם ישראל, והשנייה שחודשה ע"י בעל ספר היובלים + פרופ' קארמייקל היא, שמדובר בחטא מכירת יוסף, עיינו שם.

כעת אפנה ברשותכם לשתי תשובות נוספות, בהסתמך על רעיונותיהם המעניינים של כמה אנתרופולוגים (היתרון של האנתרופולוגים על פני חוקרי מקרא, למשל, הוא שהם מתבססים בהשערותיהם גם על עובדות…:) – אבל לשם כך דרושה הקדמה קצרה. קראו עוד

מה לעזאזל?… (חלק א)

scapegoatבמסגרת נסיונותיי למצוא תשובות חדשות לשאלות נדושות (ע"ע "לפשרו של ראש השנה"), אדוש הפעם בשאלה שבכותרת הפוסט, שבאנגלית פשוטה ניתן לתמצתה כך: whatta (azaz)hell?!
ואני לא מדבר על השאלות הלא פתורות לגבי פרטי הטקס, כמו מהי "ארץ גזרה" ומהו "עזאזל", האם השעיר נהרג או רק שוּלח וכדומה; אני מתכוון למהות הבסיסית ביותר של הטקס, שלפיה השעיר נועד לשאת עליו את עוונות בני ישראל ולסלקם מהמחנה – מה שמעמיד בסימן שאלה כמה עיקרי יסוד ביהדות:

(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה… (ויקרא טז)

קראו עוד

ברית מֶלֶךְ עולם – לפשרו של ראש השנה

לכבוד יום הולדתי (כ"ט אלול) ולכבוד החייאתה של 'ארץ העברים' לאחר שנת השבתון שנגזרה עליה, ראיתי לנכון לנסות ולחדש דבר-מה בשאלה החבוטה – מהו בעצם ראש השנה?
rosh_hashanaאם נאמר שזהו ראש = תחילת השנה, והרי התורה קובעת בפירוש ש"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה [ניסן] לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). ואם נאמר שישנם כמה ראשי שנים' כדברי המשנה – זו מניין? ומאיפה הגיע הרעיון של המלכת ה', שהוא עיקר ראש השנה שלנו – והלא בתורה הדבר מופיע בקושי ברמז! ("ה' ימלֹך לעולם ועד" ואולי גם "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" – ושימו לב שמסדרי פסוקי ה'מלכויות' נאלצו לחתום ב' שמע ישראל' כי לא מצאו פסוק נוסף המזכיר 'מלך' בתורה!).

קראו עוד