אל תיגע בחמור! או, ממה חששו אחי יוסף?

עם הגיען של פרשות ויגש-מקץ, הגיע הזמן לפרוע חוב ישן, ולדון בגיבור הנשכח והאפרורי של סיפור יוסף ואחיו, הלא הוא החמור. שימו לב לפסוק הבא (מג, יח):

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

אם נקרא את הפסוק כדרמה ההולכת וגוברת עם כל איום מסתמן (להתגולל > להתנפל > לקחת אותנו > לקחת את חמורנו), נראה שהאיום החמור ביותר הוא לקיחת החמורים! הפלא בדבר הוביל את פרופ' רוברט אלטר לטעון כי "תוספת מוזרה זו בסוף המשפט חשודה כשגגה קומית (comic inadvertency)" – אללי!…

אלא שבהמשך הסיפור, צפויות עוד שתי הפתעות חמוריות:

וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם" (מג, כד)…  הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם (מד, ג)

והקורא תמה – מה אכפת לנו שנתנו מספוא לחמורים? או ששילחו את האנשים עם חמוריהם?! קראו עוד

איך הלשונות הפכו לשׁוֹנוֹת? אנתרופולוגיה בלשנית של סיפור מגדל בבל

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.
(בראשית יא, א)
מבין אינספור הישגיה של האנושות, לשפה שמור ללא ספק מקום של כבוד. המצאות אחרות – הגלגל, החקלאות, אטב הכביסה – חוללו תמורות בקיומנו החומרי, אך הופעתה של השפה היא שעשתה אותנו בני אדם. שאר ההמצאות מחווירות ביחס לשפה, משום שכל מה שאי-פעם השגנו מותנה בקיומה של השפה ונובע ממנה.
(גיא דויטשר, "גלגולי לשון", עמ' 8)

tower_of_babelסיפור מגדל בבל הוא יצירת מופת ספרותית קצרצרה, המבקשת – כך נראה – להסביר את העובדה המפליאה של התפצלות השפות האנושיות (שתוארה בקצרה בסוף הפרק הקודם), ועל הדרך גם ללעוג ליומרת אנשי בבל העתיקה. תופעת התפצלות השפות היא מפליאה, משום שלפי התורה כל בני האדם הם, ובכן, בני האדם האחד והיחיד – מדוע, אם כן, המין האנושי מדבר בשפות רבות ולא שמר על שפתו המקורית של האב הקדמון? (אגב, גם לוּ היתה כזו, היא לֹא היתה העברית המקראית*).

קראו עוד

מעשה בראשית כיצירה סטרוקטורליסטית

ספר בראשית הוא כנראה הספר המפורש והנחקר ביותר במקרא, אולי גם בעולם הספרות כולו. מי שרוצה להתחיל להתרשם מההיקף של הפרשנות היהודית לבדה, יכול להביט בכרך א' של תורה שלמה העוסק רק בפרק א' של בראשית, או בשלושת הכרכים הכבדים של 'דעת מקרא' המקיפים את כל הספר – וזה עוד לפני ספרי המְחקּרים שאינם בני ברית.
עדיין בקעה הניחו לנו להתגדר בה – וכוונתי לסטרוקטורליזם בן המאה ה-20, יציר כפיו של קלוד לוי-שטראוס, שהתבסס אמנם על רעיונות קודמים (ראו פרקים 1-2 בספר היסוד שלו בנושא, במקור מ-1958) אבל המושג 'רשום' על שמו, ובוודאי בתחום האנתרופולוגיה וחקר המיתוסים שאציג כאן.

אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית (יש חיה כזאת)

structuralismגילוי נאות: התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בערב שמחת תורה. בעקבות אירוע מטריד שהייתי עד לו בשמח"ת עצמה (=ניסיון למנוע הכנסת ס"ת לעזרת נשים), התחוור לי פתאום שהאנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית עשויה להבהיר אירועים כאלו, שקורים כל הזמן – אז כתבתי את הפוסט הזה ובו פיסקה שמסבירה מה זה בעצם המושג הקשה להגייה הזה. בינתיים הפוסט הפך ויראלי-למחצה, ונדרשתי להגיב, לענות, לקרוא תגובות וכו' – ורק היום חזרתי לכאן, לפוסט המקורי…

בקיצור, אני מצרף את האיור הנחמד שעשיתי – לחיצה עליו תוביל אותכם לפיסקה הרלוונטית בפוסט ההוא, שם תמצאו הסבר תמציתי (גם אם שטחי) של האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, כפי שהגדיר אותה לוי-שטראוס בספרו. קראו עוד

פסוק לי פסוקך – על חלוקת המקרא לפסוקים

ספר דברים נפתח כידוע במילים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל…" – וקושיה ידועה תמהה ושואלת: הלא חז"ל דרשו: "בכל מקום שכתוב 'ואלה' – מוסיף על הראשונים, ובכל מקום שכתוב 'אלה' – פוסל את הראשונים", והביאו דוגמאות מ"אלה תולדות יעקב" שפסל את אלופי עשו שקדמו בסדר, ועוד. ואם כן "בפרשת אלה הדברים ליכא למימר דפסל את הראשונים דהא אלה הדברים משנה תורה הוא!" (שפ"ח לשמ' כא, א). כלומר – איך ייתכן ש"אלה הדברים" פוסל את כל החומשים שקדמו לו, והלא הוא מעין חזרה עליהם?!
ובכן, שלוש תשובות מצאתי בדבר (והרביעית היא הנכונה :)
קראו עוד

מונחת בקרן זווית – הרהורים שְׁנֵרְבְּיאניים על קריסת ההלכה אל תוך עצמה

טרדות הזמן, גליו ומשבריו עלי עברו, אבל בשבוע שעבר נגזר עליי להיות ניעור יחידי בלילה – מה שאיפשר לי סוף סוף לבלוע כמחצית מספרו החדש והדי מהפכני של פרופ' נדב שנרב, "בקרן זווית", אותו רכשתי מיד ראשונה (40 ₪ ל- 448 עמ' בכריכה קשה). יכולתי להשתפך כאן במחמאות, אבל אמרו את זה קודם לפניי:

keren_zavit_Nadav_Shnerbאני לא מכיר עוד ספר על פרשיות השבוע שכתוב ברמה וברוחב כאלה, ובו בזמן עושה זאת באופן כה נגיש, חינני ומרתק, כמו הספר הזה… נדב שנרב עושה לפרשיות השבוע משהו שככל הידוע לי אף אחד אחר עוד לא עשה להן. (הרב ד"ר מיכאל אברהם, מוסף 'שבת' – ג"נ: ידידו של שנרב)

'קרן זווית' הוא בעיקר ספר חכם ומעורר מחשבה, שבין היתר משאיר לא מעט שאלות פתוחות סביב הפער שבין מציאות החיים, המדע, המוסר וצורת המחשבה המודרנית, ובין דרישותיה ההלכתיות והרוחניות של התורה. (אבינדב ויתקון, ערוץ 7)

למרות שהספר נכתב ע"י פרופסור באקדמי-ה, אין לו תוכן עניינים ואפילו לא מפתח (מדובר בספר שנוגע במאות [!] נושאים ואישים), והערות השוליים שבו על הציטוטים הפסיאודו-ביבליוגרפיים שבהן היו גורמות לפרופ' שקולניק (האב) התקף לב… בקיצור, למעט הקדמה קצרה מאת המחבר, מדובר בכ- 450 עמודים נטו של הנאה אינטלקטואלית צרופה הכוללת פרצי צחוק מצד אחד, ולסתות שמוטות וגבות מתרוממות בתדהמה מצד שני, לנוכח חלק מהעובדות המוצגות בספר.

אבל אחרי ההתרשמות מהעמקות ורוחב הדעת שבכל מאמר ומאמר בספר, היכתה בי פתאום התובנה המטרידה, שלמעשה יש לספר איזשהו מכנה משותף, שאין לי דרך טובה יותר להגדירו מאשר קריסתה של ההלכה לתוך עצמה.
כלפי מה הדברים אמורים?
ובכן, מסתבר שיסודות בסיסיים של ההלכה היהודית, לא זו בלבד שאינם ממש יציבים, אלא שכאשר מתחילים לחפור קצת פנימה, מתגלות סתירות מול המציאות ומול הגדרות הלכתיות אחרות, שגם הן נחשבות בסיסיות – ולמעשה הבניין שנבנה בעמל רב במשך אלפי שנים נראה כקורס אל תוך עצמו, ולא בשל אירועים חיצוניים אלא מכוח משקלו-הוא.
קראו עוד