התנצלות המחבר: מכיוון שעול טרדות הפרנסה השתרג על צווארי (אני במעבר תפקיד, וקשה חפיפה לישראל כספחת) לא זכיתי להשלים את המדרש היווני שפצחתי בו בפרשת לך-לך. בשורות הבאות אני משלים את חובי לאנושות בכלל ולמלכות יוון בפרט, אלא שהדברים נכתבו כלאחר-יד, מקוצר רוח ומעבודה קשה.

תקציר הפרק הקודם

ב’ציפור ישראלית בגלות יוונית‘, ניסיתי להסביר את משמעות הבהמות והציפור(ים) בברית בין הבתרים. פתחתי בפירושו האלגורי של פילון, המשכתי לפירושו ה’גלותי’ של הרד”ק, ולבסוף הצגתי את פירושו (הגלותי אף הוא) של רד”צ הופמן ולפיו הבהמות המשולשות הן שלושת דורות גלות מצרים, והציפור היא הדור הרביעי שעתיד להשתחרר ולצאת ממצרים. הקישור בין גלות לציפור הזכיר לי פיסקה ארוכה בתיקוני הזוהר שדורשת כמה וכמה פסוקים ‘ציפוריים’ כמכוונים לגלות ישראל \ השכינה, היא ה’אימא הקדושה’ עליה נאמר “שלח תשלח את האם”.

מכאן הפלגתי על כנף ציפור אל השירה היוונית המודרנית בה גיליתי באופן מפתיע את המוטיב המשולש גלות-ציפור-אמא החוזר שוב ושוב בכמה שירים מפורסמים מאוד (לפחות ביוון, מקווה שבזכותי גם בישראל…)
מה שנשאר להסביר באותה ברית בין הבתרים הוא מה תפקידו של… קראו עוד ⇐

בפוסט הקודם זכיתי לחשוף לאור עולם את ההקבלה היוונית המפתיעה שגילה ד”ר גיא דרשן בין האנקדוטה המוזרה אודות בני האלהים ובנות האדם שבסוף פרשת בראשית, לבין סיפורי החרבת הארץ על ידי זאוס כתוצאה מקנאתו ב’בני התערובת’ שנוצרו מזיווגי אלים-אלות עם בני\בנות אנוש.
אבל להשוות בין סיפורים עתיקים זה קללל – מה שהולך לקרות עכשיו הוא השוואה חוצת דורות ותקופות, בין מוטיב הציפור והגלות שבברית בין הבתרים וגלגוליה ביהדות, לבין שירים יווניים מפורסמים בני המאה ה-20. כבונוס לקורא הסבלני, בסוף הפוסט יצורפו גם שני שירים מתורגמים במתנה, האחד של דלאראס (מוכר לנו כ’עיניים שלי’) והשני של לא אחר מאשר סטליוס קזאנצידיס תנצב”ה (והמחמיר לנגנו ברקע הקריאה תבוא עליו ברכה).

קראו עוד ⇐

מה הייתם אומרים אם הייתי מוצא ספר ובו מתוארת בריאת העולם, יצירת הגבר ולאחריו יצירת האשה, הסבר כיצד האשה הביאה את הרע לעולם, “עץ משפחה” גנאולוגי מפורט של תולדות האנושות, סיפור על בני אלים ששוכבים עם בנות האדם שהוביל להחרבת העולם במבול, סיפור על ניצול מהמבול שנוטע כרם, עוד עץ משפחה מפורט של ניצולי המבול, סיפורים על ‘הממציאים הראשונים’, ולקינוח – סיפורים על זוגות אחים שמייצגים לאומים שונים? (כאן נגמרת השאלה:)

בראשית ואודיסיאה – מקור משותף?

טוב, כמו שאתם יכולים לנחש, אני לא מתכוון לספר בראשית, ואפילו לא לסיפורי גילגמש וחבריו מבבל\ מסופוטמיה, אלא לאוסף יצירות עתיקות משכנתנו הקרובה יותר, היא יוון העתיקה. הקשרים בינינו לבין יוון ידעו עליות ומורדות, ממוקדון ואנטיוכוס, דרך פילון ואנשי אלכסנדריה ועד יהודה פוליקר ושמעון פרנס – אבל מספרי ההיסטוריה נראה שלפני אלכסנדר מוקדון לא היה לנו קשר של ממש עם יוון (שמוזכרת, אגב, לראשונה בפרשת נח, ועוד 6 פעמים בלבד בתנ”ך, 4 מהן בספרי דניאל ודברי הימים שהתחברו לא הרחק מימי מוקדון). אבל הספרות היוונית העתיקה פותחת לנו חלון לים התיכון ומגלה שייתכן מאוד והקשרים בין יוון לישראל היו עמוקים יותר ממה שחשבנו. אבל כל דבר בעיתו.

קראו עוד ⇐

דמותו של פילון (נניח) על רקע כרך מהמהדורה המדעית של כתביו

פילון האלכסנדרוני היה אחת הדמויות המרשימות ביותר בארון הספרים היהודי, אלא שבשל נסיבות חייו והגותו יוצאת הדופן הוא לא זכה לצאת מהארון הזה עד לעת האחרונה ממש: באמצע המאה הקודמת יצאו לאור כמה תרגומים לעברית (ארכאית) של חיבוריו, אבל רק בשנים האחרונות יצאו לאור רוב כתביו במהדורה המדעית והמתורגמת לעברית ‘נורמלית’ של סוזן דניאל-נטף (בתרגום יהושע עמיר ובעריכת מארן ניהוף) – ובכך תוקן עוול מסוים כלפי אותו חכם שהיה למעשה פרשן המקרא היהודי הראשון (!) בהיסטוריה הידועה לנו.
בפוסט הזה אשתדל לדלות מתורתו על פרשת בראשית המידפקת על דלתותינו, ואראה איך התייחס פילון לשאלות שדורות מאוחרים יותר התחבטו בהן, מחז”ל, דרך חכמי הקבלה ועד הוגי ימינו. אבל קודם כל, קצת רקע על האיש ועל שיטת פירושו.

קראו עוד ⇐

אם תיקחו את כל בני האדם החיים היום… ותשימו את כולם על משקל גדול, תגלו שיחד אנחנו שוקלים בערך 300 מיליון טון. אם עכשיו תשימו על המשקל את כל בעלי החיים המבויתים – פרות וסוסים, תרנגולות וחזירים, כלבים וחתולים, כבשים וגמלים – תגלו שיחד הם שוקלים יותר מ- 700 מיליון טון.
(פרופ’ יובל הררי, ‘ההיסטוריה של המחר’, ראש פרק 2)

לא יודע אם שמתם לב, אבל למרות נפוצותם העצומה של בעלי החיים ה’ביתיים’, בכל ים התפילות העצום של הימים הנוראים הם פשוט לא מופיעים. הקשר יוסבר עוד מעט, אבל תסכימו איתי שבזמן בו אנחנו מתפללים על העולם כולו, מן הדין היה להזכיר את היצורים שלמעשה אנו חייבים להם את חיינו (בעוד שהם חייבים את חייהם לנו… אבל זה כבר נושא אחר). אבל בפועל, האיזכורים היחידים שמצאתי הם אגביים – “ותיטב לה’ משור פר”, “אילו של יצחק” ו… זהו, למעשה. [עדכון: שגיתי ברואה, שכן כפי שהעירו חכמי העתים בתגובות למטה וכפי שנזכרתי בהמשך, יש עוד כמה איזכורי בהמות בתפילות הימים הנוראים: בפסוקי הזכרונות מובא הכתוב “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה”, ב’ונתנה תוקף’ נאמר “כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו…” וסדר העבודה מלא בבהמות המוקרבות לקרבן. והוא רחום יכפר…]
המצב מעט טוב יותר בעולם המנהגים, אם כי גם שם נרשמת הידרדרות – המנהג לאכול בר”ה ראש כבש או לפחות ראש דג לא מתקיים (לפחות לא במגזר הד”לי המצומצם אליו אני משתייך), ואפילו מנהג הכפרות התרנגולי הוחלף בחלק גדול מהריכוזים הדתיים בכפרות בכסף (ועיינו ב’כתב ההגנה’ על הכפרות שנשאתי ידי לכותבו ביום כיפורים שעבר ולא נס ליחו עד יום כיפורים זה).
קראו עוד ⇐