6 תגובות על “השנה האחרונה במצרים”

1. אות חיים, בשעה טובה

   • https://ivri.org.il/2019/09/life-and-death-2/

2. הטקסט שלפנינו מתחפש ל“קריאה חדשה” בספר שמות, אך בפועל הוא עושה פעולה פשוטה מאוד:
   מחליף את הקב״ה בפרשן צבאי בדימוס, ואת הנס האלוקי בדו״ח מבצעים כושל.

   במקום “וידבר ה’ אל משה” קיבלנו “מתקפה ימית”, “קרקעית” ו“אווירית”.
   זה לא פירוש – זה תרגום של התנ״ך לשפת מהדורת חדשות.
   מי שאינו מאמין בניסים, מוכרח להפוך אותם לסטטיסטיקה.

   יציאת מצרים מוצגת כאן לא כמעשה אלוקי מכוון אלא כניסוי ארוך טווח שנכשל שוב ושוב עד שפרעה נשבר.
   במילים אחרות:
   לא “למען תדע כי אני ה’”,
   אלא “למען תדע כמה זמן לוקח עד שאויב מתעייף”.

   זו איננה ביקורת על האמונה –
   זו הודאה סמויה בחוסר יכולת לקרוא טקסט דתי בלי לפרק ממנו את הדת.

   המדרש על “80% שמתו במצרים” מגויס כאן כקישוט דרמטי,
   אבל חז״ל לא באו ללמד טבלת אבדות, אלא עיקרון אמוני.
   להפוך מדרש מוסרי לנתון ציני – זו לא תעוזה פרשנית, זו פשוט חוסר הבנה בז’אנר.

   ובשורה התחתונה:
   הכותב לא לועג לאלוקים של התורה,
   אלא לאלוקים שהוא עצמו המציא:
   אל שמנסה שוב ושוב, נכשל שוב ושוב,
   ומצליח במקרה בפעם העשירית.

   אבל במסורת ישראל האל איננו לומד מטעויות,
   ופרעה איננו “עקשן מוצלח”,
   והמכות אינן “אמצעי לחץ” –
   אלא אותות מכוונים בעלי משמעות.

   לכן אין כאן קריאה ביקורתית,
   אלא אלגוריה פוליטית שמתחפשת למדרש.
   לא עימות עם האמונה,
   אלא החלפה שלה בפרשנות שמתאימה לעולם שבו אין השגחה –
   רק תהליכים.

   ומי שמצליח לקרוא את יציאת מצרים כסיפור על “מו״מ כושל ועסקאות עם השטן”,
   לא גילה עומק חדש בתורה,
   אלא רק את גבול הדמיון שלו כשנגמר לו האלוקים.

   • “זה לא פירוש – זה תרגום של התנ״ך לשפת מהדורת חדשות” – בדיוק!
     במקרה בפוסט הזה לא התכוונתי לפרש את התנ”ך, אלא לעשות לו אקטואליזציה = מה שעשו כל הדרשנים לאורך הדורות: מהספרים החיצונים, דרך חז”ל ועד הרבנית ימימה מזרחי שליט”א.
     נ”ב – אין כאן לא “ביקורת על האמונה”, לא הפיכת “מדרש מוסרי לנתון ציני”, ובטח לא “קריאה ביקורתית”! את כל אלו ועוד תוכל למצוא אולי בפוסטים אחרים שלי – אבל כאן אתה מבזבז תחמושת על דחליל-סרק;)

3. ההשוואה שביצעת בין עשר המכות למערכה צבאית מודרנית איננה מדרש – היא רידוד. אינך מפרש את ספר שמות, אלא מצמצם אותו לשדה קרב.

   עשר המכות אינן “אסטרטגיית התשה” ואינן “מבצע רב־זרועי”. התורה עצמה מגדירה את תכליתן במפורש:
   “לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’” (שמות ז, יז; ח, יח; ט, יד ועוד).
   המוקד איננו שבירת פרעה צבאית אלא פירוק תיאולוגי של מצרים כתרבות אלילית.

   היאור, החקלאות, השמש, הבכורה – כל יסודות הסדר המצרי מתמוטטים בזה אחר זה. אין כאן לוחמה קונבנציונלית אלא חשיפת שקר מטאפיזי. הפיכת המכות למונחים של “מתקפה ימית”, “ניתוק חשמל”, או “עסקת שבויים” מחמיצה את לב העניין: לא הכוח מכריע, אלא הידיעה.

   יתרה מזו: הדגשתך את התסכול הישראלי כביכול מלמדת על קריאה חלקית. אכן נאמר “וימרו העם” ו”מה זאת עשית לנו”, אך במקביל מתוארת התעצמות האמונה:
   “וַיַּאֲמֵן הָעָם” (ד, לא),
   “וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ” (יד, לא).
   המהלך איננו רק פסיכולוגי־לאומי אלא חינוכי־אמוני.

   גם השימוש במדרש “כשר שבמצרים הרוג” מחייב דיוק. חז”ל לא ניסחו עקרונות מדיניות, אלא תיארו מצב קיצון של מלחמה קיומית. וכבר אמרו: “בנפול אויבך אל תשמח” (משלי כד, יז), והקב”ה גוער במלאכי השרת על שירתם בים: “מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה” (סנהדרין לט ע”ב). מורכבות זו נעדרת מהצגתך.

   בנוסף, עצם קביעתך כי “רק איום אישי על פרעה הכריע” מתעלמת מן הפסוקים המפורשים:
   “וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה” (ז, ג; י, א).
   הארכת המערכה איננה כשלון מבצעי אלא חלק מתכנית אלוקית מוצהרת:
   “לְמַעַן שִׁתִּי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ” (י, א).
   הקריאה שלך מתעלמת מן הציר המרכזי של הפרשה – ריבונות ה’.

   לבסוף, יציאת מצרים איננה סיפור של “שנה מתסכלת שהסתיימה במקרה טוב”. היא אירוע מכונן שבו עם עבדים הופך לעם ה’. ההוכחה לכך איננה רק קריעת הים, אלא מעמד הר סיני. בלי זה – כל הסיפור חסר עוגן.

   אפשר לקרוא את התנ”ך כאלגוריה פוליטית. אך מי שעושה זאת חייב להודות שהוא מבצע חילון של הטקסט. אם זו בחירתך – אמור זאת בגלוי. אך אל תציג זאת כקריאה פשוטה של המקרא.

   ספר שמות איננו תיעוד מלחמה עתיקה, אלא מהלך גילוי שכינה בהיסטוריה. מי שמחליף את הציר האלוקי בציר אסטרטגי – משנה את הסיפור מן היסוד.

4. דרשנות לאורך הדורות איננה תרגום שרירותי של הטקסט למציאות עכשווית, אלא מהלך הנובע מתוך מבנה פנימי של הכתוב. חז״ל לא השתמשו בפסוקים כחומר גלם חופשי למשל פוליטי; הם דרשו מתוך יתירות לשון, סתירות, הקבלות והקשר. גם כשהאקטואליזציה הייתה חריפה – היא נשענה על דיוק בטקסט.

   הספרים החיצונים אינם דוגמה מחייבת, וחז״ל עצמם קבעו גבולות לשימוש בהם. עצם העובדה שיש מסורת מדרש איננה מתירה כל אנלוגיה.

   הפער כאן איננו בין “פירוש” ל“אקטואליזציה”, אלא בין מדרש הנובע מן הכתוב לבין השלכה חיצונית המולבשת עליו.

   כאשר עשר המכות מתוארות כ“מתקפה ימית”, “מתקפה קרקעית”, “ניתוק חשמל”, “עסקת שבויים” – אין זה גילוי רובד נוסף בטקסט, אלא החלפת הציר שלו. במקום הציר המוצהר של התורה – “למען תדע כי אני ה’” – נכנס ציר אסטרטגי־מדיני. זו איננה דרשה, אלא המרה.

   חז״ל אכן עשו אקטואליזציה – אך לא מחקו את מרכז הכובד האלוקי. להפך: הם העמיקו אותו. גם כשהם מתארים את מצרים בלשון חריפה, הם מדגישים במקביל את מידת הדין והרחמים, את שירת הים ואת גערת הקב״ה במלאכים. המורכבות נשמרת.

   יתרה מזו: עצם ההצגה כאילו “כל הדרשנים עשו כך” איננה מדויקת. דרשנות מסורתית שואלת קודם מה הכתוב אומר, ורק אחר כך כיצד הוא מדבר אל זמננו. כאן נדמה שהסדר התהפך: המציאות קודמת לטקסט, והטקסט מגויס לשירותה.

   אפשר לבחור באקטואליזציה. זו זכותך. אך יש להכיר בכך שמדובר בקריאה מגמתית, לא בהמשך טבעי של מסורת המדרש.

   ספר שמות איננו מהדורת חדשות עתיקה שממתינה לעדכון גרסה. הוא טקסט נורמטיבי הטוען להתגלות. מי שמתרגם אותו לשפת מהדורת חדשות – כבר הכריע שההתגלות איננה ציר מרכזי. זו עמדה לגיטימית, אך היא עמדה, לא מסורת.