מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁיו

פרשיות השבוע הנוכחיות מלאות מצוות כרימון, אך את רובן היהודי המצוי לא זוכה לקיים, בעיקר בגלל החוסר במקדש (ובגלל גישה פחות דע"אשית לחיים:) אבל הדבר המוזר הוא שגם מצוות שהיה אפשר לקיים בדורנו, זוכות להתעלמות יחסית – ועל שתיים מהן העיר לאחרונה ד"ר אבי שוויקה בקבוצת פ"ב חדשה ומעניינת: האחת מפרשת כי תצא היא מצוות "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת", שמשום מה שקעה לתהום הנשייה – והשנייה והידועה יותר, היישר מפרשת שופטים: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ". ואלו דבריו שנכתבו בנימה אישית:

rashbi_oilכל ימיי אני מתהלך בעולם בתמהון גדול מאוד – אני חי בעולם, בעם, בתקופה, שבו כולם בטוחים שהאלילות היא משהו פרהיסטורי, משהו של העבר הרחוק, משהו שכבר מזמן השארנו מאחורינו. שעבודה זרה זה דבר שנעלם ואיננו אחרי תקופת התנ"ך… אני רואה אלילות בכל מקום. לא צריך לנסוע להודו בשביל זה. רואה אותה בחצרות האדמו"רים, רואה אותה בהערצת הגדויילים, רואה אותה במרן המשקיף מלמעלה, בתמונה של הבבא סאלי התלויה בדוכן הפלאפל, בחסידות, בקבלה, בעלייה לקברות צדיקים, בעלייה לרגל למירון ולאומן. איפה לא. נראה שכולם רגילים לכל זה…

ואכן ההקשר של מצוות תָּמִים תִּהְיֶה הוא ברור – איסור מוחלט "לתחמן" את ה' בדרכים עקיפות: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים (מקובלים?) מְעוֹנֵן ("שעה המסוגלת"?) וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (בבות?) וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (ברסלב?)… תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ".
אבל כדי ללמד מעט סנגוריה על עם ישראל, ובייחוד עם פתיחת חודש אלול, ראיתי לנכון להציג בקצרה את "תולדות האלילות הישראלית" (במחווה ל"תולדות האמונה הישראלית" של קויפמן). מעין מבט-על שעשוי להבהיר איך הגענו עד הלום ומדוע העבודה הזרה בצורותיה השונות תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית. קראו עוד

אחרי עשרים שנה – הרבי מליובאוויטש ואני

בצירוף מקרים לא צפוי, יום הקבורה של שלושת הנערים הוא גם יום פטירתו של הרבי מליובאוויטש (ג' תמוז) – ואת הדברים הבאים שכתבתי במשך השבוע אני מעלה כפי שהם, בעיקר בגלל הציטוט הפותח את הדברים.


מה שנראה בעינינו כעולם של כפירה אינו אלא עולם של אנשים הבוכים ומבקשים אמונה, מתחננים לאמונה!
אך מאחר שהם מתביישים לקרוא לאמונה בשמה, הם מכנים אותה באלף שמות אחרים: הם אומרים זאת בדרכם שלהם.
(רמ"מ שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, להלן 'הרבי')

כמי ששייך (בעל כורחו?) ל'עולם של כפירה' ותוהה אודות בקשת האמונה, עליי להודות כי החסידות מעולם לא עניינה אותי. במקום אחר כתבתי על כך ואף פתחתי בבדיחה משל דרויאנוב שלא אחזור ואצטט כאן, אך היא ממחישה טוב יותר מכל ניסוח מלומד כזה או אחר את תחושותיי ביחס לחסידות – יהודים תמימים, מויפתים, צדיקים…
Chabad_Nautilusחסידות חב"ד – שהיום הוא יום השנה ה-20 לפטירת מנהיגהּ הבלעדי – היתה החריגה היחידה מבחינתי. בשנים תשנ"ג-ד למדתי מעט שבמעט מהתורה הכמעט-אינסופית של חב"ד, והרושם שנותר בי הוא של עומק עצום – כאותה 'נאוטילוס' של קפטן נֶמוֹ, הצולל הנצחי במעמקי הים שכל יְקר ראו עיניו, כך תורת חב"ד צוללת במעמקי התיאולוגיה הקוסמית מצד אחד והנפש האנושית מצד שני, ומנסה להראות איך הכל משתלב.
קראו עוד