לאחר פירוט ארוך מאוד של מבנה המשכן וכל כליו (פרקים כה-כז), של בגדי אהרן ובניו הכהנים (פרק כח) ושל הקרבנות שעל הכהנים להקריב כדי לחנוך את המשכן (פרק כט), מסתיים לו פרק כט בפסוקים החגיגיים הבאים:

כט (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם.

[נ.ב.]

ל (א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה…

השאלה אליה רמזתי ב- נ.ב. נשאלת מאליה: מה פתאום ‘נדחף’ לכאן הציווי על מזבח הקטורת?! והלא הציווי על כל כלי המשכן (למעט הכיור, שאיננו ממש כלי – וראו להלן) נעשה כבר בפרשת תרומה!
חדשים גם ישנים ענו על השאלה הזו בכל מיני דרכים, והנה סקירה ממצה של הפתרונות שניתנו לשאלה זו:
קראו עוד ⇐

באופן מפתיע, למרות ההבדלים הרבים שיש בין שני נוסחי עשר הדברות (שמות כ לעומת דברים ה), את חכמי התלמוד הטרידו שני הבדלים בלבד – “זכור” לעומת “שמור” בדברה הרביעית (שבת), ו”למען ייטב לך” שבדברה החמישית (כיבוד אב ואם).

לגבי ההבדל הראשון (זכור-שמור), תשובתם היתה פשוטה: “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” (בבלי ראש השנה כז ע”א). אכן כבר הראב”ע בפירושו לשמות כ תמה מאוד על מאמר זה, ורק אחרי שהתנצל ש”חלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתנו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן”, קבע את הכלל הידוע “כי הטעמים הם שמורים לא המלות” והגיע למסקנה כי למעשה נאמר רק “זכור”, אלא שכולם הבינו שהכוונה גם ל”שמור” – ראו שם בדבריו, וכן את מאמרו המעניין של הר’ יואל בן-נון (מגדים ט).

לגבי ההבדל השני, מצאנו בתלמוד (בבא קמא נד ע”ב-נה ע”א) התייחסות מפורטת ומעניינת יותר:
קראו עוד ⇐

היום התבשרנו על חניכתו של מפעל שאמור להוות אבן-דרך בפרשנות המקרא בישראל – מפעל ‘מקראות’ של הרב יואל בן-נון. רמזים לפרויקט היה ניתן למצוא בדבריו בכנס ‘מחקרי יפת באהלי שם’, עליו כתבתי לפני כחודשיים:
“איך ניתן ללמוד את המקרא בתפיסות הלימוד הגלותיות שהורגלנו בהן, כשיש לנו ארכיאולוגיה ישראלית ושפה עברית?” הוא קרא שם, והוסיף כי לדעתו הרמב”ן היה מקים קתדרה\אקדמיה ללימוד מקרא בגישה מודרנית המתחשבת בגילויי המדע והלשון וכו’.

אבל אתמול\היום הוסר הלוט מעל הרמזים, והסנונית הראשונה התעופפה לדרכה, הלא היא  פירוש ‘מקראות’ לפרשת ‘יתרו’. מהקובץ משתמע כי חוץ מלרב יואל בן-נון, הפירוש ‘מיוחס’ גם לרב שאול ברוכי, למספר מומחים ולוועדה מייעצת – אבל הספר כתוב בלשון ‘מדבר בעדו’ של הר’ יואל ורוחו המעמיקה והעצמאית שורה על כולו.

קראו עוד ⇐

בפוסט הקודם הדגמתי את הפתרון המעניין המוצע ע”י בעלי התעודות להסביר את הסתירות הגלויות בפרשת מכת הדם. עם בואה של פרשת ‘בא’, אניף שנית את ידי וביא”רתי הקודש מן הבית בהראותי את יקר תפארת גדולת השערה זו בפענוח (חלקי!) של שני הפרקים הסבוכים והמורכבים שחותמים את פרשתנו – הלא המה פרקים יב-יג, העוסקים במצוות הפסח, במכת בכורות, ביציאת מצרים ועוד.

מבט מלמעלה

ניסיתי לסכם בטבלה את תכולתם של פרקים יב (א-נא) ו-יג (א-טז), המונים 67 פסוקים, תוך הבחנה בין הסוּגוֹת (=ז’אנרים) העיקריות: מצוות, סיפור והיסטוריה.
לאחר התבוננות בטבלה, יהיה קל הרבה יותר לעמוד על הקשיים שעולים ממבנה הפרקים הללו:
קראו עוד ⇐

הכינוי ‘תורת התעודות’ מזכיר לי קצת את הספר המכונה ‘תורת המלך’ – בשני המקרים מדובר באוסף של השערות, שזכו (בעברית בלבד!) לכינוי ‘תורה’, שניהם מטרידים בעיקר יהודים דתיים, הבסיס הראייתי שלהם די רעוע, אבל אי אפשר להכחיש שיש שם מדי פעם משהו…
אז הנה דוגמה למשהו שיש בה, באותה תורת השערת תעודות ותיקה, היישר מפרשת השבוע הקודם – פרשת ‘וארא’ (הדוגמה מופיעה גם אצל ברוך י’ שורץ, “התורה: חמשת חומשיה וארבע תעודותיה“, בתוך: ספרות המקרא – מבואות ומחקרים, א (תשע”א), עמ’ 187-191).

“והיה הדם לכם לאות על התעודות”…

מכת הדם (שמות ז, יד-כד) היא המכה הראשונה שנצטווה משה להכות את מצרים, והיא מהווה מעין ‘הגדלה’ של האות האחרון שנתן ה’ למשה להראות לעם (ד ט). אלא שעיון בפסוקי מכת הדם מגלה מייד כי שני סיפורים מקבילים לפנינו:
קראו עוד ⇐