זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – ותן למות בשקט:)

חלק 1

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – כי שכחנו את המוות

חלק 2

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – אלה חיים אלה?!


בפוסטים הקודמים עברנו דרך די ארוכה: מהעתיד הרחוק (2045?) של עידן הסינגולריות שהתברר כאופטימי-מדי, דרך תחזית קודרת למדי בדבר שנות ה”חיים” שהרפואה המודרנית חטפה מידיו הקרות של המוות והפקידה בידיה הצוננות של מיטת בית החולים – ועד לשאלה היהודית הגדולה של העידן המודרני: “אלה חיים אלה?”… את הפוסט האחרון סיימתי במסע בזמן לעת העתיקה, בה נפוץ מנהג ההתאבדות מרצון של מנהיגים ופילוסופים אשר לא מבני ישראל המה, ולאור סיפורו האישי של סבי ז”ל, תהיתי מה יש ליהדות לומר בנושא. קראו עוד

הנה מוטלות גופותינו – המאבק העתיק על גופות חללים

לאחרונה עלתה שוב שאלת החזרת גופות תמורת גופות – ואמנם אני משתדל מאוד להרחיק את הבלוג מאקטואליה מתלהמת (בשביל זה יש את פייסבוק, טוויטר ושות’) אבל הנושא הזה חוזר על עצמו לעייפה כך שהוא לא ממש אקטואליה, מה גם שלאחרונה קראתי שוב את האיליאדה ונפלאתי נוראות לגלות את התובנות שיש ביצירה היוונית העתיקה הזו לגבי הנושא הזה. אבל אפתח, ברשותכם, בתנ”ך.

איפה הגופות?!

באופן די מפתיע, לוקח די הרבה זמן של דפדוף בתנ”ך עד שנתקלים בגופה ראויה לשמה – ומסתבר שבמלחמות הרבות של עם ישראל מיציאת מצרים והלאה, אף אחד לא הוטרד יותר מדי בשאלה מה עושים עם גופות חללי המלחמות הרבות? ולא שלא היו כאלו במהלך הדורות: ” וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם… וְגָבַר עֲמָלֵק”; “וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי… וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה”; וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי… וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי”; “וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ”; “וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא”; ועוד.* קראו עוד

הרהורים על מלחמת החמס נגד עמלק

הרד”ק כתב “כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה” (יהושע ה, יד), וכשהתותחים רועמים וכו’ – אבל לאור מה שנראה כסיומה העצוב\עלוב של עוד התכתשות איזורית, עליה אמר הנביא בהפטרת ט’ באב (היום): בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַ(ה)בְנוּ אָרֶץ, חשבתי לפרסם מעט מהרהוריי בחודש האחרון –  הרהורים סביב פרשיית שאול וחמלתו על אגג מלך עמלק.

כבר אחד מחז”לנו, שבניגוד לכמה מהַגְּגִים מודרניים שביקשו לראות בשאול פעיל זכויות אדם והומניסט אנטי-קלריקלי, הִנגיד באירוניה צינית את חמלתו המדומה כלפי אגג (שאת כל עמו על נשיו וילדיו הרג לפי חרב), אל מול אכזריותו כלפי נוב עיר הכהנים:

אגג מובא לפני שאול - גוסטב דורה

אגג מובא לפני שאול – גוסטב דורה

וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל – אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקב”ה לשאול “לך והכית את עמלק”, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו?! יצאה בת קול ואמרה לו: “אל תהי צדיק הרבה”.
ובשעה שאמר לו שאול לדואג: “סוב אתה ופגע בכהנים” יצאה בת קול ואמרה לו: “אל תרשע הרבה…”

אבל הרהוריי לא עסקו בפסיכו-אנליזה של שאול והסיבה לחמלתו על אגג (ברוח ימינו הרופסים הייתי אומר כי שאול רצה שתישאר לו “כתובת” לפעם הבאה…), אלא באנליזה של עצם הציווי האכזרי על השמדת עמלק “מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר” (שמ”א טו, ג) – מה זה ועל מה זה?!

ההסבר הידוע והמקובל טוען מצד אחד כי זהו דבר ה’ ואין להרהר אחריו, ומצד שני מתנחם בכך שהמצווה למעשה אינה תקפה מזה אלפי שנים ומה שנותר ממנה הוא פולקלור שמתמצה בהכאת המן בפורים. אבל בשורות הבאות אנסה לסקור בקצרצרה 3 דעות אחרות בנושא + להציג כמה ציטוטים מרתקים של חוקרי מקרא נוצרים דווקא, בעלי השלכות אקטואליות מפתיעות. קראו עוד