המשכן המדומיין

'אוהל מועד' בפארק תמנע

'אוהל מועד' בפארק תמנע

המשכן שבנו בני ישראל במדבר, לפי התורה, משך את תשומת ליבם של מפרשים וחוקרים בכל העולם – וגם את ליבם של חובבי האטרקציות בכל העולם, שבנו דגמים שלו למגדול ועד קטן.
התורה הקדישה למשכן המדברי ולעבודה בו עשרות פרקים ואלפי פסוקים, תוך פירוט מדוקדק של מבנהו והחומרים ממנו הורכב, כמו ששמענו במו אוזנינו (=אלו שלא קוראים עלונים) בפרשיות השבוע האחרונות. דא עקא, כשמתעמקים קצת בפרטים מגלים שפרויקט הבנייה המתואר בתורה הוא (כמעט) בלתי אפשרי מבחינה ריאלית.

אז בעקבות דיון מרתק וגדוש עקיצות אישיות (נגדי!) שהיה לי בפורום עצכ"ח, אמרתי לעצמי – למה שרק אני אהנה? לכן אזרתי כגבר מקלדתי לסכם את הדברים בבלוג, ולזכות לתגובות (ענייניות, אני מקווה!) מאת הקוראים, שצמאה נפשם לקצת ארכאולוגיה מדברית עתיקה, במקום דיונים ממוחזרים בפוליטיקת הבחירות. קראו עוד

הַנְגָּדָה של פסח – לקראת סטרוקטורליזציה אנתרופולוגית של ריטואל דיסקורסיבי-רליגיוזי

ההגדה של פסח זכתה לאינספור פירושים ומהדורות – אף אני הקטן הוצאתי לאור מהדורה ביקורתית של הטקסט – אבל הריני כבן 40+ שנה ולא זכיתי שתיאמר הגדה של פסח מנקודת מבט אנתרופולוגית. אז הנה נסיון למילוי החלל בתחום, בפוסט שכותרתו היתה יכולה להיות ספר של רסלינג (גם לזה לא זכיתי…) – אבל קודם כל, הקדמה מתודולוגית קצרה.

אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית – הַנְגָּדָה כגורם מסביר

במוצאי שמחת תורה כלשהי, אגב נסיוני להסביר אירוע מביך של הדרת נשים, נעזרתי באנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית של קלוד לוי- שטראוס זח"ל – וכאן המקום לבצע שוב ניצול ציני של התיאוריה היפה הזו, שתיקרא להלן א"ס.

structuralismבקצרה, הא"ס טוענת שהמין האנושי נוטה לחלק את התופעות הטבעיות לקטגוריות מובחנות, ו'לקבץ' אותן לצמדים בינאריים מנוגדים כמו זכר-נקבה, אדם-חיה, קודש-חול, אנחנו-הם וכן הלאה. כדי להתמודד עם תופעות ש'שוברות' את הסדר – למשל גבר שנראה כאשה – נוצרו מיתוסים וטאבואים שנועדו מצד אחד לספר על מצבים כאלה – למשל אדם שהופך לחיה – ומצד שני להזהיר מפניהם. הא"ס מסייעת להסביר גם ממצאים 'פיזיים', כמו טקסים שונים ומשונים, וגם ממצאים טקסטואליים – וביניהם גם התנ"ך שלנו.

ואכן, כמה אנתרופולוגים ידועי-שם הציעו ניתוחים א"סיים לפרשיות מקראיות – כמו מארי דגלאס, שהציגה הסבר מרתק לחוקי הכשרות בתורה, וכמו סר אדמונד ליץ', מיקירי הבלוג, שהציע ניתוח סטרוקטורליסטי של פרקי הבריאה, של טקס הקמת המשכן, ועוד. אז אם יורשה לי לאחוז בשולי גלימותיהם הטקסיות של האנתרופולוגים הנ"ל, אנסה להציע ניתוח סטרוקטורליסטי-ניגודי גם לממצאים ה'פיזיים' של הפסח, וגם לממצאים הטקסטואליים שלו, מהתורה ועד להגדה. קראו עוד

מהודוּ ועד סינַי – פָּרלֶלומניה

פרללומניה (Parallelomania) היתה כותרת מאמרו של הרב-ד"ר שמואל סאנדמל שפורסם ב-1962, שביקר בחריפות את הקְבּלת-היתר בין הכתבים השונים מימי הבית השני. מאז הפכה הפרללומניה למטבע לשון עובר לחוקר, וכל המבקש להשוות בין, נאמר, טקס גירוש רוחות אינדיאני עתיק לבין טקס פתיחת הדלת לאליהו הנביא, מקפיד להדגיש: "אמנם יש להיזהר מאוד מפרללומניה וכו', א-ב-ל במקרה זה דווקא נראה כי…" – וכן על זה הדרך.

אז כהכנה לפרשת צַו הקרבה ובאה, ואולי גם לליל הסדר המהווה טקס ארוך וגדוש פרטים, אני הולך לחטוא בפרללומניה מהזן היותר גרוע – השוואה בין טקס הקמת המשכן שאירע (?) אי-אז לפני כ- 3300 שנה במדבר סיני, לבין הטקס ההינדי לאל האש אַגני (ה- Agnicayana) ששוחזר ביוזמת החוקר פריץ סטאל לפני כ- 40 שנה, בכפר בצפון הודו. הטקס מתועד בספרו של סטאל, AGNI – The Vedic Ritual of the Fire Altar, אבל יש לי תחושה שחלקכם (כמוני) לא תטרחו לקרוא את כולו – אז הנה הסרט, עליו כתבתי בקצרה בפוסט הקודם ושבעקבותיו הגיע סטאל למסקנתו המרעישה לפיה אין לטקסים שום משמעות מעבר לעצם קיומם:


קראו עוד

הבית אשר נשכח – בעקבות חנוכת המקדש השני

חנוכת המזבח בעליית זרובבל - המאייר שגה קלות והכתירת את התמונה במילים "חנוכת המקדש", אבל המקדש נחנך 4 שנים מאוחר יותר

חנוכת המקדש בעליית זרובבל (עזרא ג), בערך בשנת 537 לפנה"ס – בפועל נבנה רק המזבח, ובניין המקדש חודש רק בשנת 520, בעידוד חגי וזכריה

משום מה נשמט מלוח השנה היהודי אחד האירועים החשובים והמרגשים בתולדות עם ישראל, שקרה ממש בימים אלו, וליתר דיוק, ב-ג' באדר לפני כ- 2,500 שנים – וכוונתי לחנוכת בית המקדש השני בימי שיבת ציון. האירוע התרחש בשנת 516 לפנה"ס, שבעים שנה בדיוק לאחר חורבן בית המקדש הראשון, וכעשרים שנה לאחר הצהרת כורש – אבל ככל שידוע לי אין שום טקס(ט) עבור היום הזה, והוא חולף בלוח השנה בלי להשאיר סימן.

אז כדי לתקן את המצב (באיחור קל, מקוצר רוח ומעבודה קשה), הרשו לי לצטט את תיעוד הטקס, היישר מהדיווח המובא בפרק ו' של ספר עזרא:

(יד) וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס.
וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וּבָנוּ וְתִקְּנוּ, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס.
(טו) וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא.
וְנִשְׁלַם בַּיִת זֶה עַד יוֹם שְׁלֹשָה לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ.
(טז) וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה.
וְעָשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים וּשְׁאָר בְּנֵי הַגּוֹלָה, חֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה בְּחֶדְוָה.
(יז) וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
וְהִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה, פָּרִים מֵאָה, אֵילִים מָאתַיִם, כְּבָשִׁים אַרְבַּע מֵאוֹת, וּצְפִירֵי עִזִּים, לְחַטֵּא עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר, לְמִנְיַן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
(יח) וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה.
וְהֵקִימוּ הַכֹּהֲנִים בִּפְלֻגּוֹתֵיהֶם, וְהַלְּוִיִּים בְּמַחְלְקוֹתֵיהֶם, עַל עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, כִּכְתָב סֵפֶר מֹשֶׁה.

טוב, הייתי מסיים כאן, אבל כדי לא להשאיר הגיליון חלק, כמו שאומרים, אעלה על הכתב את התמיהות העולות מהקטע ואת הצעת התשובה אליהן, כפי שנגלתה לי מן השמיים, ומן השמיים ירחמו…  קראו עוד

המתנות – בחזרה למקרא

תקציר הפרקים הקודמים

malinowski_trobriandsפרק א – בעקבות פרשיית מתניהו ותגובת חברי אמ;לק של הממשי, התעורר צורך דחוף להסביר את מקורה של המתנה כ"פאקינג עובדה חברתית טוטאלית". יצאתי למסע ההסברה בראשית המאה ה-20, עם גילויו של ברוניסלב מלינובסקי את "טבעת הקוּלה" באיים הטרובריאנדיים, אותם מסעות שיט שמטרתם הענקת צמידים שונים מאדם לרעהו וחוזר חלילה לאין קץ. משם הפלגתי חזרה לצרפת אל מרסל מוס, שבעקבות מלינובסקי וממצאים נוספים פרסם את "המסה על המתנה", ובה טען שלוש טענות מרכזיות:
1) המתנה בפרט ויחסי החליפין בכלל הם "מוסד חברתי טוטאלי", שחשיבותו עולה בהרבה על המשמעות הכלכלית הפשטנית שיוחסה לו. 2) כל מתנה 'מצפה' לתגמול הולם – אין מתנות חינם.  3) המתנה מייצגת את רוחו\נשמתו של הנותן, ולכן הענקת מתנה משמעה הענקת חלק מעצמך (מה שמסביר את שתי המסקנות הקודמות).

bedouin_lamb_giftפרק ב – כדי להגשים את חלומו של מלינובסקי למצוא דוגמאות נוספות לתופעת המתנה, חזרתי בזמן לתקופה ההומרית, בה גילה מוזס פינלי את תופעת המתנות במלוא הדרה באיליאדה ובאודיסיאה, כחלק ממוסד ה'קסניה' היווני. משם עברתי בקפיצת הדרך אל המאה ה-20 והראיתי שהתופעה קיימת ובעוצמה רבה גם בתרבות הבדואית וגם בתרבות היפנית בנות דורנו.


אז אחרי שעלינו למרום המחקר האנתרופולוגי ולקחנו שבי, מתנות באדם, הגיע הזמן ליישם את החומר הנלמד על כמה פרשיות מקראיות עלומות. מקוצר המקום ואופי הבלוג, אאריך בדוגמה אחת ואקצר בשאר, וישמע חכם ויוסיף לקח. אז הדוגמה הארוכה תהיה, ברשותכם, מתוך פרשת בֹּא שנקראה לא מכבר, וששיאה הוא מכת בכורות ש'שכנעה' את פרעה להיכנע סופסוף ולשחרר את בני ישראל ממצרים.   קראו עוד