לִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים – מבחר הערות נוסח לשיר השירים

רבות נאמר, סופר, דובר, תואר, נדרש ונכתב על מגילת שיר השירים אותה נהגו לקרוא בפסח, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא – ועד שאנו שואלים למה כתוב, הבה נשאל מה כתוב. ובכן, מסתבר שכמה וכמה פסוקים ידועים ומוכרים הם למעשה חסרי פשר. לעיתים זו בעיה דקדוקית – למשל “מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (גוף שני) הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו (גוף שלישי)”, ולעיתים מדובר בביטוי סתום – למשל מהן “יְרִיעוֹת שְׁלֹמֹה”? ומיהו אותו “מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים”?

למען האמת, כבר שני הפסוקים הראשונים  במגילה מעוררים תמיהה: “שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה” – לכאורה מדובר בשיר של שלמה (כמו מזמור לדוד = של דוד). אבל בפסוק הבא כבר מדברת הרעיה: “יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ”! ובכן, יש שהציעו לקרוא “שִׁיר הַשִּׁירִים הַשָּׁרִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה”, כלומר, מדובר בשיר שחיברו משוררי שלמה (השוו קהלת ב, ח: “עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת”), והם שמו את הדברים בפי הרעיה בפסוק הבא.

אבל מתישהו גיליתי הצעה הרבה יותר מעניינת מפיו של לא אחר מאשר… עמוס עוז! ואלו דבריו, במאמר שכתב יחד עם בתו:

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר אָשִׁיר לִשְׁלֹמֹה.
באמצעות הכנסתה של אות עברית קטנה לשורת הפתיחה אנחנו מבקשים להציע שמשורר שיר השירים, או אחד ממשורריו, היה משוררת. נקרא לה אבישג. היֹה היתה אבישג השונמית, צעירה מצודדת שנקראה לחמם בלילות את יצועו של דוד הבא בימים. בשיר השירים מופיעה “השולמית”, כך, בהא הידיעה, אשר יש המזהים אותה עם השונמית… אם אבישג החידתית שלנו אכן חיברה לפחות חלקים מהספר הארוטי ביותר בספרייה המקראית, הרי מקומה שמור בין המשוררות הגדולות של התנ”ך, לצד מרים ודבורה – וכך יש לנו משוררת גדולה אחת בתורה, אחת בנביאים, ואחת בכתובים.

עד כאן תורף דבריו ז”ל ודפח”ח, ויה”ר שיהיו שפתיו דובבות בקבר, כמדרשם ז”ל על הפסוק במגילתנו “דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים” (אמנם בתרגומים גרסו דּוֹבֵב שפתי ישנים שְׂפָתַי וְשִׁנָּי…). ומהפסוק הראשון, נעבור ברשותכם למגילה כולה ולמבחר הערות הנוסח שליקטתי מהספה”ק, לקיים מ”ש כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ. קראו עוד

כִּתְבוּ כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם – הערות נוסח למגילת אסתר

כידוע הקפידו בקהילות ישראל על קריאת המגילה לפי הנוסח ה’נכון’ ושמיעת כל מילה ומילה בה. כרגיל, האשכנזים הלכו עם זה עד הסוף, ובשל שתי תקלות היסטוריות קלות, נהגו האשכנזים לחזור ולקרוא פעמיים את המילים (ח, יא) “לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג | לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד” וכן (ט, ב) “וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם | בִּפְנֵיהֶם” – למרות שהגרסה השנייה היא טעות נוסח ברורה שהשתרבבה אי-אז בהדפסת מקראות גדולות ע”י יעקב בן חיים (שאגב, התנצר בסוף ימיו). ועד כדי כך גברה תאוות הנוסח ה’נכון’, שהוסיפו טעות על טעות ובקריאת פרשת זכור (דברים כה) הקפידו האשכנזים לכפול גם את המילה “תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר | זֶכֶר עֲמָלֵק”, כאשר הגרסה הראשונה (והנכונה!) נהגית “זֵייכר”, והשנייה נהגית כמבטא הישראלי הרגיל. הטעויות הברורה בשני המנהגים האלה כבר הוצגו במאמר שנון ונוקב מאת הר”ב ברויאר, שסיכם לגבי שניהם:

כאשר אנחנו קוראים את המגילה על -פי נוסח כל רבותינו נשמתם עדן, אנחנו גם מקימים גלעד ומזכרת נצח לאותו מומר משומד, שתרם לנו את הנוסח המשובש שלו. יימחה זכר עמלק, אבל ייזכר לעד המומר בן אדוניהו (שמו המלא: יעקב בן חיים בן יצחק בן אדוניהו) – בצד בן אשר, בן מיימון ורבותינו, זכר כולם לברכה?!

נראה אפוא, שהגיעה השעה להחזיר עטרה ליושנה. נחזור אל מנהג אבותינו הקדושים, כפי שהיה מוחזק בידיהם מימות עולם. נקרא את פרשת זכור כפי שנקראה בידי כל גדולי אשכנז מאז ומתמיד. אל נטיל ספק בנוסח המקרא במקום שהספק לא שלט בו מעולם! נמחה את זכר עמלק – דרך ודאי ולא דרך ספק!

קראו עוד

דָן וְיָוָן – השבט היווני שחדר לישראל

אתם הראיתם לדעת שקשרים עמוקים ונסתרים קושרים בין בני ישראל לבני יוון – אבל בשורות הקצרות הבאות אני מתכוון לחשוף תגלית נוראה, ולפיה לא די בזאת שהיו קשרים ספרותיים ומוזיקליים בינינו ליוונים, אלא ששבט שלם מישראל הוא למעשה מתיוון מוחלט! והכוונה כמובן לשבט דן, כנרמז בכותרת הפוסט.
שבט דן זכה לאיזכורים די רבים במקרא, בוודאי ביחס לשבטים ה”קטנים” האחרים – אלא שכמעט כל איזכור שלו מעורר תמיהה. הנה למשל קראנו בפרשת השבוע האחרונה על בני השבטים, ובעוד שלכולם יש בנים נורמליים, לגבי דן נאמר: “וּבְנֵי דָן חֻשִׁים” – לשון רבים, המיוחסת בדרך כלל לעמים או שבטים, לא לאנשים. נמשיך לפרשת השבוע הקרובה, בה יעקב מברך את דן ש”יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” – כלומר, הוא לא ממש אחד משבטי ישראל אבל הוא יזכה להיות כמו אחד מהם – מוזר! נדלג כמה מאות שנים קדימה לראשית ימי השופטים, אז מתגלה לנו שמכל השבטים, דן הוא היחיד שמחפש את עצמו: “וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת…” – והוא אכן יוצא מצרעה ואשתאול ומוצא לו נחלה באיזור דן = הבניאס; מה שמעורר את התמיהה על נזיפתה של דבורה בשבט דן: “וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת?” – על אלו אוניות מדובר, כשהשבט מעולם לא זכה להגיע לחוף?!

התמיהה האחרונה מגיעה מהאיזכור האחרון של דן במקרא (לא כולל דברי הימים), בפסוק חידתי מספר יחזקאל (כז) המופיע גם בכותרת הפוסט הזה: “וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ” – דן ויוון, לא פחות! קראו עוד