קבלה עוקרת מקרא

(אזהרת טריגר: הדברים הבאים מיועדים רק לאלו אשר לא כרעו לבעל ההילולה!)

במין אירוניה יהודית שכזו, הילולת ל”ג בעומר תחול השנה בדיוק אחרי שקראנו בפרשת אמֹר על האיסור של הכהנים להיטמא למתים ולפני שנקרא בפרשת בְּהר “לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם”… אלא שהשנה זכינו לאורו של ספר יוצא דופן שכמוהו נדמה לי שלא נכתב מעולם, הלא הוא “הקבלה – אסונה של אמונת ישראל” (בהוצאת ידיעות ספרים).
שם הספר, והתמונה המפורשת שבכריכתו, עלולים לשדר אולי סוג של פרובוקציה בסגנון מאמרי Ynet יהדות (ואכן המחבר זכה שם לכתבה שעוררה מאות תגובות) – אבל לא (רק) היא. מדובר בספר שמציג לראשונה בצורה ברורה ותוך ציטוט נרחב של מקורות ראשוניים את מערכת האמונות האמיתית – והמטורפת לעתים – של הקבלה, כשלצידה ביטויי ההתנגדות המפורשים שנאמרו מפי גדולי ישראל בכל הדורות כנגדה. כל זה כתוב באופן קולח ומלא עניין, ובסגנון מושחז, עוקצני ומלא בוז ל’חכמת’ הקבלה – אבל גם למי שמעדיף סגנון אובייקטיבי צונן כדאי מאוד מאוד לקרוא בספר הזה בבחינת “רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק” – כי להערכתי יש ציבור לא קטן שמביט בספקנות רבה על הקבלה אבל חושש מלהביע עמדה לגביה בשל חוסר ידע מצד אחד ו’יראת גדולי ישראל’ מצד שני – והספר הזה הוא המענה לשתי הבעיות האלה, בבחינת “בהאי חיבורא יפקון ביה מן גלותא דקבלה ברחמי”…

אם קבלה היא – נקבל?!

אני לא רוצה לגזול מכם את ההנאה והתדהמה בקריאת הספר עצמו על ידי סקירה מפורטת מדי, ולכן אסתפק בכמה ‘היילייטים’ שהדהימו אותי, לפחות, בתור מי שקרא לא מעט (יחסית לחוקר מקרא!) על הקבלה והמקובלים: קראו עוד

וְקָרָהוּ אָסוֹן #1 – מלחמת גדעון

(בהמשך לפוסט הקודם על אסון הקורונה)
סיפורו של גדעון\ירובעל ונצחונו המופלא על מדיין מהדהד בהיסטוריה הישראלית כבר מסוף תקופת השופטים. שמואל מזכיר אותו בשורה אחת עם שופטים חשובים אחרים שהצילו את ישראל: “וַיִּשְׁלַח ה’ אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם” (שמ”א יב, יא); בתהלים פג מבקש המשורר שה’ יכה באויבי ישראל “כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ”, ובישעיהו ט-י מתואר נצחון עתידי גדול על האויב האשורי במילים הבאות:

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל… שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל. כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן. (ט, א-ג)
וְעוֹרֵר עָלָיו ה’ צְבָאוֹת שׁוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם. (י, כו)

מאוחר יותר, בתקופת הבית השני, אנחנו פוגשים את יהודה המכבי שמחקה בבירור את פעולותיו של גדעון (שחרור לוחמים לפני הקרב, תכסיסי מלחמה, רדיפה עיקשת אחרי האויב) – אם כי באופן קצת מפתיע, הוא לא מזכיר אותו בנאומיו למרות שהוא מזכיר למשל את גבורת דוד וגבורת יונתן (מקבים א ד, ל). במסורת הנוצרית גדעון הפך לסמל של משרת האל הלוחם בכפירה ואף זכה לכך שאגודת “הגדעונים” תניח תנ”ך על שמו בכל מלון בארה”ב.

אבל את שיא תפארתו זכה גדעון המנוח להשיג רק בראשית המאה ה-20 עם התעוררות התנועה הציונית בארץ ישראל: ב- 1913 הוקם ארגון הנוער “הגדעונים” שהיווה את הבסיס לניל”י, ב- 1938 הקים וינגייט את “פלגות הלילה המיוחדות” שכונו גם הן “גדעונים”, ושנתיים מאוחר יותר פיקד אותו וינגייט על “Gideon Force” אותו הקים לסייע לאתיופים במלחמתם באיטלקים; מאוחר יותר נקרא גדוד 13 של גולני על שמו, וכנ”ל יחידת המסתערבים של המשטרה – ואמרתו המפורסמת “מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ” נחקקה על אחד מקירות הבטון האימתניים של בה”ד 1. קראו עוד

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁיו

פרשיות השבוע הנוכחיות מלאות מצוות כרימון, אך את רובן היהודי המצוי לא זוכה לקיים, בעיקר בגלל החוסר במקדש (ובגלל גישה פחות דע”אשית לחיים:) אבל הדבר המוזר הוא שגם מצוות שהיה אפשר לקיים בדורנו, זוכות להתעלמות יחסית – ועל שתיים מהן העיר לאחרונה ד”ר אבי שוויקה בקבוצת פ”ב חדשה ומעניינת: האחת מפרשת כי תצא היא מצוות “נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת”, שמשום מה שקעה לתהום הנשייה – והשנייה והידועה יותר, היישר מפרשת שופטים: “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”. ואלו דבריו שנכתבו בנימה אישית:

rashbi_oilכל ימיי אני מתהלך בעולם בתמהון גדול מאוד – אני חי בעולם, בעם, בתקופה, שבו כולם בטוחים שהאלילות היא משהו פרהיסטורי, משהו של העבר הרחוק, משהו שכבר מזמן השארנו מאחורינו. שעבודה זרה זה דבר שנעלם ואיננו אחרי תקופת התנ”ך… אני רואה אלילות בכל מקום. לא צריך לנסוע להודו בשביל זה. רואה אותה בחצרות האדמו”רים, רואה אותה בהערצת הגדויילים, רואה אותה במרן המשקיף מלמעלה, בתמונה של הבבא סאלי התלויה בדוכן הפלאפל, בחסידות, בקבלה, בעלייה לקברות צדיקים, בעלייה לרגל למירון ולאומן. איפה לא. נראה שכולם רגילים לכל זה…

ואכן ההקשר של מצוות תָּמִים תִּהְיֶה הוא ברור – איסור מוחלט “לתחמן” את ה’ בדרכים עקיפות: “לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים (מקובלים?) מְעוֹנֵן (“שעה המסוגלת”?) וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (בבות?) וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (ברסלב?)… תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”.
אבל כדי ללמד מעט סנגוריה על עם ישראל, ובייחוד עם פתיחת חודש אלול, ראיתי לנכון להציג בקצרה את “תולדות האלילות הישראלית” (במחווה ל”תולדות האמונה הישראלית” של קויפמן). מעין מבט-על שעשוי להבהיר איך הגענו עד הלום ומדוע העבודה הזרה בצורותיה השונות תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית. קראו עוד

פרללומניה מוזיקלית – מהביטלס לפלמנקו ומהודו לים סוף

הרעיון של פרללומניה מהפוסט הקודם מצא חן בעיניי, ובפוסט הזה אני מתכוון לעבור כל גבול ולקשר בין היארצייט של הביטלס, פלמנקו, פאקו דה לוסיה, ראווי שנקר, הינדואיזם, שאלת מקדש הדממה, חנוכת המשכן ושירת הים (=פסח).
אז הבה נתחבר לאוזניות, נעבור לישיבת לוטוס ו… נתחיל.

“עד שלא שקעה שמשם של הביטלס…”

הביטלס – כמה דקות אחרי ששמעו את פאקו מנגן... (לתמונה המקורית)

הביטלס – כמה דקות אחרי ששמעו את פאקו מנגן…
(לתמונה המקורית)

ערב פסח הקרב ובא חל ב- 10 באפריל, הלא הוא היארצייט לפירוקה של הביטלס בשנת 1970 (והמעריצים נהגו לסיים שמיעת אלבום שלם ולהיפטר מתענית:) אמנם אני אישית לא מתחבר כל כך לשירים שלהם ומעדיף כידוע פלמנקו – אבל מתישהו גיליתי קשר מופלא ומעניין בין נסיכי הפופ המערבי לבין מלך הפלמנקו הספרדי, פאקו דה לוסיה.
לאחר מותו המפתיע (התקף לב) של פאקו לפני שלוש שנים, התפרסמו בכל רחבי העולם כתבות הסוקרות את חייו ומנסות להסביר את סוד קסמו. אחת המעניינות שבהן היתה של המוזיקאי מארק האדסון, שאין לו ולא היה לו שום קשר לפלמנקו, ודווקא משום כך המשפט הבא שלו צד את תשומת ליבי:

פאקו דה לוסיה, שנפטר בפברואר, היה גיטריסט הפלמנקו הגדול ביותר בדורו, אדם שהשפעתו על החיים בספרד היתה גדולה לפחות כמו זו של הביטלס בבריטניה. (מתוך כתבה בטלגרף)

קראו עוד

הבית אשר נשכח – בעקבות חנוכת המקדש השני

חנוכת המזבח בעליית זרובבל - המאייר שגה קלות והכתירת את התמונה במילים "חנוכת המקדש", אבל המקדש נחנך 4 שנים מאוחר יותר

חנוכת המקדש בעליית זרובבל (עזרא ג), בערך בשנת 537 לפנה”ס – בפועל נבנה רק המזבח, ובניין המקדש חודש רק בשנת 520, בעידוד חגי וזכריה

משום מה נשמט מלוח השנה היהודי אחד האירועים החשובים והמרגשים בתולדות עם ישראל, שקרה ממש בימים אלו, וליתר דיוק, ב-ג’ באדר לפני כ- 2,500 שנים – וכוונתי לחנוכת בית המקדש השני בימי שיבת ציון. האירוע התרחש בשנת 516 לפנה”ס, שבעים שנה בדיוק לאחר חורבן בית המקדש הראשון, וכעשרים שנה לאחר הצהרת כורש – אבל ככל שידוע לי אין שום טקס(ט) עבור היום הזה, והוא חולף בלוח השנה בלי להשאיר סימן.

אז כדי לתקן את המצב (באיחור קל, מקוצר רוח ומעבודה קשה), הרשו לי לצטט את תיעוד הטקס, היישר מהדיווח המובא בפרק ו’ של ספר עזרא:

(יד) וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס.
וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וּבָנוּ וְתִקְּנוּ, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס.
(טו) וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא.
וְנִשְׁלַם בַּיִת זֶה עַד יוֹם שְׁלֹשָה לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ.
(טז) וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה.
וְעָשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים וּשְׁאָר בְּנֵי הַגּוֹלָה, חֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה בְּחֶדְוָה.
(יז) וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
וְהִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה, פָּרִים מֵאָה, אֵילִים מָאתַיִם, כְּבָשִׁים אַרְבַּע מֵאוֹת, וּצְפִירֵי עִזִּים, לְחַטֵּא עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר, לְמִנְיַן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
(יח) וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה.
וְהֵקִימוּ הַכֹּהֲנִים בִּפְלֻגּוֹתֵיהֶם, וְהַלְּוִיִּים בְּמַחְלְקוֹתֵיהֶם, עַל עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, כִּכְתָב סֵפֶר מֹשֶׁה.

טוב, הייתי מסיים כאן, אבל כדי לא להשאיר הגיליון חלק, כמו שאומרים, אעלה על הכתב את התמיהות העולות מהקטע ואת הצעת התשובה אליהן, כפי שנגלתה לי מן השמיים, ומן השמיים ירחמו…  קראו עוד