(אזהרת טריגר: הדברים הבאים מיועדים רק לאלו אשר לא כרעו לבעל ההילולה!)
במין אירוניה יהודית שכזו, הילולת ל”ג בעומר תחול השנה בדיוק אחרי שקראנו בפרשת אמֹר על האיסור של הכהנים להיטמא למתים ולפני שנקרא בפרשת בְּהר “לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם”… אלא שהשנה זכינו לאורו של ספר יוצא דופן שכמוהו נדמה לי שלא נכתב מעולם, הלא הוא “הקבלה – אסונה של אמונת ישראל” (בהוצאת ידיעות ספרים).
שם הספר, והתמונה המפורשת שבכריכתו, עלולים לשדר אולי סוג של פרובוקציה בסגנון מאמרי Ynet יהדות (ואכן המחבר זכה שם לכתבה שעוררה מאות תגובות) – אבל לא (רק) היא. מדובר בספר שמציג לראשונה בצורה ברורה ותוך ציטוט נרחב של מקורות ראשוניים את מערכת האמונות האמיתית – והמטורפת לעתים – של הקבלה, כשלצידה ביטויי ההתנגדות המפורשים שנאמרו מפי גדולי ישראל בכל הדורות כנגדה. כל זה כתוב באופן קולח ומלא עניין, ובסגנון מושחז, עוקצני ומלא בוז ל’חכמת’ הקבלה – אבל גם למי שמעדיף סגנון אובייקטיבי צונן כדאי מאוד מאוד לקרוא בספר הזה בבחינת “רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק” – כי להערכתי יש ציבור לא קטן שמביט בספקנות רבה על הקבלה אבל חושש מלהביע עמדה לגביה בשל חוסר ידע מצד אחד ו’יראת גדולי ישראל’ מצד שני – והספר הזה הוא המענה לשתי הבעיות האלה, בבחינת “בהאי חיבורא יפקון ביה מן גלותא דקבלה ברחמי”…
אם קבלה היא – נקבל?!
אני לא רוצה לגזול מכם את ההנאה והתדהמה בקריאת הספר עצמו על ידי סקירה מפורטת מדי, ולכן אסתפק בכמה ‘היילייטים’ שהדהימו אותי, לפחות, בתור מי שקרא לא מעט (יחסית לחוקר מקרא!) על הקבלה והמקובלים: קראו עוד
אבל את שיא תפארתו זכה גדעון המנוח להשיג רק בראשית המאה ה-20 עם התעוררות התנועה הציונית בארץ ישראל: ב- 1913 הוקם ארגון הנוער “הגדעונים” שהיווה את הבסיס לניל”י, ב- 1938 הקים וינגייט את “פלגות הלילה המיוחדות” שכונו גם הן “גדעונים”, ושנתיים מאוחר יותר פיקד אותו וינגייט על “Gideon Force” אותו הקים לסייע לאתיופים במלחמתם באיטלקים; מאוחר יותר נקרא גדוד 13 של גולני על שמו, וכנ”ל יחידת המסתערבים של המשטרה – ואמרתו המפורסמת “מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ” נחקקה על אחד מקירות הבטון האימתניים של בה”ד 1. 
כל ימיי אני מתהלך בעולם בתמהון גדול מאוד – אני חי בעולם, בעם, בתקופה, שבו כולם בטוחים שהאלילות היא משהו פרהיסטורי, משהו של העבר הרחוק, משהו שכבר מזמן השארנו מאחורינו. שעבודה זרה זה דבר שנעלם ואיננו אחרי תקופת התנ”ך… אני רואה אלילות בכל מקום. לא צריך לנסוע להודו בשביל זה. רואה אותה בחצרות האדמו”רים, רואה אותה בהערצת הגדויילים, רואה אותה במרן המשקיף מלמעלה, בתמונה של הבבא סאלי התלויה בדוכן הפלאפל, בחסידות, בקבלה, בעלייה לקברות צדיקים, בעלייה לרגל למירון ולאומן. איפה לא. נראה שכולם רגילים לכל זה…
