ההגדה של פסח זכתה לאינספור פירושים ומהדורות – אף אני הקטן הוצאתי לאור מהדורה ביקורתית של הטקסט – אבל הריני כבן 40+ שנה ולא זכיתי שתיאמר הגדה של פסח מנקודת מבט אנתרופולוגית. אז הנה נסיון למילוי החלל בתחום, בפוסט שכותרתו היתה יכולה להיות ספר של רסלינג (גם לזה לא זכיתי…) – אבל קודם כל, הקדמה מתודולוגית קצרה.
אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית – הַנְגָּדָה כגורם מסביר
במוצאי שמחת תורה כלשהי, אגב נסיוני להסביר אירוע מביך של הדרת נשים, נעזרתי באנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית של קלוד לוי- שטראוס זח”ל – וכאן המקום לבצע שוב ניצול ציני של התיאוריה היפה הזו, שתיקרא להלן א”ס.
בקצרה, הא”ס טוענת שהמין האנושי נוטה לחלק את התופעות הטבעיות לקטגוריות מובחנות, ו’לקבץ’ אותן לצמדים בינאריים מנוגדים כמו זכר-נקבה, אדם-חיה, קודש-חול, אנחנו-הם וכן הלאה. כדי להתמודד עם תופעות ש’שוברות’ את הסדר – למשל גבר שנראה כאשה – נוצרו מיתוסים וטאבואים שנועדו מצד אחד לספר על מצבים כאלה – למשל אדם שהופך לחיה – ומצד שני להזהיר מפניהם. הא”ס מסייעת להסביר גם ממצאים ‘פיזיים’, כמו טקסים שונים ומשונים, וגם ממצאים טקסטואליים – וביניהם גם התנ”ך שלנו.
ואכן, כמה אנתרופולוגים ידועי-שם הציעו ניתוחים א”סיים לפרשיות מקראיות – כמו מארי דגלאס, שהציגה הסבר מרתק לחוקי הכשרות בתורה, וכמו סר אדמונד ליץ’, מיקירי הבלוג, שהציע ניתוח סטרוקטורליסטי של פרקי הבריאה, של טקס הקמת המשכן, ועוד. אז אם יורשה לי לאחוז בשולי גלימותיהם הטקסיות של האנתרופולוגים הנ”ל, אנסה להציע ניתוח סטרוקטורליסטי-ניגודי גם לממצאים ה’פיזיים’ של הפסח, וגם לממצאים הטקסטואליים שלו, מהתורה ועד להגדה. קראו עוד
אחרי שצלחנו את החלק הקשה שלא לומר המעיק של ספר ויקרא (=תזריע-מצורע), הגיע הזמן להתרווח קצת בכורסה ולהרהר בשאלה הנצחית בדבר המשמעות הפנימית והעמוקה של חוקי תורת הכהנים: הפרקים הראשונים של ויקרא עסקו באינספור הלכות הקרבן, מנקודת הראות של המקריב ומנקודת הראות של הכהנים; אחר כך פורט בפרטי פרטים הטקס הממושך של הקמת המשכן והקדשת הכהנים; בהמשך זכינו ללקסיקון זואולוגי בדמות הלכות כשרותם של בעלי חיים שונים ומשונים למאכל; או-אז הגענו לשיא הבירוקרטיה הכהנית העוסקת בנהלי זיהוי, בידוד וטיהור הצרעת לסוגיה השונים, וקינחנו בטומאות האקזוטיות של הזב והזבה (אולי לסגור מעגל עם טומאת היולדת בה נפתחה פרשת תזריע). בהמשך עוד צפוי לנו טקס יום הכיפורים על כלליו החריגים, ודיני העריות המרובים – ואז סוף סוף נגיע לפרשת קדושים (‘ספר הקדושה’ כפי שהוא מכונה אצל החבר’ה מגרמניה) שמחזירה אותנו איכשהו להיגיון המערבי המוכר לנו. 