בני האלהים ובנות האדם – בין יוון לישראל

מה הייתם אומרים אם הייתי מוצא ספר ובו מתוארת בריאת העולם, יצירת הגבר ולאחריו יצירת האשה, הסבר כיצד האשה הביאה את הרע לעולם, "עץ משפחה" גנאולוגי מפורט של תולדות האנושות, סיפור על בני אלים ששוכבים עם בנות האדם שהוביל להחרבת העולם במבול, סיפור על ניצול מהמבול שנוטע כרם, עוד עץ משפחה מפורט של ניצולי המבול, סיפורים על 'הממציאים הראשונים', ולקינוח – סיפורים על זוגות אחים שמייצגים לאומים שונים? (כאן נגמרת השאלה:)

בראשית ואודיסיאה - מקור משותף?

בראשית ואודיסיאה – מקור משותף?

טוב, כמו שאתם יכולים לנחש, אני לא מתכוון לספר בראשית, ואפילו לא לסיפורי גילגמש וחבריו מבבל\ מסופוטמיה, אלא לאוסף יצירות עתיקות משכנתנו הקרובה יותר, היא יוון העתיקה. הקשרים בינינו לבין יוון ידעו עליות ומורדות, ממוקדון ואנטיוכוס, דרך פילון ואנשי אלכסנדריה ועד יהודה פוליקר ושמעון פרנס – אבל מספרי ההיסטוריה נראה שלפני אלכסנדר מוקדון לא היה לנו קשר של ממש עם יוון (שמוזכרת, אגב, לראשונה בפרשת נח, ועוד 6 פעמים בלבד בתנ"ך, 4 מהן בספרי דניאל ודברי הימים שהתחברו לא הרחק מימי מוקדון). אבל הספרות היוונית העתיקה פותחת לנו חלון לים התיכון ומגלה שייתכן מאוד והקשרים בין יוון לישראל היו עמוקים יותר ממה שחשבנו. אבל כל דבר בעיתו.

סיפורי ראשית בכתיבה הגנאלוגית של ישראל ויוון: תעודות ספר בראשית לאור הספרות הגנאלוגית היוונית ומסורות נוספות ממזרח הים התיכון הקדום

על הקשר היווני העתיק לסיפורי המקרא למדתי כשנתקלתי במקרה בדוקטורט מרתק ששמו הבלתי אפשרי מופיע בכותרת לעיל, מאת ד"ר [כיום] גיא דרשן. ד"ר דרשן מפליא לעשות באיתור 'סיפורי ראשית' מתוך מקורות יווניים מהתקופה הארכאית (לפני כ- 2,600 שנה ויותר), והקבלתם לסיפורים בספר בראשית, בעיקר אלו של הבריאה והמבול. מכיוון שהדוקטורט המרתק מכיל 250 עמודי תוכן ועוד 36 עמודי ביבליוגרפיה, לא אתיימר להתחיל ולסקור אותו כאן, ואסתפק בטעימה קטנה אחת, שנוגעת לפרשיה הסתומה של בני האלהים ובנות האדם. למזלי טרח אותו דרשן וכתב מאמר מפורט בדיוק על העניין הזה, והרי סיכומו הלא-אקדמי, ושלי ושלכם, שלו הוא.

בני האלהים ובנות האדם WTF???

א וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.
ג וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. (בראשית ו)

הסיפור הביזארי הזה, כמו גם סיפור נח השיכור לאחר המבול, הובילו את אחד החוקרים לטעון בחיוך קל כי "נראה כאילו הכותבים של מה שמכונה 'ההיסטוריה הבראשיתית' בספר בראשית עסקו ב"עיתונות צהובה" (muckraking)". אלא שבניגוד לסיפור על נח ובנו הקטן, שיש לו לפחות קשר עמוק גם לסיפור עצמו וגם לגנאולוגיה של חם – הרי שלסיפור על בני האלהים אין שום קשר לטקסט שסביבו, ולמען האמת, לא ברור אפילו מה הקשר בין הפסוקים בסיפור עצמו! וכי מפני שבני האלהים באו אל בנות האדם ה' החליט שרוחו לא ידון באדם (מה שזה לא יהיה)? ומה הקשר לקציבת ימיו ל- 120 שנה? ומיהם "הגיבורים אשר מעולם אנשי השם"? אנחנו אמורים להכיר אותם מאיפשהו, שהמספר טורח להבהיר את מוצאם?
בקיצור, חידה היא ותהי לחידה.
עד שקם הדרשן הגדול, ד"ר גיא, והעלה בחכתו לא פחות משלושה סיפורים יווניים של גדולי המשוררים האפיים בעת העתיקה, ומהם מצטיירת תמונה מפליאה: היוונים מספרים על בני אלהים שבאו אל בנות האדם והולידו מהם גיבורות וגיבורים מיתולוגיים, שעוררו את קנאתו של זאוס, מלך האלים – וכתוצאה מכך החליט זאוס להשמיד את האנושות. ובעברית פשוטה – המבול בא כתוצאה מקנאת האל בבני האלים! והנה חומר הראיות, שפטו בעצמכם:

א. 'קטלוג הנשים' (Γυναικῶν Κατάλογος) של הֶסִיוֹדוֹס

קטלוג ונשים - עוד קשר יווני-ישראלי?...

קטלוג ונשים – עוד קשר יווני-ישראלי?…

למרות שמו המזכיר מוסף אופנה מודרני, 'קטלוג הנשים' הוא פואמה אפית יוונית שיוחסה למשורר הקדום הֶסִיוֹדוֹס (המאה ה- 8 לפנה"ס, קצת לפני הומרוס, ומקביל לימי ישעיהו ועמוס שלנו, בערך). היצירה תיארה את הגנאולוגיה (סדר הדורות \ עץ המשפחה) של אלי וגיבורי יוון העתיקה, כפי שנולדו מזיווגי הנשים עם האלים והגיבורים השונים של המיתולוגיה היוונית. התיאור השירי יוצר מפה די מפורטת של עץ המשפחה המיתולוגי, והוא קרוי 'קטלוג הנשים' מכיוון שהוא בנוי דווקא לפי האמהות (=האלות או הגיבורות המיתולוגיות). היצירה המקורית, שהכילה חמישה ספרים (כך לפי לקסיקון ביזנטי קדום) וכ- 4,000-5,000 שורות, אבדה ברובה, ומה שיש לנו הוא שחזור חלקי מתוך פפירוסים עתיקים ששרדו ומתוך ציטוטים משניים – והנה לדוגמה שורות הפתיחה המשוחזרות של הקטלוג, כפי שתרגמן דרשן:*

ועתה שירו על אודות עדת הנשים, שירו נעימות הזמר,
מוזות השוכנות באולימפוס, בנות זאוס האוחז באיגיס  –
על אודות אלה שהיו אז המצוינות
אשר התירו חגורן  [  ], במשכבן עם האלים
שהרי אז משותפות היו הסעודות, ומשותפות המועצות
לאלים בני האלמוות ולבני התמותה […]
* לטובת הקריאוּת מחקתי את הסוגריים סביב השלמות שונות, כך שאין להסתמך על הכתוב כאן למעשה, ללא הוראת חכם:)

טוב, סיפורים על אלים שהולידו בני תמותה ידועים מכמה מיתוסים – והמיתולוגיה היוונית עצמה מלאה בהם; הידועים ביותר הם, כנראה, אכילס (בנה של האלה תֶטיס, ומלך אנושי בשם פֵּלֶאוס) והרקולס (בנו של זאוס מלך האלים, ונסיכה אנושית בשם אלקְמֵנֵה). החידוש המעניין בקטלוג הנשים נמצא, כך מסתבר, בקטע פפירוס עתיק ששרד איכשהו, ובו מופיעות השורות הבאות:

שהרי אז תָכַן עלילות נפלאות, זאוס המַרעים במרומים,
לבלול מהומה על פני הארץ רחבת הידיים,
ואת הגזע הרב של בני האדם, הניחנים בדיבור, כבר אץ למחות,
כאמתלה להשמיד את נפש האלים־למחצה עם בני התמותה […]
ישכבו בני האלים, הרואים בעיניהם [   ].
אך הברוכים לעתיד לבוא, כמו בימי קדם,
ייפרדו מבני האדם בחייהם ובמנהגיהם.

 כלומר, זאוס החליט יום אחד שנמאס לו מכל המוני בני האדם וביקש למחותם מעל פני האדמה – אבל המשורר מגלה לנו שמטרתו האמיתית היתה "להשמיד את נפש האלים־למחצה עם בני התמותה"! בעברית פשוטה, ריבוי האנשים הוא התירוץ של זאוס להיפטר מה'מתחרים' שלו, אותם בני תערובת של אלים ואנשים.
לא זו בלבד, אלא שהטקסט מתייחס גם ל"אלים-למחצה" (ἡμίθεοι) וגם ל"בני אלים" (τέκνα θεῶν) – לדעת דרשן זו הקבלה מדויקת ל"גִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (שנולדו מזיווג של אלים ובני תמותה) ול"בְּנֵי הָאֱלֹהִים" – כאשר אלו האחרונים מופיעים בכינוי דומה ("בנ אלמ") גם בכתבי אוגרית.

ב. האיליאדה

אחרי הסיודוס בא הומרוס, שחיבר את האיליאדה (24 ספרים) והאודיסאה (עוד 24 ספרים – מכאן התגלגל אל חז"ל הרעיון של כ"ד ספרי הקודש) העוסקות במלחמת טרויה ותוצאותיה. והנה, הומרוס מספר כיצד היוונים (האכאים, ליתר דיוק) שצרו על טרויה בנו חומה גדולה להגן על אוניותיהם (איל' ז, 466-433). מה שמפליא הוא שלמרות שמדובר סה"כ בסיפור שולי על חומה זמנית שנבנתה אד-הוק, הומרוס מתאר אותה כמפעל אדירים שעוררה את קנאתו של פוסידון, שדרש מזאוס להחריב אותה.
ואכן בהמשך (יב, 35-3) מסופר שלאחר נצחון היוונים הציף פוסידון את החומה בגלי הים, אפולון היטה שמונה נהרות ששטפו את החומה במשך תשעה ימים (רמז למקצב 8/9 היווני?…) וזאוס עוד טרח והטביע את שרידי החומה ב… מטח גלי מים מההלספונטוס הסוער – מזכיר לכם משהו?

זעמו של פוסידון

זעמו של פוסידון

גָּזְרוּ פּוֹסֵידוֹן וְאַפּוֹלוֹן לִנְתֹּץ הַחוֹמָה הַגְּבֹהָה,
שָׁלְחוּ בָהּ מַיִם אַדִּירִים, חֲמַת מַעְיָנִים וּזְרָמִים,
אֲשֶׁר יִשְׁפְּכוּ מֵימֵיהֶם מֵרָמוֹת הַר אִידָה הַיָּמָּה,
מִשְׁבְּרֵי רֵסוֹס וְרוֹדְיוֹס, קָרֵסוֹס וּמֵי הֶפְּטַפּוֹרוֹס,
נַחַל גְּרֵנִיקוֹס וְאֵיסֵפּוֹס, סְקַמַּנְדְּרוֹס הַנִּפְלָא וְסִימוֹאֵיס,
מָקוֹם שָׁם צָנְחוּ לָאָבָק מָגִנֵּי עוֹר שְׁוָרִים וְקוֹבָעִים,
קָרְסוּ הֲמוֹנִים, שְׁבָטִים אַדִּירִים, בְּנֵי אֵלִים לְמֶחֱצָה;
הִטָּה פֵיבּוֹס-אַפּוֹלוֹן פִּיּוֹת כָּל-אוֹתָם הַנְּחָלִים
כְּלַפֵּי הַחוֹמָה וַיְשַׁלַּח בָּהּ תִּשְׁעָה יָמִים זִרְמֵיהֶם;
וְזֶבְס הוּא הִמְטִיר עָלֶיהָ לְמַהֵר וּלְשַׁקְּעָהּ בַּגַּלִּים…

אבל זה לא נגמר במבול – שכן שימו לב לשורות המודגשות (23-22) – הומרוס מספר לנו שהמקום אותו טרחו אליו יוון הגדולים להשמיד במים בחמת זעם, הוא-הוא המקום בו נפלו "בְּנֵי אֵלִים לְמֶחֱצָה". והנה לנו שוב קשר ברור בין מות בני האלים לבין הרס מעשי האדם, והפעם גם מפורש שההרס נעשה במבול של מים!

ג. פתיחת ה'קיפריה'

אם חשבתם שהיוונים יסתפקו ב- 48 הספרים של הומרוס, אז ממש לא. שכן אחריו באו עוד כמה חבר'ה שהחליטו שהאיליאדה והאודיסיאה זה לא מספיק מפורט, ונשאו את ידם לכתוב עוד פריקוולים וסיקוולים לעלילה, עד שנוצרה חבילת פואמות סביב סיפור טרויה, שנקראת "המחזור האפּי", ומספקת תעסוקה לדורות של חוקרים. אחד מהפריקוולים לסיפור טרויה נקרא 'קיפריה' (Cypria), וגם הוא – כמו יצירתו של הסיודוס – שרד בנס בשברי פפירוסים ואיזכורים שונים. והנה, בפרגמנט מס' 3 מסביר מחבר הקיפריה את הסיבה לפרוץ מלחמת טרויה בת עשר השנים, שגרמה לאסונות כה רבים; ואלו דבריו כפי שתרגמם דרשן:

אשר אין־ספור שבטי האדם, שנפוצו תמיד על פני הארץ,
רמסו את מרחבי הארץ עמוקת החיק
וזאוס ראה זאת, נכמרו רחמיו,
ובלבו החכם תכנן להקל על הארץ מניבת־הכול מאנשים
ולהצית את המאבק הגדול של מלחמת איליון (=טרויה),
למען ירוקן במוות את כובד הארץ.
ובטרויה נהרגו הגיבורים, ועצתו של זאוס היא קמה.

רוצה לומר, זאוס החליט מסיבות 'אקולוגיות' כביכול שיש לצמצם את כמות האנשים בעולם, ויזם את מלחמת טרויה שבעקבותיה אכן מתו אלפי (?) אנשים. דרשן עצמו רואה בכך מעין מסורת יוונית מקבילה לסיפור המבול הבבלי, שגם הוא החל כתוצאה מהריבוי המוגזם של בני האדם שרעשם הרגיז את האלים. ומה הקשר לבני האלים? ובכן, מסתבר שבדברי ההקדמה\פירוש (סכוליה) לקיפריה כותב המפרש שבביטוי "עצתו של זאוס" המוזכר בטקסט, הכוונה להולדת אכילס מזיווג של אלה ואדם, וכן להולדתה של הלנה היפה מזאוס עצמו – שני החבר'ה שבגינם התחילה המלחמה (הלנה) ונמשכה זמן רב כל כך (אכילס).

אבל לי הקטן נראה שגם בלי הסכוליה אפשר למצוא רמז לניסיון של זאוס להשמיד את המתחרים שלו, אותם אלים למחצה שהוזכרו בקטלוג לעיל – וזאת בשל שורת הסיום: "ובטרויה נהרגו הגיבורים" (ἥρωες = heroes) – שכן אולי יש כאן רמז לאותם גיבורים\אלים כדוגמת אכילס שנהרג בסיום הקרב?

אפילוגוס

לסיכום, דרשן מציע שסיפור המבול המקראי שאוב ממסורת משותפת קדומה, שראתה את המבול כפתרון אלוהי ל'מחיקת' דור בני התערובת האלוהי-למחצה, ולא כעונש לחטאי בני האדם. ומה הסיפור הזה עושה בבראשית? על כך עונה דרשן (עמ' 19-18, ההדגשה שלי):

כוונת סיפור זה איננה מונותאיסטית, שהרי אז לא היה נזקק המספר לתאר את זיווגיהם של יצורים אלוהיים עם בנות אדם, אלא ניכרת כאן השקפה היסטורית של מחבר שביקש להשתמש בסיפור המבול כחַיִץ בין דור הגיבורים, אנשי השם, ובנינו ואבותינו, בני האדם הרגילים. כששָאַל מחבר סיפור זה לאן נעלמו אותם אנשים שהיו מהלכים זה בצד זה עם האלים, השיב הסיפור שהם בוודאי נכחדו עם המבול, ואין המבול נוצר אלא להכחידם ויחד עמם את הדור כולו.

בראשית-אודיסיאה בני האלהים ובנות האדם

פואמה יוונית לסיום – שיר הגלויות (או: ירח, הטלת עליי כישוף)

טוב, כל אלו היו תיאוריות מעניינות מעולמה של יוון הקדומה – אך הנה זיכני זאוס יתברך לאחרונה לשמוע פואמה יוונית בת ימינו, שנכתבה על ידי במאי ומשורר ידוע (ביוון…) בשם אֶריקוֹס תָ'לָסינוֹס והולחנה על ידי גדול מוזיקאי יוון המודרנית ובכלל – מיקיס תיאודורקיס (אמנם אנטישמי, אבל גאון, מה לעשות).
ומה מיוחד בשיר הזה?
אז קודם כל מדובר בלהיט ענק עם עשרות (מאות?) גרסאות* שבוצעו על ידי גדולי הזמרים\ות ביוון – ההצלחה של השיר היא גם בגלל המנגינה המיוחדת של תיאודורקיס במקצב הזבקיקו (שעמקי סודותיו דורשים פוסט נפרד) וגם בגלל המילים שנוגעות בעצב חשוף של כל המוזיקה היוונית – הגלות (ביוונית ξένα = xena = זרה, כשהכוונה לארץ זרה). רובנו מכירים את "עיניים שלי" בביצוע של פוליקר – אז השורות הראשונות במקור אומרות, בתרגום שלי: "אל תכעסי עליי עיניים שלי \ על שהלכתי לארץ זרה [=לגולה] \ לציפור אהפוך ואשוב \ חזרה אלייך" – והמוטיב הזה של גלות (ושל ציפור!) חוזר בעוד הרבה שירים, בהשפעת הטרגדיה היוונית של מלחמות המאה ה-20 שגרמו למיליוני יוונים לנטוש את בתיהם ואחר כך לשיר שירי געגוע לבית, למשפחה, לאהובה ובעיקר לאמא שנותרה מאחור.
אבל זה לא רק שיר נפלא מבחינה מילולית ומוזיקלית – כי לאחר שנחה עליי המוזה התברר לי שהשיר רומז ברמזים נפלאים לפרשת המבול בפרט ולספר בראשית בכלל, כמו גם לנשים המיוחדות הנזכרות בסיפורי הראשית!

Το τραγούδι της ξενιτιάς / Φεγγάρι μάγια μου 'κανες

אז הנה להנאתכם השיר באחד הביצועים היותר טובים שלו, של הזמר האקסצנטרי ואסיליס לקאס (Βασίλης Λέκκας) + תעתיק של מילות השיר לעברית + תרגום + הערות שוליים לחשיפת המקורות המקראיים של השיר, בבחינת יפיפותו של יפת באהלי שם:

ירח, הטלת עליי כישוף!

ואני מסתובב בגלות.א

הנה הבית היתום,ב

שעת ערבייםג בלתי נסבלת,

וההרים גועים בבכי.ד

 

שִלחו, שמיי, ציפור אחת! ה

לשאת לאמי אורך-רוח…

שִלחו, שמיי, ציפור אחת,

סנוניתו אחת קטנה,

שתלך לבנות לה קן

על עץ השזיףז בגינה

ליד המרפסת הקטנה.

שִלחו, שמיי, ציפור אחת!

לשאת לאמי אורך-רוח…

 

לשאת לאמי אורך-רוח,

עטופה במטפחת.

נדוניה לאחותי הקטנה,ח

ולנערונת בת שכונתי

נשיקהט מתוקה על השפתיים…

שִלחו, שמיי, ציפור אחת!

לשאת לאמי אורך-רוח…

פֶגָארִי מָא(ג)יָה מוּ קָאנֶס!

קֶה פֶּרְפָּטוֹ סְטָה קְסֶנָה.

אִינֶה טוֹ סְפִּיטִי אוֹרְפָנוֹ,

אָבַסְטָחְטוֹ טוֹ דִ'ילִינוֹ

קֶה טָה בוּנָה קְלָמֶנָה.

 

סְטִילֶה אוּרָנֶה מוּ אֶנָה פּוּלִי!

נָה פָּאי סְטִי מָאנָה אִיפּוֹמוֹנִי…

סְטִילֶה אוּרָנֶה מוּ אֶנָה פּוּלִי,

אֶנָה חֶלִיד'וֹנָקִי

נָה פָּאי נָה חְטִיסִי טִי פוֹלְיָה

סְטוֹן קִיפּוֹ טִין קוֹרוֹמִילְיָה

דִ'יפְּלָה סְטוֹ בָּלְקוֹנָקִי

סְטִילֶה אוּרָנֶה מוּ אֶנָה פּוּלִי!

נָה פָּאי סְטִי מָאנָה אִיפּוֹמוֹנִי…

 

נָה פָּאי סְטִי מָאנָה אִיפּוֹמוֹנִי,

דֶ'מֶנִי סְטוֹ מָנְדִילִי.

פְּרִיקְיָה סְטִין אָדֶ'רְפוּלָה מוּ

קֶה סְטִי (גִ)יטוֹנוֹפוּלָה מוּ

גְלִיקוֹ פִילִי סְטָה חִילִי…

סְטִילֶה אוּרָנֶה מוּ אֶנָה פּוּלִי!

נָה פָּאי סְטִי מָאנָה אִיפּוֹמוֹנִי…

מקורות וציונים

א. "וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם…" (יח' א, א), ואין גולה אלא מבול: נאמר כאן "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם" ונאמר שם (בר' ז, יא) "וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ".
ב. "הבית היתום" רומז לתיבה, תיב"ה אותיות הבי"ת.
ג. "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב" (ח, יא) ועוד ירמוז למ"ש (טז, י-יב) "וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר… וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה…".
ד. "וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים" (ז, יט). עוד ירמוז לגולה הידוע, ר"א בן דורדיא, גלגול נשמת דור המבול, עליו מסופר (ע"ז יז.) "הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים!… הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה".
ה. "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב… וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה" (ח, ז-ח).
ו. לפי סיפור המבול הבבלי, אותנפישתים (=המקביל לנח) שולח בנוסף ליונה ולעורב, גם סנונית!
ז. נ"א "עץ הזית", לקיים מ"ש (ח, יא) "וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ".
ח. "וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה" (ד, כב) ודרשו חז"ל "נעמה אשתו של נח היתה" (ב"ר כג, ג). ועוד ירמוז לנדוניה שהביא עבד אברהם לאחותו הקטנה של לבן (בר' כד) ועל כן נסמך לו "ולנערונת בת שכונתי… ", היא רחל, כפי שיבואר להלן.
ט. ירמוז ליעקב ורחל, שנא' "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל", ונעוץ סופו בתחילתו ("ואני מסתובב בגלות"), שיעקב היה גולה כנודע.

* גרסאות ביצוע של השיר
אם לבחור את שלושת הגדולים, אז הראשונה היא גרסה ווקאלית מושלמת בשלושה (!) קולות (אם לא שמעתי לא האמנתי), השנייה היא גרסה מוטרפת עם רקדן ששובר צלחות במעגל (אם לא ראיתי לא האמנתי), והשלישית היא גרסת האודיו הכי טובה כנראה – זו של דימיטריס באסיס שהקליט בליווי המלחין עצמו, והן-הן הדברים שניתנו לו לתיאודורקיס בפרתנון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

  1. אברהם העברי,
    מכיוון שבגילי המופלג איני זוכר אם בקשתי ממך להצטרף לרשימת הדיוור כדי לקרוא את מאמריך המעניינים, שלוח שלחתי את מיילי לבלוגך. העונש הגיע במיידי – בקשתך לביטול וכו' ואולם לא בקשתי לבטל אלא לחזק. אז אנא ממך , במטותא השיבני ואשובה אל הארץ הטובה.
    שמואל הנביא

  2. סיפורי יוון באו אלף שנים אחרי מסופוטמיה. ולכן מקור הסיפורים שלנו הוא מבבל וארך וכלנה ולא מטרויה והומיירוס. מקסימום ניתן לומר שלנו ולסיפורי יוון יש מקור זהה.

    • אתה מניח ש"הסיפורים שלנו" נכתבו לפני המאה ה-8-7 – אבל על זה כבר דנים דורות של חוקרים ומסכימים שהכתיבה החלה להיעשות בדיוק אז!
      כמובן שאם אתה מדבר על מסורות בע"פ יש בסיפורי התורה משקעים קדומים מאוד – אבל כך גם באפוסים היווניים.
      וחשוב להדגיש (מה שעולה גם בדיון המקביל ב- FB על ידי מי שהכובע בוער על ראשם…
      https://www.facebook.com/Avram.Haivri/posts/772086369643478:0)
      שלא אני ולא ד"ר דרשן טוענים שהתורה סתם העתיקה, ומקור הסיפורים שלנו הוא מיוון. זו בסה"כ הצבעה (חשובה ומעניינת!) על מוטיבים דומים שמצביעים כנראה על מקור משותף דווקא לישראל\יהודה וליוון. כל השאר – זה תיאוריות.

  3. בס"ד ג' בחשון ע"ח

    הלא יון הוא בנו של יפת בנו של נח. מובן, איפוא, שמסורות על אירועי המבול ומה שקדם לו התגלגלו לענפי המשפחה, הן לצאצאי שם והן לצאצאי יפת.

    הדיבורים על קנאת האלים בבני האדם נאמרו עוד קודם על ידי הנחש כשהיו לו עוד רגלים (מה שקורין: דינוזאור). מששיקר והסית נתקיים בו: 'לשקרן אין רגלים' :).

    אך בעוד שבעלי המיתולוגיה היוונית הלכו בדרכו של הנחש הקדמון וראו את אליליהם בדמותם וצלמם של מנהיגיהם, המלאים קנאה ומריבה – אלקי ישראל הוא אלקי הצדק והמוסר שהצלחתם וכשלונם של ברואיו תלויה בצדקת מעשיהם. חם שביזה את אביו נענש בעבדות ואילו שם ויפת שכיבדוהו זכו להרחבה 'יפת אלקים ליפת' ולהשראת השכינה 'וישכן באהלי שם'.

    יחי ההבדל התהומי!

    בברכה, שאציוס לוינגריוס

    • ובניגוד לנפילים הלוקחים להם 'נשים מכל אשר בחרו' ורואים באישה חפץ הנבחר מ'קטלוג הנשים', ובניגוד לבני כנען ומצרים שסברו שהמלך או 'נשיא הארץ' יש זכות לקחת להם כל אישה שאינה אשת איש, עד שאבימלך לא מבין מה ה' בא אליו בטענות על לקיחת שרה -במשפחתו של אברהם מקובל שיש לקרוא לנערה ולשאול את פיה, וכפי שיאמר ה' על בנות צלפחד: 'לטוב בעיניהן תהיינה לנשים.

      אצל אדם, נח והאבות היה מקובל לישא אישה אחת בלבד. רק כשהאישה היתה עקרה, נשאו אברהם ויעקב אישה נוספת ביוזמתן של נשיהם שציפו להיבנות מהעלאת שפחותיהן למעמד של גבירות. פוליגמיה היתה אצל למך, נחור ועשיו, ואף לבן כפה את יעקב לשאת שתי נשים, ומאידך הוא דורש מחתנו שלא יישאא נשים בנוסף לבנותיו. רק מלכים נהגו לשאת כמה נשים (כדרך ליצירת קשרים דיפלומטיים), והתורה הגבילה נוהג זה בצוותה את המלך 'ולא ירבה לו נשים'. אף הנביא מלאכי מתריע נגד עוזבי אשת נעוריהם: 'הלא היא חברתך ואשת בריתך'

      אשתו של אדם לפי התורה אינה חלק מ'קטלוג', אלא 'עצם מעצמי ובשר מבשרי'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • כתבתי בעבר, שבשורה התחתונה לחלק ניכר מגיבורי התנ"ך "שלנו" (לא הרשועים הארורים כעשו, לבן וכו') – היו כמה נשים \ פילגשים: אברהם, יעקב, שמעון (לפי הפשט), משה (לפי הפשט), דוד ושלמה. ובדבה"י יש עוד כמה – השאלה אם יש לסמוך על זה להלכה?:)

        והערה לשונית לגבי "קטלוג" – זה נשמע אמנם שלילי בימינו בהקשר הזה, אבל ביוונית משמעותו המקורית היא (מילולית) "לומר הכל". יש קטע ידוע באיליאדה שנקרא "קטלוג האניות", והוא לא מתאר רשימת מלאי של אניות, אלא את גיבורי היוונים שבאו באותן אניות:
        https://en.wikipedia.org/wiki/Catalogue_of_Ships
        ושוב – עיין בראש דברי הימים ותמצא מעין זה שם.

        • לש"צ לווינגר:

          לפי המדרשים, אדה"ר בא על כל בהמה חיה ועוף, ולא נתקררה דעתו.

          אז קיבל את חווה, ומלבדה היה לאדה"ר עוד אישה – לילית. באפיונה וזמנה נחלקו המדרשים, ראה למשל כאן:

          https://www.yeshiva.org.il/ask/40201

          ואכהמלה"ב, ותן לחכם ויחכם עוד…

          אשתו כמובן לא טמנה ידה בצלחת, כמו שאמרו בסוטה י' "איהו בי קארי ואיתתיה בי בוציני". ובינה לבין הנחש היו חילופי דברים בהקשר רומנטי, "הנחש השיאני".

          התפוחים לא נפלו רחוק מעץ הדעת, ואף קין והבל רבו על תאומה יתירה, כדאי' במדרשים.

          משם המשיכה החגיגה המינית לדורותיה, עד שבזמן נח השחית כל בשר אפי' בהמה חיה ועוף, וכו'.

          ואף המבול לא השיג את מטרתו, כי אחריו, לא הסתפק חם באשת נעוריו המסורה שליוותה אותו בעתות מצוקה, עד שנזקק לאביו (י"א סרסו וי"א רבעו).

          ומשם הפליגו דברי הימים, והם עתיקים, ודי למבין.