לֹא חֲמוֹר אֶחָד – על חמור(י)ו של הנביא הזקן

תלונתו של משה בפרשת השבוע, "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי", הזכירה לי שעוד לא זיכיתי את הרבים בפרק מהדוקטורט שלי* העוסק בחמור(ים) המופיע(ים) שוב ושוב בפרשיה המוזרה של איש האלהים והנביא הזקן, אי-שם במלכים א יג. באופן מפתיע, הרקע לפרשיה הזו מזכיר בקווים כלליים את פרשת קורח, אז לטובת אלו שלא קראו לאחרונה את מלכים א, הנה תקציר האירועים:
* לפרקים הקודמים – ראו תחת תגית 'אדם ובהמה' באתרא הדין, או גללו לסליידר שבסוף הפוסט.

אמל;ק

ירבעם משבט אפרים מרד בשלמה מלך ישראל, ולאחר מותו מרד גם בבנו, רחבעם, והפך למלך ישראל. אך ירבעם לא הסתפק במרד פוליטי ופצח גם במרד דתי – הוא הקים שני עגלי זהב + מזבחות, אחד בבית אל ואחד בדן, וקרא לכל ישראל לעלות אליהם לרגל, במקום לעלות למקדש בירושלים (מכאן, אגב, ראיה שרוב ישראל לא ראו בעיה בעבודת העגל כשלעצמה – כנראה שהם לא ידעו על פרשת כי-תשא…). כדי להמחיש את רצינותו, עלה ירבעם בעצמו למזבח העגל בבית אל וביקש להקטיר עליו – אלא שאז התרחש אירוע מדהים:
Jeroboam Sacrificing to Idolsאיש אלהים שהגיע במיוחד מיהודה, קרא נבואת זעם על המזבח וגרם לו לקרוס; המלך ירבעם הושיט את ידו להורות לאנשיו לתפוס את האיש, אך ידו הפכה למשותקת. רק לאחר שהתחנן לאיש האלהים, שבה ידו לתפקד. או-אז, במהפך רגשי מפתיע, הציע המלך לאיש לאכול עמו ולקבל ממנו מתנה (ואם זה נראה לכם הזוי, קראו מה שכתבתי  על חשיבותן של מתנות בעולם העתיק) –  אך האיש סירב בתוקף והודיע שה' ציווהו לא לאכול ולא לשתות במקום הזה.

עד כאן הגענו לפסוק י בפרק יג. ההמשך המתבקש הוא הידיעה שמופיעה בפסוקים לג-לד שם: "אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה… וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" – אבל באמצע הפרק יש עוד 22 פסוקים שלמים (יא-לב) שטומנים בחובם את אחת האפיזודות החידתיות ביותר במקרא.

התערבותו של הנביא הזקן (והחמור שלו)

מסתבר שבעיר בית אל התגורר "נָבִיא אֶחָד זָקֵן" (להלן: הנביא הזקן), שאמנם לא נכח באירוע שהתרחש במזבח, אבל שמע עליו מבניו. ואז התחיל האקשן:

יג וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו: חִבְשׁוּ לִי הַחֲמוֹר! וַיַּחְבְּשׁוּ לוֹ הַחֲמוֹר, וַיִּרְכַּב עָלָיו. יד וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הַאַתָּה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּאתָ מִיהוּדָה? וַיֹּאמֶר: אָנִי. טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם. טז וַיֹּאמֶר: לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ, וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה! יז כִּי דָבָר אֵלַי בִּדְבַר ה': לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם, לֹא תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתָּ בָּהּ.

כזכור, את אותו נימוק אמר איש האלהים גם לירבעם. אלא שכאן מטיל הנביא הזקן פצצה:

יח וַיֹּאמֶר לוֹ: גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ! וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר: הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם. כִּחֵשׁ לוֹ. יט וַיָּשָׁב אִתּוֹ, וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם.

ועל זה נאמר: BIG mistake! כיוון שהנביא הזקן – כפי שרמז לנו המסַפֵּר – למעשה עבד עליו. ולא זו בלבד, אלא שאותו נביא הופך לקטיגור של איש האלהים המסכן:

כא וַיִּקְרָא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה', יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי ה' וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. כב וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ, אַל תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל תֵּשְׁתְּ מָיִם – לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ!

באופן מפתיע משהו, איש האלהים מסיים בקוּליוּת מייקל-קורליאונית את הארוחה כאילו לא קרה כלום – אבל הסוף המר ממהר להגיע:

כג וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ, וַיַּחֲבָשׁ לוֹ הַחֲמוֹר, לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. כד וַיֵּלֶךְ, וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ, וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה.

השמועה על האירוע המפליא, אודות אריה שהרג את איש האלהים אך לא נגע בחמורו לרעה, הגיעה לבית אל – ושוב הנביא הזקן קופץ כנשוך נחש:

כז וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר: חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר! וַיַּחֲבֹשׁוּ. כח וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה – לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר! כט וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ, וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ. ל וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו: הוֹי אָחִי.

החמור בסיפור

הסיפור הזה מעורר שאלות רבות ועצומות, אבל אני – כמו שאפשר להבין מהכותרת – אסתפק בשאלה הזניחה לכאורה בדבר איזכוריו החוזרים ונשנים של החמור בסיפור. המילה "חמור" מופיעה כאן שמונה פעמים, בשני הקשרים מרכזיים:

א. חבישתו על-ידי \ עבור אחת הדמויות (4 איזכורים) – הנביא הזקן מבקש מבניו לחבוש לו את החמור (יג, פעמיים), אחר-כך הוא חובש בעצמו את החמור לאיש האלהים (כג), ואח"כ שוב בניו חובשים לו את החמור (כז).

ב. הימצאותו ליד הנבלה (4 איזכורים) – לאחר הריגת איש האלהים על ידי האריה, מדגיש המספֵּר כי החמור עמד אצל הנבלה (כד), אחר כך מתוארת אותה הסיטואציה מנקודת ראותו של הנביא הזקן תוך הדגשת הפלא כי האריה לא "שבר" את החמור (כח, פעמיים), ולסיום מסופר כי הנביא הזקן מניח את נבלת איש האלהים על החמור ושב לעירו (כט).

לא זו בלבד שיש כאן חזרה מודגשת הן על המילה "חמור", והן על פעולות שונות הנעשות סביבו, אלא שהחמור משמש כאן כאחד האמצעים להנעת העלילה קדימה, גם מטאפורית וגם מילולית: שני הגיבורים נעים בין ציריו הגיאוגרפיים של הסיפור (העיר, הדרך) על גבי החמור דווקא; ואם באפיזודה המקדימה (פס' א-י) נראה כי איש האלהים הולך ברגליו, הרי שבאפיזודה שלנו מודגש כי הנביא הזקן גורם לו לרכב על החמור, אותו חמור שבסופו של דבר ישיב את נבלתו לעיר.
מה שברור הוא שהאיזכורים האלו לא תורמים לכאורה שום דבר לסיפור, הקשה להבנה ממילא. התרומה השולית היחידה של החמור בסיפור היא אולי הדגשת הפלא בכך שהאריה לא טרף את החמור – אבל בשביל זה היה אפשר לוותר על רוב האיזכורים ועדיין להשיג את אותו אפקט.

חֳמָרִים חֳמָרִים של פירושים

בניגוד לרוב האפיזודות ה'בהמיות' במקרא בהן דנתי בדוקטורטי, בפרשייה הזו טרחו המפרשים והחוקרים להתייחס לחמור בסיפור, ורבו ההצעות להסבר תפקידו. בגדול, אפשר לחלק את ההצעות לשני 'חומרים':

א. פירושים 'פשטניים' – אלו מתייחסים בעיקר לפעולת חבישת החמור, שחוזרת 3 פעמים הכוללות מחצית מאיזכורי החמור בסיפור: נלסון בפירושו למלכים הציע כי תיאורים אלו הם סוג של 'פסקאות מַעֲבָרִיוֹת' (transitional sections) שתפקידן "להאט את הפעילות… ולספק קרש קפיצה לאפיזודה הבאה על ידי יצירת ציפיה לצעד הבא". קאסוטו הלך צעד אחד קדימה והראה כי לא לחינם נבחרה דווקא פעולה זו כאמצעי מעבר, שכן הביטוי 'ויחבוש את החמור' הוא קונבנציה שירית קדומה שחוזרת מספר פעמים גם בכתבי אוגרית ("מדל ער צמד פחל" = חָבַשׁ עַיִר, צִמֵּד חמור); ואילו אופנהיימר הלך צעד אחד אחורה וטען כי "אריכותה היתרה [של הפרשיה], שהיא פועל יוצא של שימוש מעייף ומייגע בעקרון החזרה ללא צורך אמנותי, סימן היא כי עברו עליה גלגולים שונים עד שהגיעה לניסוח הנוכחי…"

ב. פירושים 'דרשניים' – בניגוד לחוקרים הנ"ל, באו חוקרים אחרים והראו את כוחם בדרשנות יוצרת המייחסת לחמור חשיבות פוליטית, לא פחות: סוויני בפירושו למלכים הציע כי החמור מסמל את מלכות אפרים החיה בשקר ותרמית, ואילו האריה מסמל את ממלכת יהודה ההולכת בדרכי ה' (החמור קשור לאפרים, לדבריו, בשל העיר שכם שנשלטה אי-אז בידי חמור. נו נו). מרקוס הציע – במאמר שהודפס במכונת כתיבה (כנראה בשל נועזותו…) – כי האפיזודה כולה היא סאטירה בעלת אלמנטים פארודיים ואירוניים, המכוונת כנגד ירבעם, איש האלהים והנביא הזקן גם יחד. מרקוס אף משווה בין סיפור זה לבין מעשה בלעם ואתונו ומצביע על המטרה המשותפת לשניהם: הגחכת ה'נביא', שלמעשה הוא נביא בעיני עצמו בלבד. והגדיל לעשות חוקר בשם ג'יימס מיד, שטען במאמר בכתב-עת נחשב במיוחד כי כמה מקבילות בין ראש הסיפור לשאר חלקיו מצביעות על זיהוי מתוחכם של החמור עם… המלך ירבעם, כאמצעי ספרותי לעגני: "במילים אחרות, המספר קורא לירבעם חמור"! (כמובן שזו שטות מוחלטת, שהרי החמור במקרא לא היווה מילת גנאי)

פסיכולוגיה ולא פוליטיקה

טוב, כל אלו פירושים מעניינים א-ב-ל – לי יש פירוש מעניין יותר:) קודם כל חשוב לזכור שאפיזודת המפגש בין איש האלהים והנביא הזקן היא בעיקרה מפגש טעון בין שתי דמויות אניגמטיות, והכיוון הראשון אותו יש לבחון בניתוח ספרותי הוא לא ההשלכות התיאולוגיות או הפוליטיות של המפגש, אלא דווקא ה'פסיכולוגיה' שלו. היחיד שהחל לעמוד על עומק העניין הוא פרופ' אוריאל סימון, במאמר שהקדיש לסיפורנו, שם הוא עומד על הנקודה החשובה הבאה:

שני המלכים, ירבעם ויאשיהו, אינם אלא דמויות משניות… ולפיכך לא תוארו חטאות הראשון וצדקות השני מבחינה פסיכולוגית… גם המניעים של איש האלהים ושל הנביא הזקן לא תוארו באותה מידה שלה אנו רגילים בסיפורי המקרא*… בסיפור המתאר ישות אל-אישית כמו דבר ה', יש צורך חיוני בההנמקה פסיכולוגית רק לשם הענקת ממשות חיים וכוח שכנוע למפנים הדרמתיים שחלו בעמדותיהם של הגיבורים האנושיים.
* לא זכיתי להבין דבריו הקדושים כאן, שכן המקרא כמעט לעולם אינו מתאר מניעים, אלא רק מעשים.

בהמשך סימון מתייחס להצעתו של קאסוטו, לפיה חבישת החמור אינה אלא קונבנציה ספרותית גרידא, וחולק עליה:

לי נראה שאין לפטור את המוטיב הזה על שתי צורותיו כקונבנציה ספרותית בעלמא, ומוטל עלינו לחפש בכל הופעה של המוטיב את הצורך הסיפורי הפנימי.

בעקבות זאת מציע סימון, כי גיבור הסיפור האמיתי הוא לא אחר מאשר דבר ה' ("ישות אל-אישית", כדבריו), וחבישת החמור מסמלת את קבלת המרות של איש האלהים על-ידי הנביא הזקן והכרה בעוצמת דבר ה' אותו ביקש להפר.

כאמור, הסברו של סימון הוא הבסיס. אני רוצה ללכת שלב אחד הלאה ולהציע הסבר מעמיק יותר, שמתבסס על שתי אפיזודות מקראיות מפורסמות שנפתחו שתיהן בחבישת חמור: פרשת העקידה ("וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ") ופרשת אתונו של בלעם ("וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ") – ושימו לב שבכל שלושת הסיפורים, החמור מופיע בה"א הידיעה, או בציון שייכות (חמורו, אתונו) – כלומר, לא מדובר ב'סתם' חמור.
ואכן, כפי שהסברתי בהרחבה כאן, החמור\אתון בשני הסיפורים אינה אלא ייצוג של אברהם\בלעם, בהתאמה, וחבישתם על ידי הגיבורים אינה אלא ייצוג למאבק הנפשי שהתחולל בלב כל אחד מהם לנוכח המשימה הגורלית אליה יצאו. למעשה, הפעולה הזו היא החלק המשמעותי ביותר בסיפור – ובאופן דומה יש להתייחס גם להופעותיו של החמור בסיפור שלנו.

החמור = הגיבור

כזכור, הסיפור נפתח בהודעה של בני הנביא הזקן לאביהם על מעשהו הדרמטי של איש האלהים.
לדעתי, כבר בשלב זה מחליט הנביא הזקן – מסיבה שהמקרא מותיר באפלה, ושאיני מתיימר להסביר – להוביל את איש האלהים בכחש ואף לגרום למותו. כדי לבטא את הקונפליקט שהתלווה מן הסתם להחלטה הקשה הזו, מתאר המספר את חבישת החמור, הלא היא הכרעתו הפנימית של גיבור היוצא למשימה שאינו שלם עמה. אלא שבניגוד למקרה של אברהם ובלעם שחבשו בעצמם את חמורם, כאן החמור נחבש על ידי בניו של הנביא הזקן: "וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו חִבְשׁוּ לִי הַחֲמוֹר וַיַּחְבְּשׁוּ לוֹ הַחֲמוֹר" (יג). לכאורה היה ניתן לתלות זאת בזקנותו של אביהם, אבל בהמשך (כג) רואים בבירור שזקנותו לא מנעה ממנו לחבוש בעצמו את חמורו של איש האלהים! מכאן שהסיבה לשינוי נעוצה בכך שלבנים יש חלק באחריות למה שעתיד לקרות, שהרי בגללם 'נדחף' אביהם לצאת למסע. ואכן, הבנים הם אלו שיחבשו עבורו את החמור בהמשך (כז), כשייצא להשיב את נבלת איש האלהים.

לאחר שאיש האלהים מתפתה ללכת לביתו של הנביא הזקן לאכול ולשתות, מאשים אותו ה' (באמצעות הנביא הזקן עצמו!) בהפרת הציווי האלהי שקיבל, ומבשר לו שהוא עתיד למות בביזיון. כחלק מהאניגמטיות של הסיפור, המספֵּר אינו טורח לתאר לנו את תגובת איש האלהים לבשורה המרה – הוא פשוט מסיים לאכול ופונה ללכת לדרכו; אך המספר דווקא טורח לציין כי "אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ וַיַּחֲבָשׁ לוֹ הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ" (כג). המפרשים והחוקרים התחבטו בשאלת הנושא והמושא של פעולת החבישה, ואני מאמץ כאן את הכרעתו של סימון לפיה הנושא הוא הנביא הזקן שחבש את חמורו של איש האלהים, פעולה המבטאת הודאה באדנותו של איש האלהים. אך לפי פירושי יש להדגיש כי לא פעולת החבישה היא המבטאת זאת, אלא העובדה כי החמור בסיפור הוא-הוא למעשה הנביא הזקן, ועליו כביכול רוכב איש האלהים!

"לֹא חֲמוֹר אֶחָד" – אלא שניים!

כעת מגיע החלק המעניין ביותר בעלילה – כשהנביא הזקן שומע מה שקרה לאיש האלהים, הוא  מצווה שוב על בניו "חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר" (פס' כז). אבל רגע – הרי בפס' כג הוא עצמו חבש את "החמור" לאיש האלהים ושילח אותו, אז מאיפה צץ כאן עוד "החמור"?

Old_Prophet's_Donkeys
התשובה היא שהנביא הזקן 'מפצל' את אישיותו עם חבישת החמור: בפס' כג מתואר כיצד חלק אחד שלה, המודע למעשה הנורא שעשה, יוצא עם איש האלהים כמלווה-כפיף למסע שסופו המר ידוע מראש, ואילו חלק אחר שלה נשאר בבית, וממתין לראות האמנם יתממש האסון. בפס' כז, כשנודע לנביא הזקן כי אכן קרהו אסון, הוא שוב מצווה על בניו לחבוש את חמורו – ופעולה זו מבטאת, כאמור, את ההפנמה וההודאה באחריותם של הנביא הזקן ובניו למעשה.
ואכן, בסוף הסיפור הנביא ממחיש בפועל את הודאתו באחריות: "וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ" (כט). העמסת הנבלה על "החמור" (=הנביא) משמעה כביכול העמסת עוון מותו של איש האלהים על הנביא הזקן עצמו; והשבת גופת איש האלהים לעיר (הפועל שו"ב חוזר שבע פעמים בפרק, ומציין גם מה שמכונה בלשוננו 'חזרה בתשובה') מהווה מעין תיקון של העונש שנגזר עליו ולפיו נבלתו היתה אמורה להישאר מושלכת בשדה.

שלב הראיות

טוב, טענות חריגות דורשות הוכחות חריגות – ובאמתחתי, אמתחת החמור, לא פחות מארבע כאלו:

א. הביטוי המוזר שהוזכר לעיל "וַיַּחֲבָשׁ לוֹ הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ" (כג) – מילולית, הכוונה שאיש האלהים חבש את החמור לנביא הזקן – אבל זה לא הגיוני, כי ברור מהסיפור שההיפך הוא שקרה; לכן מסבירים רוב המפרשים שהכוונה היא "וַיַּחֲבָשׁ לוֹ הַחֲמוֹר, לַהַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ", כלומר, מעין פסוקית הסבר המבהירה מי חבש את החמור. אבל החריקה הלשונית הזו רומזת לנו כי החמור הוא-הוא הנביא אשר השיבו.

ב. באפיזודה בה מכה האריה את איש האלהים (כד-כה) יש הבדל מהותי בין תיאור המספֵּר בפס' כד, לבין תיאור מה שראו האנשים העוברים בפס' כה:

פסוק כד – המספר         פסוק כה – האנשים העוברים
וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וַיִּרְאוּ אֶת הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ
וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ  
וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה. וְאֶת הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה.

כלומר – האנשים לא ראו כלל את החמור, שהרי הוא אינו אלא ייצוג של הנביא הזקן! כך אפשר להסביר גם מדוע האריה לא טרף את "החמור", ואולי גם לענות על השאלה – שלא ראיתי מי ששם לב אליה – איך ייתכן שהנביא הזקן עצמו לא חשש להתקרב אל האריה עם חמורו?!

ג. בסוף הסיפור נכתב: "וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן" (כט), והתמיהה ברורה – מדוע לא נכתב בפשטות "וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל עִירוֹ"? והתשובה היא, כי לפנינו יש כביכול שני נביאים זקנים השבים אל העיר: אחד שיצא ממנה, כחמורו של איש האלהים, ואחד שנותר בה, ממתין לבשורה המרה. וכך יש לקרוא את הפסוק: "וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא [החמור! כלומר הנביא ה'ראשון'] אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן [הנביא ה'שני']".

ד. הערתי לעיל שהמילה "חמור" מוזכרת בפסוקים אלו (יא-לב) שמונה פעמים. והנה זה פלא, גם המילים "הנביא" ו"איש האלהים" מוזכרות בדיוק שמונה פעמים כל אחת בפסוקים אלו! ורק חמור יתעקש שזה צירוף מקרים בלבד…:)


אדם ובהמה – הלקט

לתועלת כלל הקוראים, מאדם ועד בהמה, ריכזתי בסליידר הבא את כל הפוסטים שקשורים לנושא – לחיצה על תמונת הפוסט תפתח אותו בחלון חדש:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים