Home » מקרא » הכפרות – מנהג פרימיטיבי או מסורת מקראית

הכפרות – מנהג פרימיטיבי או מסורת מקראית

Kaparot_Pashkevil_Roosterכמו הפולמוס על כן\לא תנ"ך בגובה העיניים, כן\לא שירת נשים או כן\לא קיגעל בקידוש, מדי שנה צץ לו מחדש הוויכוח הלעוס לעייפה אודות כן\לא מנהג הכפרות היהודאי-תרנגולאי. אלא שהשנה חלה התפתחות דרמטית, באשר הגאב"ד והגאוה"צ הביד"צ שליט"א (פה נגמרו להם הרשת"בים, ראו משמאל) נזעקו לנוכח הגברת הפיקוח על הובלת התרנגולים הדחוסות במשאיות ומפוזרות ברחבי הריכוזים היידישאיים הגולים בארץ הקודש, פיקוח שמאז ימי אנטיוכוס לא היה כמוהו ואשר עתיד להוריד שאולה את אחד מעיקרי האמונה היהודית.
טוב, עד כאן הציניות המתבקשת, אבל עכשיו ברצינות – האם אכן מדובר במנהג פרימיטיבי, בבחינת "דרכי האמורי", המתאים אולי לכנען של המאה ה-12 לפנה"ס? בשורות הבאות אנסה להראות שאכן מדובר במנהג פרימיטיבי, כלומר – ראשוני וקדום, ואם הדבר נחשב בעיניכם למילת גנאי, הרי שתיאלצו לומר שהתורה עצמה היא פרימיטיבית, שכן התפיסה העומדת בבסיס מנהג הכפרות עומדת בתשתית התורה כולה. גילוי מקדים ונאות: חלק מהדברים להלן התגלו לי משמיים במסגרת מחקר מקראי שאני כותב בלילות אלו, ואף אמנם כי השתדלתי לטובת הבלוג לתרגם את הדברים מאקדמית נפוצה ללשון בני אדם, ייתכן והחמצתי משהו או שקיצרתי במקום שראוי להאריך, עמכם הסליחה…

האדם והחיה – עליונות או שוויון?

לפני הכל, מעניין לגלות שהיחסים בין האדם לבין בעלי החיים לפי ספר בראשית הם לאו דווקא של שליטה ו\או ניצול כמו שניתן לחשוב במבט ראשון. ראשית, האדם הוגדר כ"נֶפֶשׁ חַיָּה" (ב, ז), בדיוק כמו שהוגדרו שאר היצורים (א, כ; כד; ל, ב, יט). שנית, התורה מדגישה (א, כט-ל) כי מאכלו של האדם – העשב – משותף לו ולבעלי החיים.  שלישית, האדם נברא ביום הששי כמו החיות – ובכך הוצב במדרגה אחת עמן, אם לא למטה מהן, וכדברי המדרש הידוע (בר"ר ח, א): "אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת, ואם לאו אומרים לו זבוב קדמך יתוש קדמך שלשול זה קדמך". ורביעית, אחרי המבול אלהים כורת ברית המשותפת לבני נח ולחיות: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם… וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם" (ט, ט-י) – וכאן מודגש השוויון המוחלט שיש לאדם ולחיות בעיני הבורא.

התפיסה הזו מפורשת גם בתהלים קד ("ברכי נפשי"), המדגיש את היותו של האדם חלק אינטגרלי ממארג הבריאה, וכמו שאר החיות גם הוא תלוי בחסדי ה' כדי למצוא את מזונו: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם" (פס' יד – ושוב נראה כי העשב הוא מאכל משותף לבהמה ולאדם). ויותר מזה – הרעיון של השיבה אל העפר, שבבראשית (ג, יט) הוא מיוחד לאדם, מופיע כאן בשווה לכל היצורים החיים: "תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן" (פס' כט) – וכדברי אחד החוקרים: "בדרך בה הוא מדבר על המין האנושי… המזמור מעמיד אותנו במקומנו… המין האנושי הוא פשוט עוד אחד מהיצורים"!

הקרבן הוא אני! קרבנות כתחליף לאדם

ומבראשית, נעבור לויקרא – אבל האמת שיש להתחיל מבראשית… תופעת הקרבנות, שהיתה מובנת מאליה בעת העתיקה, הפכה לכאב ראש רציני לתיאולוגים ולפרשנים יהודים ונוצרים כאחד. המבוכה התעוררה בעיקר בשל ההעדפה המוחלטת שיש במקרא לקרבנות מן החי דווקא, שעיקרם הוא שחיטתו של בעל החיים וזריקת דמו. כבר הסיפור על קרבנם של קין והבל (בר' ד, ג-ה) ממחיש זאת בצורה ברורה – קרבנו של קין, שהובא מפרי האדמה, נדחה, ואילו קרבנו של הבל, שהובא מן הצאן, התקבל.  משם ואילך, כל הקרבנות המוזכרים בסיפורי המקרא הינם קרבנות מן החי! גם ספר ויקרא מעדיף בבירור קרבנות מן החי ואלו מן הצומח מותרים בד"כ רק למי שאין ידו משגת. אבל מה עומד מאחורי התופעה הזו?

הרמב"ן הוא הפרשן הראשון (ככל שידוע לי) שהציג בצורה ברורה ומפורשת את התפיסה לפיה הקרבן עליו מדברת התורה מהווה תחליף לאדם המקריב בעצמו:

כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכֹפֶר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו. (רמב"ן לויקרא א, ט)

והנה גיליתי מקור קדום עוד יותר, הלא הוא מרשם רפואי בבלי, שזו לשונו (תורגם מכאן, הע' 1):

קח חזיר יונק, שים אותו על ראשו של האדם החולה, קח את ליבו ושים אותו על לב החולה, הַזֵּה מדמו על צדי מיטת החולה, חתוך את החזיר איבר אחר איבר ופזר אותם על האיש החולה… הקרב את החזיר כתחליף לו, בשרו תחת בשרו, דמו תחת דמו, ויהי רצון שיקבלו זאת האלים.

בעולם המחקר, נקרא הרעיון הזה "תפיסת ההחלפה" (substitution theory), וכדבריו המעורפלים-אך-קולעים של חוקר צרפתי ידוע: "הקרבן מפסיק להיות מצרך, אובייקט תועלתני גרידא; הוא-הוא הסובייקט, בצורתו האובייקטיבית" או בפראפראזה על דברי צרפתי אחר – הקרבן הוא אני.
התפיסה הזו – שיש לה כמובן גם מתנגדים – מתבטאת בשתי הפעולות המרכזיות הנעשות בקרבן: א) הסמיכה על ראשו של הקרבן (שזו הפעולה הראשונה שנעשית בו!) מבטאת לפי חלק מהדעות האצלה של אישיות האדם אל הבהמה. ב) זריקת הדם על המזבח מבטאת את ההתאמה המלאה שיש בין נפש הקרבן ובין נפש כמפורש בתורה (וי' יז, יא): "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".

עוד ראיות לתפיסת ההחלפה

מקוצר זמן ומקום, אשליך לפניכם את הראיות על השולחן, ותן לחכם וכו':
א) חלק ממצוות החרם, ובייחוד במלחמת עמלק, הוא הריגת כל בעלי החיים של האויב. ב) בספר יונה מצווה מלך נינוה על צום הכולל את הצאן והבקר. ג) קטגוריית השמות הפרטיים הנפוצה ביותר במקרא, חוץ משמות "אלהיים" (-יהו, -אל וכו'), הוא שמות בעלי חיים. ד) שילוח השעיר לעזאזל ושילוח ציפורי המצורע מביעים בבירור את הרעיון שחטא\טומאה של האדם יכולים להיות מועברים לבע"ח. ה) בפרשת העקידה מפורש (בר' כב, יג) "וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ", וכך משתמע גם מדברי מיכה (ו, ז) "הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים… הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי…"

טוב, אבל למה דווקא תרנגול?

אחרי שהסכמנו, אני מקווה, שהרעיון הבסיסי לפיו בעל החיים יכול להוות תחליף לאדם ממלא את המקרא כולו וממילא מנהג הכפרות אינו אלא המשך של מסורת מקראית עניפה, נותרה השאלה הטכנית למה הכפרות נעשות בתרנגול דווקא, ולא בכבש או פרה?
לצערי אין לי תשובה טובה לשאלה הזו, חוץ מההסבר הפרוזאי לפיו התרנגול הינו בע"ח זול ונפוץ. אבל מעניין מאוד לציין כי התרנגול המוכר לנו כ"כ כלל אינו מופיע במקרא! אמנם במאמר הזה ישנם נסיונות מעניינים לזהותו עם בע"ח שונים ויחידאיים המוזכרים בתנ"ך (ראו גם כאן), והתרנגול אף זכה להיכלל בגן החיות התנ"כי, אך אם נשווה זאת לאזכורים האינסופיים של צאן ובקר במקרא הרי שעל כרחנו נתמה עד מאוד על חוסר הפרופורציה הלא הוגן הזה.
וכיוון שכך, ואחרי מחילת כבוד תורת כל הפוסקים ראשונים כאחרונים, ואין לו לדיין וכו' ועל כן אף כי זחלתי ואירא וכו' ואנכי תולעת וכו', וכאנוס עפ"י הדיבור היה על הגאוה"צ של הבד"צ לפסוק כי את הכפרות יש לעשות בצאן, והמהדרין יעשו זאת בבקר, ויקויים בהם הכתוב בהפטרת ר"ה (יר' לא, יא):

וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'… וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד.

כפרות למהדרין מן המהדרין – תרומה לפרויקט מח העצם של עזר מציון

Ezer_Mitzionאבל אם יורשה לי להיות רציני לרגע, אתמול נכחתי בכנס מעניין ומרגש, שהצליח לטלטל גם ציניקן נכה-רגשית כמוני – זו היתה למעשה סעודת הודיה ששולבה עם ערב התרמה קהילתי עבור פרויקט מח העצם של עמותת עזר מציון (גילוי נאות – הערב אורגן ע"י קרובת משפחה שלי, שהחלימה מסרטן ולוותה כמו מאות חולים אחרים ע"י עזר מציון).
התזמון היה מושלם – רגע לפני יום כיפור – והמסר היה ברור: פדיון הנפש המרומם ביותר הוא הצלה של נפש אחרת, ופרויקט מח העצם עושה את זה כפשוטו ממש – בשל קשר הדם (תרתי משמע) המיוחד של העם היהודי הנובע מנישואים פנימיים, המבנה הגנטי שלנו הינו ייחודי, וחולה יהודי הזקוק לתרומת מח עצם המצילה מכמה עשרות סוגי סרטן, יכול למצוא התאמה כמעט אך ורק ע"י היעזרות ביהודי אחר – מה שמקטין כמובן את פוטנציאל התורמים האפשרי. הפרויקט של עזר מציון שהתחיל בקטן ועומד עכשיו על כ- 700 אלף (!) תרומות, איפשר עד כה להציל ממוות ודאי כ- 1600 (!) איש.
בקיצור, עלות "פענוח" של כל דגימה היא כ- 250 ש"ח, וכל דגימה מפוענחת יכולה ביום מן הימים להציל חיי אדם.
אז תעשו לבד את החשבון, או שפשוט תלחצו כאן לתרומה :)

אגב, בסוף הערב הופיע גם שולי רנד, שלבושתי לא הכרתי כמעט אף שיר שלו חוץ מ"איֶּכּה", ונתן את הופעת חיי(ו), כלומר – אני לא חוויתי עוד דבר כזה, הוא עושה את זה כל ערב, כנראה… כמובן שלא יכולתי שלא להשוות לשירי הפלמנקו, ומסקנתי היא כזו: השירים של שולי קלילים מבחינה מוסיקלית אבל המילים עמוקות ומעוררות מחשבה. שירי הפלמנקו (ברובם) "עמוקים" מבחינה מוסיקלית אבל המילים כמעט חסרות משמעות (טוב, חוץ מאל-קאבררו).
השאלה מתי יקום כבר האמן שישלב בין השניים???

גמר חתימה טובה, ואל תשכחו לתרום!

26 תגובות על “הכפרות – מנהג פרימיטיבי או מסורת מקראית

    • מצויין, ברוך ה' :) כלומר, ברור לי שבימי המקרא הקרבנות היו דבר מובן מאליו וצורך טבעי של האדם, עד כדי הקרבת בנו הבכור.
      לכן מי שמלעיז על הכפרות, צריך לזכור שקרבנות בכלל הם בגדר דרכי האמורי לולא שהותרו, וגם טקס השעיר לעזאזל, וכל נושא הצרעת ואולי הטומאות בכלל… בקיצור, התורה היא בעניינים מסויימים אכן 'פרימיטיבית' (=ראשונית, קמאית) ללא נימת גנאי.

      אלא שהרי כתבתי לא פעם בפוסטים אחרים, שכיוון שהתורה שבידינו התחברה (גם) בידי אדם, אין פלא שנמצא שם דברים המתאימים לזמנם. בימינו ודאי שלא היו מצווים על קרבנות, ולכן מבחינה קיומית אני סולד מטקס הכפרות התרנגולאי, ולא מרגיש עם זה שום בעיה.
      ומה יקרה כשייבנה ביהמ"ק? אענה כתשובת רס"ג (?) לאלמן שנישא שנית ושאלוֹ מה יעשה באשתו הראשונה כשיקומו המתים לתחייה. וענה לו הגאון: הלא גם משה ואהרן יקומו לתחייה אז – שאל אותם!…

  1. בס"ד ערב יוה"כ תשע"ה

    בניגוד לתפיסה האלילית שהקרבן הוא מתנה לאלים לרצותם ולהסיר את חרון אפם, המקרא מבהיר ללא הרף, שה' אינו צריך את קרבנו של האדם, שהרי כל העולם שלו, והעיקר הוא: 'הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים'.

    לעומת הטקסט האלילי המדבר על הריגת בעל חיים כדי להעביר את חרון האל אל התחליף, ההסבר שנותן הרמב"ן הוא שמעשה ההקרבה פועל על תודעתו של האדם, הקרבן אינו 'תחליף' לאדם אלא 'משל' לו, והמטרה בסופו של דבר היא שהאדם יבין שהוא 'הנמשל' ויקדיש את עצמו לה', יתמסר לחיים של קודש שיהיו לרצון לפני ה'. וכך פותח ספר ויקרא בקרבנות, ומהם מגיע לנמשל: 'קדושים תהיו כי קדוש אני'.

    בברכת גמר חתימה טובה, ש.צ. לוינגר

  2. לפי פשוטן של דברים, עשיית ה'כפרות' בתרנגול שאינו ראוי להקרבה במקדש, באה להדגיש שה'כפרות' אינם קרבן, כדי שלא ייראה כמקריב קדשים בחוץ.

    אך ייתכן שמובע כאן רעיון נוסף. הגמרא, ברכות ס,ב אומרת: 'כי שמע קול תרנגולא מברך… הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה'. לשון הברכה מיוסד על הפסוק באיוב לח,לו: 'מי נתן לשכוי בינה'.

    רש"י מפרש: 'דאיכא דוכתא דקרו לתרנגול שכוי'. לעומתו אומר הרא"ש: 'הלב נקרא "שכוי" בלשון המקרא, דכתיב: "מי נתן לשכוי בינה", והלב הוא המביו, לעל ידי הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה. ומפני שתרנגול מבין גם כן, ובערבי קורין לתרנגול "שכוי", התקינו ברכה זו לאמרה בשמיעת קול התרנגול'.

    לפי הרא"ש, הברכה היא על הבינה שנתן ה' בלב האדם, והתרנגול הוא סמל ללב האדם,

    יהי רצון שיקויים בנו: 'לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי', ויידע ליבנו להבחין כראוי 'בין יום ובין לילה'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. בס"ד י"א בתשרי ע"ד

    על השאלה: 'מאי שנא תרנגול?' משיב רב ששנא גאון (מובא ב'אוצר הגאונים', יומא, סי' רטז):
    'ויש לומר שיש בה שני טעמים: אחד, שתרנגול מצוי בביתו של אדם… ועוד שמענו מחכמים ראשונים, שאף על פי שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיה יקרים – תרנגול מובחר, לפי ששמו "גבר", כדאמרינן (יומא כ,ב): "מאי קריאת הגבר? רב אמר: גברא, דבי רב שילא אמרי: תרנגולא…" וכיוון ששמו גבר – תמורת גבר בגבר עדיף'.

    רב ששנא מתאר את עשיית הכפרות, ואומר:
    'ומחזירו עליו פעם אחרת, ואומרים: "יושבי חושך וצלמות וכו' אוילים מדרך פשעם וכו' כל אוכל תתעב נפשם וגו ויצעקו אל ה' בצר להם וגו' ישלח דברו וירפאם, יודו לה' חסדו (תהלים קז,י-טו) ויחננו ויאמר פדעהו וגו (איוב לג,כג-כד) נפש תחת נפש" ועושין כסדר הזה ז' פעמים..'.

    הפסוקים בתהלים מבליטים שאין זו פעולה מאגית, אלא תחינה לחסדי ה', כאותם 'בני אדם יושבי חושך וצלמות' המתענים מדרך פשעם וזועקים אל ה' בצר להם.

    אף הפסוק באיוב מדבר על אדם המתענה בחליו 'ותקרב לשחת נפשו', כשעל נפשו עומדים תתקצ"ט מלאכים מקטרגים, ובכל זאת הוא נושע: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר'.

    ישועתו הראשונית של האדם היא במציאת 'נקודת זכות' עליו, ובזכות 'נקודה טובה' זו, ה' מסכים עם מליץ היושר וחונן את האדם. האדם מתרפא, שב לימי עלומיו ושואב כח לעשות תשובה: 'יעתר אל א-לוה וירצהו… ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי'. (וידוע פיתח ר' נחמן מברסלב, בתורה רפ"ב, את נושא מציאת ה'מעט טוב' שבאדם, שבכוחו לגבור על הרע).

    הזכרת הפסוקים באיוב, מיועדת כנראה להמריץ את האדם בערב היום הקדוש להרבות זכויות שיהיו לו למליצי יושר ביום הדין.

    אף במעשה הכפרות שולבו פעולות המוסיפות זכות לאדם, כגון חלוקת בשר הכפרות לעניים, יתומים ואלמנות (אוצר הגאונים, שם, סי' ריח-ריט) והשלכת בני המיעיים על הגגות כדי ליתנם לעופות (רא"ש, יומא, פרק ח, סי' כג)

    חומר נוסף על מנהג הכפרות וטעמיו ימצא המעיין בספרו של הרב יששכר יעקבסון, נתיב בינה – פירושים, בירורי הלכות ועיונים ב'מחזור', כרך ה: ימים נוראים, ת"א תשמ"ג, עמ' 173-178)

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • קודם כל תודה על המידע המעשיר!
      דווקא מהפסוקים בתהלים ובאיוב מתחדדת התמיהה על מנהג הכפרות, שהרי שם לא מוזכר ולו ברמז שמשהו או מישהו מחליפים את האדם, אלא רק תפילתו\זעקתו (תהלים) או יָשרו (איוב).
      ואולי על דרך צחות י"ל שהפסוקים בתהלים "…אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם… יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם" אינם אמורים אלא כנגד אותם המאמינים במנהגי הכפרות (האווילים) בתפילה שה' ישלח להם רפואה :)

  4. בס"ד י"ב בתשרי ע"ה

    לאברהם – שלום רב,

    לא ברורה לי הזדעזעותך ממנהג הכפרות. ברור שהעיקר הוא התעוררות הלב לתשובה ולתיקון המעשים. אך כל התורה מליאה מצוות המבטאות את רחשי הלב ומעמיקות אותם.

    כך בחג הפסח לא מסתפקים בסיפור ובהלל בפה, אלא אוכלים את הפסח על מצות ומרורים, להראות את עצמנו כאילו היום הזה יצאנו ממצרים. בראשית הקציר מניפים עומר, אחרי קצירתו בעסק גדול. ומסיימים, שבעה שבועות אחר כך, ביום הביכורים, מקריבים את שתי הלחם. ביום הזיכרון מריעים בשופר, ביום הכיפורים מענים גם את הגוף, ובחג הסוכות יושבים בסוכה כדי להזכיר את השגחת ה' עלינו ומגבירים את השמחה בנשיאת פרי עץ הדר וענפים ירוקים ורעננים.

    וברוח זו נוספו מנהגים המסייעים להמחשת הרעיון של המועד. כשאנחנו אוכלים בראש השנה תמרים ורמונים ותפוח בדבש וקרא רוביא סילקא וכרתי – היש מי שיחשוב שמדובר בסגולה מאגית? הרי ברור שכל הסימנים כרוכים בתפילה לה' שיתקיימו כל משאלות ליבנו, יסתלקו אויבינו ומבקשי רעתנו ויקראו לפני ה' זכויותינו.

    ודאי שגם הכפרות נועדו לעורר את הלב בערב יום הדין. הנה, העז והגאה שבעופות, גבר בגוברין, שרק אתמול קרקר בגאוה על גל הזבל – ומה הוא והיכן גבורתו. ומכאן ילמד 'הנמשל' – עזין שבאומות ישראל – להתמלא בענווה, כדברי מיכה: 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעמך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    רעיון דומה העלה בעל ספר החינוך (מצוה קב) בטעם הקרבנות:
    '… היסוד הקבוע אצלנו, כי כל פעולות הקרבנות להכשיר מחשבתנו וכוונתנו לטוב, ולהשפיל הנפש המתאוה אשר בנו, ולחזק נפש השכל אל המצוות. ועל כן נצטוינו להתנהג הבית והקרבנות דרך מעלה וגדולה וכבוד, למען תנוח בלבבנו יראה וענווה ושפלות בהיותנו שם'.

  5. רעיון הכופר ככפרה על אדם מופיע בתורה, הן בפרשת כי תשא: 'ונתנו איש כופר נפשו', והן בפרשת משפטים בה נאמר על שור המועד שהמית: 'השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו'. רק לגבי רוצח, בשוגג או במזיד, אסרה התורה לקחת כופר. ומכאן הוכיחו חכמים שגזירת 'עין תחת עין', ניתנת להיפדות בכופר. יש גם דיעה בפרק החובל, שהמזיק משלם את דמי עינו או ידו שלו.

    בכל אלה מדובר שהאדם נותן משלו לפדיון נפשו, ככתוב: 'עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו' (איוב ב,ו). וכן הוא ב'כפרות', בהן ניתן העוף הנשחט או דמיו לצדקה. וכמובן, כל זה טוב עם התשובה.

    בהפטרת ה'בר מצוה' שלי, פרשת בראשית, נזכרים 'כפרות' שעושה הקב"ה: 'כי אני ה' אלקיך קדוש ישראל מושיעך, נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך. מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך' (ישעיהו מג,ד-ה).

    ר' עמוס חכם (ב'דעת מקרא' שם, הערה 33) מביא מקבילות מתפילת ירמיהו: 'יסרני ה' אך במשפט, אל באפך פן תמעטני, שפך חמתך על הגוום אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו' (י,כד-כה. ועין זה בתהלים עט,ו). ובתורה: 'וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך' (דברים ז,טו).

    כיצד נענשים האומות במקום ישראל? אולי ניתן לומר שיש לעונש שתי מטרות: גמול לחוטא והרתעה. את הגמול לחוטא, כמובן אי אפשר להעביר לאחר, ואין לו תקנה אלא בתשובה המביאה לסליחה. אולם יש בחטא גם חילול השם המחייב ענישה לשם הרתעה, שלא ייראה העולם הפקר. על זה אומר הנביא, שה' מעדיף לקיים את ההרתעה ברשעים הגדולים, משנאי ה' אשר בשמו לא קראו.

    עוד נקודה לשונית: ייתכן שמשמעו הבסיסי של השרש 'כפר' הוא 'מגן', ככפורת המכסה ושומרת על תכולת הארון, וככופר הנמשח סביב התיבה להגן עליה מזרם וממטר.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. ויש שאדם נותן את עצמו ככפרה על חבירו או על הכלל.

    וכך מציע יהודה ליוסף: 'ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו' (בראשית מד,לג). ומבני בניו של יהודה, דוד המלך מתחנן: 'הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו, תהי נא ידך בי ובבית אבי' (שמואל ב' כד,יז).

    ואחרון חביב, אף הוא מדבית יהודה – עבד ה', עליו אומר ישעיהו:
    'הנה ישכיל עבדי ירום נשא וגבה מאד… אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם… והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו… בדעתו יצדיק צדיק לרבים ועוונותם הוא יסבול. לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל… והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע' (נב,יג-נג,יב).

    ויהי רצון שתקויים בנו במהרה תפילת משה הרועה הנאמן: 'שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה, יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם, ויהי נעם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו' (תהלים צ,טו-יז).

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • אף במידת הטובה, מצאנו שאדם יכול לבוא במקום אחיו ולהקים לו שם בישראל, וכדברי בעל התניא בפרק לב: 'ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים'.
      .
      [ואולי מכאן מקום להציע לאברהם שלא ייטוש את משמרתו במסירת השיעור בדף היומי במסכת יבמות, שכל עניינה 'החלפת אדם באדם', כנושא מאמרו. ומהלכות ייבום נלמד שאין 'מאמר' מהווה תחליף לקריאת שם בישראל :)].

  7. Pingback: בין המְצָרִים, בִּכּוּי התמוז ומנהגים מאגיים נוספים | ארץ העברים

    • תודה! אמנם עברת על הכלל הבסיסי בתגובות:
      "לא יפרסם אדם תגובה ובה קישור למאמר בו ישנה התייחסות עקיפה לנושא הפוסט אי-שם בתת-פיסקה לקראת הסוף, בלי ש: א) הקדים והודיע לקוראים מה הם צפויים לגלות במאמר. ב) ציטט ולו משפט קטן מן הקטע הנבחר לבל יטרחו הקוראים לחפשו".
      אבל בגלל שערב יו"כ הריני מוחל לך במחילה שלימה, ואצטט במקומך:

      "לעומת נוכחותו הבולטת במסורות הנזכרות , בולטת היעדרותו של התרנגול מן המקרא. התרנגול היה בארץ ישראל לכל המאוחר במאה השביעית לפנה"ס ולמרות זאת שמו (השומרי במקורו) ודיוקנו אינם מופיעים במקרא. שמעון בודנהיימר כבר הציע שההסבר לכך הוא טאבו שהשית המקרא על התרנגול דווקא משום מעמדו בפולחן הקדום ומשום כך הוא הורחק מן הפולחן . ייתכן שהסתייגות דומה עשוי ה להסביר גם את איסור גידול התרנגול בירושלים. אפשר שהכוהנים או חכמים הרחיקו את התרנגול מן המקדש כדי להבדל מן הפרקטיקה הרווחת וכדי שלא תהיה גזירה שווה משימושו בפולחן לגבי מעמדו או תכונותיו הפלאיות. לדעתי אין זו השערה בעלמא: אנו מוצאים ש חכמים תקנו תקנות הקשורות במישרין למעמדו הבעייתי של התרנגול. לפניכם במקורות מספר 9-8, התנאים אסרו על מכירת תרנגול לבן מחשש שיעשה בו שימוש פולחני זר והתנגדו לאמונות רווחות שייחסו לתרנגול פוטנציאל דמוני, כגון אם זמן קריאתו אינו רגיל או שהנקבה משמיעה קול כקולו של הזכר . תקנות אלו מאוחרות יחסית ומצומצמות בתכנן , אך מלמדות שחכמים הכירו את טיבו של התרנגול וטרחו להתנגד לו . איסורים אלו מטים את הדעת לכך שהאיסור הקדום והגורף על גידול תרנגולים נוצר אף הוא על רקע חשש מפולחן התרנגול ומעמדו המאנטי . כאמור , הניסוח במשנה 'מפני הקדשים' עמום ואינו סביר ונדמה שיש לפרשו כניסוח מאוחר לאיסור קדום שסיבתו היטשטשה."

  8. תודה שמחלת. ובלשון ימינו: כפרה עליך!
    אגב, אני קורא כעת את "מאין באנו" של קנוהל. האם פרסמת ביקורת עליו? מהי דעתך על תזתו?

    • על הספר הזה נאמר "אנה באנו?"… האמת שיש בו כמה רעיונות מבריקים, והתיזה בכללותה יש לה על מה שתסמוך – ראה למשל רעיון דומה שכתב כבר ב- 1987 פרופ' אליוט פרידמן:
      http://ivri.org.il/2015/02/historical-exodus-friedman
      הבעיה היא שהוא קצר ומתומצת מאוד ולחלק מהרעיונות בו אין אפילו ניסיון להביא הוכחות משמעותיות. זה מה שאני זוכר בקצרה, אבל האינטרנט מלא וגדוש בביקורות מעניינות יותר ממה שהיה לי אולי להגיד, אז בלשון ימינו: לך חפש! :)
      נ"ב
      האמת שיראתי בפצותי שיח למול פרופ' קנוהל, שמא ידון אותי ברותחין כמו שעשה לשני פרופיסורים שביקרוהו, עליהם כתב:
      "… האם אפשר שמן הסקירות הללו עולה גם ריחה הרע של "קנאת סופרים", קנאתם של חוקרים סולידיים, אך אפרוריים וחסרי ברק שאיש לא יעלה בדעתו למנות אותם בין ה"חוקרים המובילים בעולם" בתחום מן התחומים המרכזיים של חקר המקרא?"
      http://www.katharsis.co.il/article.asp?ArticleID=158

  9. שלום,
    מצאתי את עצמי קורא באתרך, והאמת שמצאתי את עצמי מתעניין עד מאוד.

    לפוסט זה:
    העם היהודי תמיד נחשב "מוסרי" או לפחות אנחנו תמיד משתדלים להיות כאלו. ולא לעשות דברים כ"דרכי אמורי".
    בעבר היו מקריבים קורבנות אדם במיוחד לאלים אחרים. עד שבא אברהם אבינו.
    האם אברהם אבינו "היה לו מוסר" גבוה יותר מאשר העמים האחרים? והקריב לא אדם, אלא חיה ?
    (ולא משנה הסיבה למה עשה זאת ולמי) לפחות אז "מוסרית" לאותם ימים – זה היה פחות אכזרי מאשר להקריב אדם.
    בבית המקדש המשיכו לתת פדיון ב "שקלי כסף" – אך עדיין המשיכו להעלות קורבנות.
    לאחר חורבן בית שני, הפסיקו את הקורבנות לחלוטין "נשלמה פרים שפתינו".
    כתמני – מעולם לא עשינו כפרות – והרי יהדות תימן נחשבת לעתיקה – מכאן אני מניח שמעולם לא היה מנהג כזה לפחות לא בזמן בית ראשון.
    היו חכמים לא מעטים שהתנגדו למנהג של התרנוגולות, ואמרו שעדיף לחזור לצמחים או לעציצים (פורפיסא). רש"י התכוון לעציץ במסכת שבת.

    היום: לעניות דעתי, המנהג הוא אכן "דרכי אמורי" שאין אני מוצא פסוק או מפרש שאכן אומר זאת במפורש.
    להפך, מוצא אני המון האומרים ההפך.
    מה שכן טוב, שהתרנגול היה אמור להיות ניתן לעניים לאוכל – רק שאנני מבין איך אפשרי לאכול עוף ביום כיפור. – אלא אם לסעודה מפסקת.מה עושים עם התרנגולים כיום – אנני יודע.
    סתם נקודה למחשבה.

    הדברים אולי מבולגנים.. אבל מקווה שדעתי ברורה.
    אשמח להערות ותיקונים.
    שנה טובה,
    אלון

    • בס"ד כ"ד בתשרי תשע"ו

      לאלון – שלום רב,

      בדברי גאונים (ציטטתים בתגובותיי בתחילת הדיון) הודגש שעשיית הכפרות אינה טקס מאגי, אלא נועדה לעורר את האדם לתשובה. עשיית הכפרות לוותה באמירת פסוקים המבהירים את הצורך בתשובה ובתפילה אל ה' לכפרת העוונות. אף הנחו לתת את בשר הכפרות לעניים, כדי לקיים 'וטאך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין' (דניאל ד,כד).

      המנהג שעל כל אחד מבני הבית שחטו עוף שניתן לעניים – הביא לעניים שפע של בשר, שממנו אכלו ושבעו, לא רק בערב יום הכפורים ובמוצאי הצום, אלא גם בימי חג הסוכות שאחריהם. כאשר הנותנים כלל לא הרגישו שהם עושים טובה לעני. אדרבה, הם הרגישו שהם עושים לכפרת נפשם, בבחינת 'עניים אוכלים ובעלים מתכפרים'.

      כמו שבימי הפורים הפרישו יהודים 'זכר למחצית השקל' לכפר על נפשותם ואת הכסף נתנו לעניים, וכמו שלפני הפסח הפרישו יהודים 'קמחא דפסחא' לאחיהם העניים – כך לקראת יום הכפורים וחג הסוכות, הפרישו יהודים עוף לנפש, שממנו נהנו העניים וזכו לחוג את החגים בשמחה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      בתימן אכן לא נהג מנהג הכפרות, אך לא משום שראו בשחיטת בעלי חיים דבר בלתי מוסרי. אדרבה, בסעודת ערב יום הכפורים אכלו בני תימן עופות. וכך מתאר הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל (הליכות תימן, עמ' 33):
      'עתיק הוא מנהג הכפרות, ועוד קודם שנהגו לעשות כפרות בבעלי-חיים – כבר נהגו לעשות כפרות בעציצים, במיני צמחים. אף על פי כן לא קיבלו יהודי תימן מנהג זה…
      משעות הבוקר המוקדמות אופים פת נקיה, מבשלים בשר בעיקר של תרנגולות, וריח המרק המתובל עולה מכל עברים. בשעה העשירית לערך מקהילים את בני הבית לסעודת הצהרים, כיון שאוכלים בה בשר; ואילו בסעודה המפסקת נוהגים לאכול מאכלי חלב… מאריכים בסעודה זו, מקדימים לה אכילת פירות בייחוד רימונים וענבים ושותים מעט יין… לאחר מכן ישנים קימעא ומבלים את שאר היום בהתכוננות ליום המחרת…
      בשעה הרביעית אוכלים סעודה המפסקת, שעיקרה "פתות עלא סמן ועסל" (לחם פתות ובלול בחמאה ודבש). הלחם עשוי מפת נקיה ומבצק שלא תפח, סבורים שלחם מצות אינו מתעכל מהר וע"י כך לא ירעבו למחרת יותר מדי. משלימים סעודתם במרק ובבשר של עוף ומקנחים בענבים'.
      [נראה שבשר עוף נתייחד לערב יום הכפורים משום שהוא מתעכל מהר, וכהנחיית השו"ע (או"ח סי' תרח,ד: 'בערב יום הכפורים אין לו לאכול אלא מאכלים קלים להתעכל, כדי שלא יהיה שבע ומתגאה כשהוא מתפלל'. ובמשנה ברורה שם: 'אכן בסעודה המפסקת נהגו לאכול בשר, שהיא עיקר הסעודה, ודווקא בשר עוף (מגן אברהם), ומפרי מגדים משמע, דבזמננו נהגו לאכול בשר עוף בשחרית']

  10. לגבי המוסריות הישראלית-יהודית – אין ספק שהיינו מוסריים יותר ואפילו בתקופת המלוכה (שהחלה בדוד שכיסח לבני עמון מואב ואדום את הצורה…) אומרים שרי ארם שמלכי ישראל "מלכי חסד המה".
    ועדיין לא ברור אם המוסריות כללה יחס מיוחד לבע"ח – מסיפור בלעם למשל נראה שכן, אבל ממצוות שעיר המשתלח לא כ"כ… גם בימי חז"ל יש מצד אחד את הסיפור הידוע על ייסורי רבי שבאו והלכו בשל יחסו לבע"ח, ומצד שני בהלכה יש דין מזעזע של "כונסה לכיפה עד שתמות (ברעב!)" ולא כאן המקום להאריך.

    לגבי התרנגולים בערב יו"כ – הכוונה היא אכן לאכלם בסעודה המפסקת, כמוכח משני סיפורים בתלמוד (חולין צה:, קי.) על כבדים וכליות שנמצאו בחוצות בערב יו"כ, כנראה בעקבות שחיטות רבות שנעשו לסעודה זו.

    ואגב התימנים – די מזמן הגעתי למסקנה שהתימנים* הם-הם היהודים המקוריים, ואנחנו (צאצאי כוזרים\קוזקים) מהווים איזשהו צל חיוור שלהם… מנהגי אירופה, ובייחוד בעקבות החסידות, מלאים בהבלים ואמונות תפלות שה' ירחם (ע"ע תפילת "יזכור" וכל הנלווה אליה, למשל).

    * לפחות הבלדים…

  11. ברור שהתימנים הם היהודים האמיתיים, כי הרי בני ישראל זבחו לשעירים, ותשאל תימנים זקנים כמה מהם ראו שדים.
    האמת שיש כמה חוקרים מעצבנים שטוענים שמקור התימנים בשבטים דרום ערביים שהתיהדו, אבל כידוע לשיטתם גם האשכנזים הם כוזרים, הספרדים הם ערבים, והיהודים האמיתיים הם בכלל הפלסטינים.
    אשר למבטא התימני: חבר שלי סיפר שהוא צפה בנאומו של ראש ממשלת תימן והמבטא שלו הוא בדיוק המבטא התימני היהודי העתיק שהשתמר מחורבן בית ראשון. כנגד זה אני דיברתי עם כהן שומרוני והוא קרא באזניי פסוק מהתורה בהטעמה השומרונית, וזה קצת דומה להטעמה התימנית. עד כאן מחקרי הכרס שלי ומכאן מסורים הדברים לידיך כדוקטורנט בכיר.

  12. פרשנותך לפסוק 'מצמיח חציר לבהמה, ועשב לעבודת האדם', לא סבירה בעיני. מדוע העשב הוא לעבודת האדם ולא למאכלו?
    הפיסוק הנכון הוא,, 'מצמיח חציר לבהמה ועשב, לעבודת האדם', הבהמה היא לעבודת האדם ולא הושוו כאן כלל.

    • ?!
      הפיסוק שהצעת הוא במקרה הטוב אפשרי בדוחק, אבל בטח שלא "הנכון"! עיין בראב"ע למשל שמפרש כך: "עשב – המוכן לעשות ממנו לחם. וטעם לעבודת האדם – כי כאשר תעבד האדמה תוציא צמח נכבד".
      כלומר, "לעבודת האדם" = "לפי עבודת האדם"! (מצו"ד פירש, אגב, "מצמיח עשב למלאכת האדם כמיני צבעים וכדומה"). כך ששערי פרשנות לא ננעלו עד כדי שנצטרך לדחוק את הפיסוק.

      בנוסף, כמו שכתבתי, יש פסוק אחר לפיו העשב נועד לאכילת האדם כמו הבהמה, בבר' א, כט: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל *עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע* אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ… לָכֶם יִהְיֶה *לְאָכְלָה*".

  13. מנהג הכפרות מזכיר לי מנהגים נוספים הנמצאים ביהדות הלא-רשמית, כמו הריגת יונה, דוכיפת וכד' כסגולה לריפוי מחלות. אני חושב שהסגולות האלה היו נפוצות בימי הביניים בכל העמים והועתקו גם ליהדות. לכן נראה לי אפשרי שתרנגול הכפרות אינו מסורת מקראית, אלא חידוש מימי הביניים.

    • כמו שכתבתי, התרנגול לא מופיע בכלל במקרא ולכן מנהג הכפרות עצמו לא הגיע משם, כנראה – אבל הוא מייצג נאמנה *מסורת* מקראית, הרואה בבעלי חיים, ובמיוחד בבהמות הבית, 'בנות-בית' של האדם (=חלק מהמשפחה) וכאלו שעשויות לייצג אותו או להוות תחליף עבורו.
      אגב, מנהג הכפרות מתועד לפחות משנת 1000 לספירה, ולפי אחת הדעות הוא מוזכר גם בתלמוד (~500 לספירה), אז יכול להיות שהוא יותר עתיק ממה שנראה.

  14. Pingback: מה לעזאזל?… (חלק א) | ארץ העברים

  15. Pingback: המקרה המוזר של החמור בסיפור העקידה | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים