מֶההה כֹּל הצאן הזה?! האובססיה של יעקב עם הצאן

מאז שמרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג הפכו אותה לגיבורת הפירוש המקראי, מהווה המילה המנחה בסיס לכל ניתוח ספרותי של פרשיה במקרא. מאז התפתח המחקר והחל לחפש לא רק מילים זהות, אלא גם מילים דומות, ולא רק מילים דומות, אלא אף מילים מאותו 'שדה סמנטי' (עד כדי שיוך של פעלים שונים לחלוטין כמו הל"ך, יש"ב, קו"ם, לאותו שדה סמנטי של 'תנועה'!…). ואגב, מסתבר שלא צריך שבעה או עשרה איזכורים כמו בדוגמאות הספורות שהביא בובר, אלא מספיקות גם שלוש (!) מילים דומות – ואפילו מאותו שדה סמנטי בלבד – כדי לשוש על הסיפור כמוצאי שלל רב ולמצוא בו רמזים נסתרים (ראו למשל 'הסיפור במקרא', עמ' 97-93).
כיוון שכך אחזתי גם אני במידה זו והתחלתי לספור כמה פעמים מופיעות בהמות הבית בסיפורים שונים, וכפי שהראיתי לדעת בסיפור אירוסי רבקה (בראשית כד) שם מופיע הגמל 18 פעם, ונכון יותר היה לקרוא לו סיפור גמלי אברהם, עיינו שם

הצאן בפרשת 'ויצא'

האמת שמבחינה כרונו-היסטורית, כל הרעיון של חשיבות הבהמות בסיפורי המקרא צץ אצלי כשהגעתי לפרשת 'ויצא'. שכן כבר באפיזודה הראשונה בה נתקל יעקב ברועי הצאן הארמיים, נראה שגיבור הסיפור הוא הצאן, ולא אף אחד אחר:

ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן. ז וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. ח וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן. ט עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא. י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.

המילה 'צאן' לבדה מוזכרת 8 פעמים, 'מקנה' ו'עדר' עוד 5 פעמים ו'רחל' (=כבשה!) עוד 4 פעמים – סה"כ שבעה עשר אזכורים בעשרה פסוקים! ואם ממשיכים לספור בפרקים הבאים בפרשה מגלים שהצאן לסוגיו השונים ממלא כל חלקה טובה – הנה סיכום סטטיסטי של כמות האיזכורים של דמויות המפתח בפרשת ויצא, בסדר יורד: הצאן לסוגיו – 57, יעקב – 57, לבן – 44, אלהים\ה' – 37, רחל – 32, לאה – 24.
שימו לב שאם נוסיף גם את 'רחל' האשה לרשימה, נגיע ל- 89 איזכורים בשלושה פרקים – וההוספה הזו מתבקשת, כי האפקט של איזכורי הצאן קורה במסגרת קריאה\שמיעה של הסיפור, ומבחינה זו אפשר להניח שהקורא\השומע שנתקל במילה 'רחל' משייך אותה אוטומטית לעולם המונחים של הצאן לסוגיו. (אגב, לדעת החוקרים, המילה 'לאה' משמעה פרה – אבל אין לכך רמז במקרא ולכן לא ספרתי אותה, אם כי הענקת שמות בע"ח לבני אדם במקרא נדונה כמובן בעיון מדוקדק בדוק' הבלתי נלאה שלי.)

עכשיו זה לא רק עניין של כמות – הצאן הוא זה שמניע את העלילה קדימה, החל מגלילת האבן והשקאת הצאן, דרך הפיכתו של יעקב לרועה צאן אצל לבן ועד לשיא, הלא הוא תכסיס המקלות שהוביל לריבוי הלא-טבעי של צאן יעקב ולקנאת בני לבן, שכתוצאה ממנה נדחף יעקב לברוח חזרה לכנען. בהיבט זה, הצאן כאן משחק תפקיד דומה לזה של הגמלים בבראשית כד ש'סחבו על גבם' את העלילה, והדבר דורש הסבר.

האובססיה של יעקב לצאן ולמקנה

אבל לפני ההסבר, יש עוד תופעה שהיא כל כך מופלאה עד שלא שמתי לב אליה הרבה מאוד שנים – והיא ה'אובססיה' שיש ליעקב עם הצאן והמקנה בחייו. בסוף פרק ל, בו מתוארת לידתם הסדרתית של בני יעקב, מופיע פסוק סיכום (מג), המתאר את תוצאת הריבוי הגדול שתואר בפרק, וזו לשונו:

וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ יְלָדִים רַבִּים צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

מוזר, לא?
נמשיך לפרשת השבוע הנוכחית, 'וישלח', שם מודאג יעקב מהגעתו הצפויה של עשו ואנשים ומחליט לחלק את מחנהו לשניים:

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

לפי הפשט, נראה שמחנה אחד היה עבור "העם אשר אתו" והמחנה השני היה עבור "הצאן… הבקר והגמלים" – והראיה שבפרק הבא מסתבר שיעקב חוצה שוב את הילדים בין נשיו (לג, א): "וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת". מכאן שהם היו באותו מחנה.
ומדוע הוא חוצה אותם לשני מחנות? יעקב מסביר מייד: "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". במילים אחרות – אם יהרגו את הילדים, לפחות יישאר המקנה!
נראה שערורייתי? שימו לב מה קורה בהמשך. אחרי הפיוס עם עשו, מציע האחרון ליווי חמוש לאחיו, אך הלה מסרב בנימוס בטענה הבאה:

אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַיְלָדִים הַצֹּאן.

מוזר, לא?
אבל זה לא נגמר עד שזה נגמר… כי בסוף הסיפור, כשיעקב מסיים למעשה את גלותו הארוכה בת 20+ השנים בחרן ומגיע אל סף ארץ כנען, הוא עוצר במקום המפורסם-לעתיד, סוכות, איזור שעליו עתידים להתנהל כמה קרבות קשים מול הארמים, בתקופת המלוכה.
ולמה נקרא המקום כך?

וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם בֵּיתִילִי סֻכּוֹת.

מה שקורה פה הוא כמעט הזוי – אחרי 20 שנה, הבנאדם סוף סוף מתיישב לנוח ובונה לעצמו בית של ממש, ובמקום לקרוא למקום על שם האירוע ('ביתילי' לאו דווקא, אפשר גם 'סוף מסלול' או משהו דומה…) המקום נקרא על שם הסוכות המסכנות שהוא עשה למקנה שלו!

I rest my case…

ובינתיים, בשאר העולם

קשר הדוק בין האדם לצאנו - מהמשכנע לפחות משכנע, בסדר יורד...

קשר הדוק בין האדם לצאנו – מהמשכנע לפחות משכנע, בסדר יורד…

בצר לי, פניתי לאנתרופולוגיה. ולא, לא לקלוד לוי-שטראוס, אלא לאתנוגרפיה קלאסית שמתעדת עובדות בשטח. כמו שכתבתי פעם איפשהו, היתרון של האנתרופולוגיה על פני חלק נכבד ממדעי הרו"ח הוא שהיא מתבססת, בין השאר, גם על עובדות… ובכן, הנה מה שיש לפרופ' אמריס פיטרס , חוקר נודע של התרבות הבדואית, לומר על תפקידי נשים לעומת גברים שם:

הטיפול בילדים מהולדתם ועד היותם בני כמה שנים, הוא באחריות האשה… אם נדרש טיפול בתינוק חולה, האם מתמסרת לכך…הטיפול בילדים גוזל אך מעט מזמנו של הגבר, והוא ברובו עניין מזדמן. האשה, מנגד, מקדישה רק מעט מזמנה לטיפול בבעלי החיים.
(E. L. Peters, The Bedouin of Cyrenaica, p. 204)

במקביל זיכני בורא עולם להיתקל בכתבה מהוושינגטון פוסט, שפורסמה בעקבות אסון רעידת אדמה בנפאל באפריל 2015. הכתבת ביקרה באחד הכפרים שנחרבו, וראיינה כמסיחה לפי תומה אחד ממנהיגי הכפר, וזה מה שהיה לו לומר:

"כאן איבדנו ילד בן 12. שמו היה וִיוֶק", אמר ראג' פְּריתבִי, 50, קצין צבא בדימוס ומנהיג כפרי לא-רשמי. "כאן שני תאואים מתו תחת הסלעים. שמותיהם היו רָאמה ורָאי." מאחורי הריסות בית חווה נוסף, נמחץ שור על ידי מפולת אבנים. "שמו היה דיל בָּהאדוּר והוא היה בן 15 שנה", אמר פריתבי.
(P. Constable, ‘A quake-stricken district in Nepal struggles back to life’)

כמעט לא ייאמן, אבל השור מקבל כאן יחס זהה כמו לילד: שניהם מתו, לשניהם יש שם ולשניהם יש גיל! נדמה לי שאפילו אוהבי כלבים בחברה המערבית לא היו מעלים בדעתם לבצע השוואה מפורשת כל כך אחרי אסון שכזה!

ואיך זה קשור ליעקב?

חמוש בתובנות האלו, חזרתי לעיין בפרשת הולדת בני יעקב (=חציו הראשון של פרק ל), ושמתי לב לעובדה די ידועה, אבל היא הוארה לי באור חדש – שמות ילדי יעקב ניתנו תמיד על ידי האם ואף פעם לא על ידי יעקב עצמו!

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן… וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן… עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה… עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן… וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי… וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד… וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר… וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר… וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן… וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה… וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף…

לוי הוא החריג היחיד, שכן לגביו כתוב "עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי", אבל כמעט כל עדי הנוסח גרסו כאן "ותקרא את \ על כן קראה שמו לוי" (להגנת נוסח המסורה ניתן אולי לנקד "קֹרא", בסביל). הבן היחיד שזכה להיקרא ע"י יעקב היה בנימין, וגם זה אחרי שאמו נתנה לו שם במותה: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין".

הסיבה ליחס המועדף לצאן רמוזה כמעט בפירוש בפסוקים הבאים: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב… הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי". במילים אחרות, יש לי תחושה שיעקב כנראה לא זיהה את הילדים שלו כשחזר עייף בערב הביתה – מה שבטוח, שאת הצאן שלו הוא זיהה היטב… חציו השני של פרק ל מספר על תכסיסי ריבוי הצאן של יעקב בהם השקיע הרבה זמן ומחשבה – ופסוק הסיכום של הפרק, כאמור, הוא "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת…" – אף מילה על הילדים! גם בריב שלו עם לבן, הצאן הוא מרכז הוויכוח, ולבן שנדחק אל הקיר אומר לבסוף (שימו לב למדרגיות): "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי…" – הבנים כמובן חשובים מהבנות, אבל הצאן חשוב משניהם!

הרקע העברי לאודיסיאה היעקבית 

אוקיי, עד כאן לפי הפשט. השאלה האם זה מה שכל הסיפור הארוך הזה בא ללמדנו? הרי אם נסתכל על כל הסיפור הזה מלמעלה, נראה שכל עשרים שנות האודיסיאה הארוכה והמפותלת שעבר יעקב בבית לבן לא נועדו אלא להרבות את צאנו ("כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת"!) – הייתכן?!
כאן אני נזקק לחזור לראשיתם של נדודי האבות, כאשר 'שבט העברים' הקדום בראשות תרח יצא לארץ העברים הקדומה, שנקראה אז כבר 'ארץ כנען' (מומלץ לקרוא קודם מה שכתבתי בסוף הפוסט הזה, המבוסס על רעיונות של בן-גוריון ו…הרב שרקי):

וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן… וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו… וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים… וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת נָחוֹר בְּנוֹ לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. (יא, כו-לא)

רגע, להיכן נעלם נחור? התשובה מופיעה כמה פרקים מאוחר יותר, במסעו של עבד אברהם להביא אשה ליצחק:

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר (כד, י)

מסע העברים מאור כשדים

מסע העברים מאור כשדים

אהה! עכשיו הכל ברור – נחור כבר יצא לפני תרח לכיוון ארץ העברים, אבל עצר לו בארם נהריים, ככל הנראה בחרן, והתיישב שם (בבחינת סיר הבשר האָרָמיקאי:). כשתרח יצא עם שארית המשפחה לכנען, גם הוא נעצר בחרן, "עיר נחור", ונשאר שם.
כלומר, חלק הארי של משפחת העברים הקדומה נותר למעשה בחרן \ ארם נהריים, והפך לארמי – התבולל, בלשוננו.

אז אברהם, שניתק מגע ממשפחתו המתבוללת, השביע את עבדו שלא יעז להשיב את בנו שמה – אבל לפחות עשה צעד אחד בכיוון של הצלת נפשות העברים, כשלקח את רבקה כאשה לבנו. יצחק כידוע לא יצא מהארץ, ועכשיו הגיע תור יעקב לסגור את המעגל.

הצאן = ילדי העברים האבודים!

הפתרון הספרותי-תיאולוגי שאני רוצה להציע לכל סיפור יעקב בבית לבן מבוסס (כרגיל) על ההנחה שבהמת בית בסיפור מקראי אינה רק בהמת בית, אלא ייצוג אנושי – שהרי הבהמות היו בנות-בית במשפחה המקראית הקדומה (ע"ע משל כבשת הרש).
מכאן, שכאשר הקורא העברי קרא על מסע ארוך של יעקב שכל כולו לא נועד אלא להרבות את צאנו, הוא הבין מייד שהצאן אינו אלא מטאפורה לבני ביתו של יעקב, כלומר – לצאצאי העברים האבודים, בבחינת "שה פזורה ישראל". הסיפור מהווה למעשה 'מלחמת התשה' ארוכת שנים של יעקב מול קרוביו המתבוללים, במאבק על עתיד השבט העברי: והמנצח הוא מי שיצליח להעביר לרשותו כמה שיותר צאן. ואכן, רועי חרן מבינים את זה מייד: כבר באפיזודה הראשונה ניתן למשש את המתח באוויר, בתשובות הלאקוניות על סף העוינות של הרועים ליעקב, וב'שואו' הגדול שסיפק יעקב בגוללו את האבן מעל פי הבאר. בפעולה הזו הוכיח יעקב לעיני כל שהוא היחיד שיכול 'להשקות את הצאן', כלומר – לספק חיוּת והמשכיות לשבט העברי. בדיוק כמו שמבחנה של רבקה היה השקאת הגמלים – היכולת לחַיּוֹת ולהמשיך את זרע אברהם, המסומל ע"י הגמל.
לכן נושא הצאן עומד בראש מעייניו של יעקב, ולכן הוא מהווה מושא הקנאה והשנאה של לבן ובניו ליעקב – הם מבינים שהוא עתיד לנצח במאבק.
ולכן יעקב כל כך חרד לגורל צאנו – הרבה יותר מאשר לגורל ילדיו הביולוגיים.
ולכן כאשר יעקב צולח את כל המכשולים ומגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה ומקים לו בית – הוא קורא למקום 'סוכות' על שם הסוכות שעשה למקנהו, שהרי המקנה היה מטרתו של כל המסע מלכתחילה!

(עדכון – 17/12)

הצאן = בני ישראל במצרים!

בתגובה למטה הציע מורג הסבר שנראה הרבה יותר פשוט ובנוסף עונה על שאלה שלא היתה לי תשובה אליה – למה דווקא 'סוכות'?
לפי ההסבר שלו, הצאן אינו אלא בני ישראל במצרים – דימוי רווח מאוד במקרא – והפרשה כאן ממשיכה את הרעיון שמופיע בפרשיות אחרות בבראשית של 'מעשה אבות סימן לבנים'.
ואכן, יש מספר הקבלות ברורות בין סיפור יעקב בבית לבן לסיפור יציאת מצרים:
א) הריבוי העצום של צאן יעקב מקביל לריבויים של בני ישראל: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד". יתרה מכך, הביטוי "בִּמְאֹד מְאֹד" מזכיר במאוד מאוד את תיאור עושרו של יעקב: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד"!
ב) ריבוי צאנו של יעקב הוביל לקנאת בני לבן בו – דבר המקביל בדיוק למה שקרה במצרים: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ…"
ג) יעקב מקפיד לקחת את כל הצאן והמקנה איתו, דבר המזכיר את דברי משה: "בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ", ומאוחר יותר:  "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה…"! שימו לב שגם במצרים בני ישראל 'הקפידו' לקחת מרכוש מצרים, בציווי אלוהי.
ד) האיזכור של 'סוכות' בסיום מסעו של יעקב מקבילה לאיזכור שלה ביציאת מצרים: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה" ומאוחר יותר מוסבר טעמו של חג הסוכות כך: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

  1. בס"ד ט"ו בכסלו ע"ז

    הצאן ההולך בתום אחרי רועהו, מסמל את יעקב 'איש תם ישב אהלים' שבעקבות סבא אברהם מקיים 'התהלך לפני והיה תמים'.

    יעקב הוא הראשון באבות הזוכה להקים משפחה גדולה ומאוחדת – 12 בנים ושבעים נכדים – שכולם אחרי כל הסיבוכים, יעמדו מאוחדים לפני מטת אביהם ויסללו את הדרך למעבר מיחידים הקוראים בשם ה' לאומה שלימה השואפת להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

    עדר הצאן מסמל את העם, ורועהו הנאמן מסמל את המנהיג, המנהל את עדרו 'על מי מנוחות'. אף מנהיגותם של משה, מייסד האומה, ושל דוד, מייסד המלכות – תיבחן ותתחשל בעיסוקם במרעה צאנם.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • מפני מה היו האבות רועי צאן? (מדברי ר' אברהם בן הרמב"ם) על

      בס"ד ט"ז בכסלו ע"ז

      רבי אברהם בן הרמב"ם כותב על מעלתה של ההתבודדות:

      'ההתבודדות היא אחת הנכבדות שבין המידות התרומיות, והיא דרכם של גדולי הצדיקים, ובאמצעותה הגיעו הנביאים לידי התגלות… היא טיהור הלב וזיכוכו מכל דבר זולתו יתעלה והחדרתו אליהם והשכנתו בקרבם. ומדרגה זו תושג ע"י ביטול החלק המרגיש מחלקי הנפש, כולו או רובו, והרחקת החלק הדוחף משאר ענייני העולם והטייתו אליו יתעלה, והעסקת החלק השכלי בענייניו יתעלה, והפעלת החלק הדמיוני במה שמסייע להגיוני ע"י התבוננות בבריותיו יתעלה, בריות אדירים המודיעות על בוראן יתעלה…

      ועל פי זה נטו הנביאים ותלמידיהם ותלמידיהם הצדיקים אל ההתבודדות החיצונית המביאה לידי התבודדות פנימית… התרחקות מבני האדם והוקרת הרגל מעצרותיהם והינתקות מעליהם… ולהגיע לידי ביטחון שלא ייטרד… מן ההתבוננות בגדולת הבורא ומן ההתענגות על מלאכיו ויפעת ברואיו על ידי כך שיהגה בם וייתן דעתו על קרבתם ואצילותם… ולא עוד אלא שהיה שוקע בשרעפיו עד שנרדם או הרגיע והשיג את האחדות (עם האלקים) כדרך כדרך שהשיג, ובהקיצו או התעוררו (משלוותו) והנה לא פג עדיין קסם האיחוד הזה…

      ולא התעסקו האבות, ואחריהם בניהם ההולכים בדרכם, ברעיית הצאן ולא בעיסוק אחר, אלא מפני שמתלווים עליהם ההתבודדות במקומות המרעה וההתרחקות מחיי הכרך.

      והלא נקל להתבונן אל מצב יעקב אבינו אחרי שהתענה ברעיית הצאן י"ד שנים כשעבד ברחל ובלאה… (ועם כל זאת) כשאחז בו לבן בחזקה ונתן לו את הבחירה בלקיחת שכרו… לא בחר בכסף ובזהב ובשום דבר אחר, אלא לשוב ולרעות צאן,,, וזה למרות הצער שבמלאכה זו… וכל זה מפני ש(רעיית הצאן התאימה לאורח חייו…

      ואדון הנביאים משה עבד ה' היה רועה את צאן יתרו חותנו ומעמיק לחדור המדברה בשעת רעייה… ולא היה זה מפני שחסרו מקומות מרעה בסביבות מדיין, אלא כדי לשקוע במידת ההתבודדות הפנימית ובשאיפה להשגת ההתגלות…'

      ('המספיק לעובדי ה", מהד' ר"י דורי, ירושלים תשל"ג, עמ' קעז-קעט)

      הווה אומר: רעיית הצאן מאפשרת התבודדות, הסוללת את הדרך לדבקות והתגלות!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בס"ד ט"ז בכסלו ע"ז

        ואולי התעצמה חיבתו של יעקב לצאן, בהשראת הרגע בו זכה בברכת יצחק כשהוא עומד לפני אביו עטוי בעור גדי.

        לחרן ייקח איתו רק את מקל הרועה, בשכרו יבקש לא כסף וזהב אלא צאן. בקנותו חלקת שדה ישלם 'מאה קשיטה', מאה כבשים (כתרגום אונקלוס: 'חורפן'), כאברהם שנתן לאבימלך שבע כבשות צאן כעדות נאמנה לבעלותו על הבאר. הצאן הוא אמצעי תשלום טוב מכסף. הצאן אינו סטאטי. הוא חי ועושה פירות, גיזות ולדות וחלב.

        גם באחרית ימיו יישא יעקב את עיניו אל אלקיו כשה הבוטח ברועהו. את נכדיו כבניו מנשה ואפרים יברך בשם 'האלקים הרעה אותי מעודי עד היום הזה' (בראשית מח,טו). בנו יוסף יבורך 'מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל' (שם, מט,כד).

        אף לעתיד לבוא יתקיים: מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרעה עדרו, כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו…'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        אף 'עיקר ביתו' תיקרא 'רחל'. אותה יאהב, ואחרי פטירתה ישכון לא רחוק ממקום קבורתה 'מהלאה למגדר עדר' (שם לה,כא).

        • בס"ד עש"ק וישלח ע"ז

          כמאבק בין איש האדמה הבכור הנדחה מפני אחיו הצעיר הרועה, כן נדחה איש השדה הבכור מפני אחיו הצעיר יושב האהלים, שוטמו ומבקש להורגו.

          אך כאן הסיפור מסתיים טוב יותר. אצל קין והבל נתקיים: 'אחד מת ואחד גולה', וכאן דוקא הבן הנבחר בחר לגלות, וברבות הימים נפגשים השנים ומתפייסים.

          אם שם, חוטא קין ומתחייב לתפוס את אומנותו של הבל הנודד בארץ ומזרעו יוצא 'אבי כל יושב אהל ומקנה' – כאן אחרי הפיוס מאמצים יעקב ועשיו מרצון, איש איש מארחותיו של אחיו:

          עשיו נעשה איש מקנה כאחיו, ושניהם רואים שמקניהם רב כל כך ולכן מגיע עשיו בעצמו למסקנה (כלוט) שעדיף להיפרד ברוח טובה ולעבור לגמרי לארץ שעיר. כל אח מוצא לעצמו את ה'נישה' שלו, שבה לא ידחק ולא יידחק.

          אף יעקב מאמץ לו מאורחותיו של קין, ומקריב גם מפרי האדמה – יוצק שמן ומנסך יין. וכך תקבע התורה לדורות את השילוב בעבודת ה' בין דרכם של קין והבל, והקרבן מהחי ילווה במנחה ונסכים מפרי האדמה!

          הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!

          בברכה, ש.צ. לוינגר

    • נראה שאף שליט קובה, פידל קסטרו המנוח, הגיע להבנה שעזים שקולות כאנשים, והסכים ליציאת בני יעקב מקובה תמורת עיזים מישראל. ראו בכתבה של עופר אדרת, 'עיזים תמורת עולים – העיסקה הסודית בין פידל קסטרו לישראל', באתר 'הארץ', מיום 18.12.16. וכמאמר המשורר: 'יידל מיט'ן פידל' :)

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. אברם
    הניתוח המדוקדק מבריק, כרגיל. אבל המסקנה המטאפורית-ייצוגית קצת מלאכותית בעיניי, כיוון שהיא מציגה את הסיפור כ"משל" עם מאפיינים ספרותיים מודרניים וזה נראה קצת רחוק מפשט הפרשה. ברור שספר בראשית נכתב כדי לספר מעשי אבות, אבל לא כמשל ספרותי אלא כמסר רעיוני-מעשי. (ובכל זאת אין פירכא ספציפית על עצם הרעיון אלא רק כטענה כללית)
    ועל זה נאמר "מה לך אצל אגדה, כלך אצל ה"נגעים ואהלות" של פירוש המקרא…" (-:

    • פעם הייתי מסכים איתך ומבטל בהבל פה רעיונות כאלו – הנה דו-שיח שלי עם עצמי:
      "מדובר בחברה של נוודים-חקלאים, שסיפרו סיפורים שהועברו במסורת והועלו מתישהו על הכתב – על מה ציפית שיכתבו – על פיזיקה גרעינית? ברור שיכתבו על כבשים וגמלים! ונראה לך שאלו ששמעו את הסיפורים ידעו משהו מהחיים שלהם חוץ מקצת 'אברהמישקייט'? הרי רובם לא ידעו קרוא וכתוב! אז כשרצו לספר להם על בריאת העולם סיפרו על איזה גן מופלא עם נחשים מדברים, וכשרצו להעלות נוסטלגיה איך הטאטעס שלנו חיו סיפרו איך הם רכבו על חמורים, וכמה גמלים היו להם, ואיך הם גידלו כל הזמן צאן… "

      אבל אחרי קריאה חוזרת ונשנית הפסקתי לשכנע את עצמי… הסיפור המקראי לפעמים גאוני מדי ולפעמים דחוס מדי בשביל חבורת בדואים סביב המדורה. ומתישהו אכתוב באריכות על כך.

    • יעקב כ'תם יושב אהלים' ודאי עסק ב'אהלות', אך נראה שהיתה ליעקב חיבה גם ל'נגעים', שכן הוא אימץ לעצמו את העקודים, הנקודים והמנומרים, אלה שאינם 'לבן טהור' כמלאכי השרת, אלא הם מנומרים ומורכבים מגוונים שונים, כבני אדם המורכבים מאורות וצללים, והם המאתגרים את הרועה לרעותם בסבלנות אין קץ אל 'התכלית הנרצה'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • לרש"צ
        קשה שלא להסכים שספר בראשית אינו עוסק בנגעים ואהלות במובן הפשוט והמעשי, אלא יותר במישור המוסרי של קיום אנושי קודם מתן תורה (ויש הרבה מעשי אבות שצריך לפרשם דווקא כחולשה אנושית שעליה הם נענשו, ולא כמעשם מכוננים הלכה ומשפט. "סימן" לבנים ולא "הלכה" לבנים), ואפשר להבין את הטענה שאם כך צריך גם להסתכל על הצד הספרותי של הסיפור עם ה'חולשות' והקשיים של האבות. אבל גם סיפור צריך לקרוא על פי הפשט, המציאותי והרעיוני, אף אם כסימן ולא כהלכה

        • בס"ד כ"ו בכסלו ע"ז

          המשל אינו זר למקרא ואינו המצאה מודרנית. ה' מראה לאברהם את הכוכבים, ומבטיח לו שזרעו יהיה ככוכבי השמים לרוב. יעקב רואה סולם שמלאכי אלקים עולים ויורדים בו, ומתבשר בנמשל שה' יהיה עמו בלכתו ובשובו.

          יעקב משתמש במקלות מפוצלים כסמל לבקשתו שצאנו יילדו עקודים ונקודים, ואכן ה' נעתר לו וצאנו מתרבה כאילו היו בהם באמת עתודים נקודים וברודים.

          וכפי שהזכרתי בתגובתי 'יעקב כגדי' – יעקב לומד מהעובדה שזכה בברכת אביו כשהוא עוטה עור גדי, שעליו לראות את עצמו מול אלקיו כשה הנושא עינין אל רועהו, ומדבר על 'האלקים הרעה אתי מעודי עד היום הזה', 'מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל'.

          יעקב נאבק בלילה עם מלאך ומבין שהמלאך הוא סמל לעשיו, ולמחרת יאמר לאחיו: 'כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלקים ותרצני". אף כל ברכותיו לבניו יהיו במשלים – 'גור אריה יהודה', יששכר חמור גרם', 'יהי דן נחש עלי דרך', 'בן פרת יוסף', 'בנימין זאב יטרף'.

          יוסף מקבל בחלומות שלו ושל אחרים משלים, שאת נמשלם הוא פותר. את חלום האלומות פותרים לו אחיו 'המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו'. את החלום השני על השמש הירח והכוכבים פותר לו אביו 'הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה'. מכאן ואילך ילמד יוסף ויפתור בעצמו את חלומותיהם של שר המשקים, שר האופים ופרעה בכבודו ובעצמו – בדרך משל ונמשל.

          אף משה יפגוש את ה' לראשונה בחזון הסנה הבוער באש ואיננו אוכל, כמשל לעם ישראל העומד בכל התלאות והייסורים, נושא בגאון את האש האלקית המקיימת אותו. מאיר ומחמם את העולם כולו ואינו כלה.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • בס"ד עש"ק מקץ תשע"ז

            לפי מה שהצעתי (בפיסקה 1) שחלום הסולם מבטא את ליוויו השומר והתומך של האלקים ליעקב בלכתו ובשובו – יש לומר שהמלאכים מסמלים את הליווי האלקי והסולם מסמל את יעקב עצמו, היודע לחבר שמים וארץ, מתעלה בשאיפות רוחניות ויודע לרדת לעולם הארצי כדי ליישמן.

            כסולם העשוי שלבים שלבים ועולים בו צעד צעד – כך לומד יעקב שהעליה לא באה בקפיצות אלא עליו 'להתנהל לאיטו' בסבלנות גדולה ובבטחון באלקיו שגם אם תתמהמה הישועה – בוא תבוא.

            אולי המקלות המפוצלים שהציב יעקב מול צאנו, הדומים בצורתם לסולם העשוי שליבות שליבות וחללים ביניהם – נועדו להזכיר לעצמו במצב הנראה חסר סיכוי שבו אין בצאנו עקודים ונקודים היכולים להוריש את תכונתם לדור הבא, שעליו לבטוח באלקיו שהבטיח להיות עמו בכל המצבים.

            אף לאחיו רומז יעקב את סוד הסבלנות המשתלמת, בהגישו לו עדרים עדרים שריווח ביניהם, ובהמשך אמר במפורש שהמפגש המלא ביניהם יבוא רק עם הזמן מתוך התנהלות איטית.

            אף נרות החנוכה הקטנים המוסיפים והולכים עקב בצד אגודל, וכפי שעלתה מלכות החשמונאים לא בבת אחת אלא ב'אסטרטגיית שלבים' – מלמדים אותנו את תורת הסבלנות וההתמדה – 'ארח צדיקים כאור נגה – הולך ואור עד נכון היום'.

            בברכת חנוכה מאירה, ש.צ. לוינגר

  3. מרתק, כרגיל.
    דיברת הרבה על סוכות. מה לגבי החניה הראשונה לאחר יציאת מצרים ("כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", או "ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות")?

      • נושא הסוכות גרם לי לחשוב על זה שוב.
        הניתוח שלך על בהמות כמייצגות את האדם הוא מעניין ומרתק. העניין הוא שבניגוד למקרה החמור\אתון – שייצגו בהסבר שלך את הכוחות הנפשיים, והגמלים – שייצגו את האדם עצמו, פה הסברת את הצאן בתור ייצוג של "צאצאי העברים האבודים". לדעתי צללת עמוק לתוך ים הספקולציות (מה שהופך אותך לחוקר מקרא טוב, כמובן).
        ניתן להציע הסבר יותר פשוט, שיקביל בין הליכת יעקב לחרן לירידת יעקב ובניו למצרים, שם התרבו (הצאן בחרן והאנשים במצרים), ברחו ונרדפו (בשני הסיפורים מה שלקח לבורחים שבעה ימים לקח לרודף זמן קצר). ההתישבות בסוכות היא עוד הקבלה. על פי זה, יש לנו כאן סוג של "מעשה אבות סימין לבנים" (למרות שעדיין צריך לחשוב על הפרטים של זה, וכמובן על המשמעות).

        • בס"ד עש"ק וישלח ע"ז

          למורג – שלום רב,

          כדבריך, צאנו של יעקב מתרבה בחרן ומביא לעימות עם לבן; בני ישראל מתרבים במצרים והמצרים קצים בהם – וראו זה פלא: כל הריבוי הזה נכנס בסוכות.

          כי כפי שלימדתנו נעמי שמר: כשבונים סוכת שלום 'יבואו השכנים כולם בהמונים ולכולם יהיה מקום' (ואולי למדה זאת, כיד בקיאותה הגדולה, מדברי חז"ל ש'ראויים כל ישראל לישה בסוכה אחת')

          וכפי שהיה בסוכת שלם, בבית המקדש: 'עומדים צפופים ומשתחוים רווחים', ואמרו דורשי רשומות: כשכל אחד עומד על שלו – אין מקום, אך כשמשתחוים – יש מקום לכולם בריווח.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

        • יישר כח! אם זה נכון, אפשר לפרש ע"י זה את הקריאה (שתמיד התמיהה אותי) של בעל ההגדה ורש"י בעקבותיו "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל…". המפרשים במקום (רשב"ם, ראב"ע) מיאנו בפירוש זה בשל הקשיים להולמו בלשון הפסוק ופירשו אחרת מיהו הארמי.
          אך כעת אפשר לראות שחז"ל עושים את ההקבלה הנ"ל. לשיטתם, מביא הביכורים מודה לה' על 2 היציאות, יציאת לבן ויציאת מצרים! ולא רק שהיציאות מקבילות, אלא הירידה היתה מלכתחילה המשך ישיר לרדיפת לבן.

        • לפני שאני מתחיל להסמיק, אציין שבשבת פתחתי את הפסוקים בפרשת בשלח, וגיליתי להפתעתי שעניין שבעת הימים אינו נמצא בפשט, אלא בדברי רש"י.
          (מה שדורש רש"ימה קצרה משלי – מקווה שבקרוב)

          • נכון! לכן לא כתבתיהו ברשימת ההקבלות – אם כי מסורת ישראל סבא שקולה לפחות כמו השערות פורחות של מחקרים נכרים, ולכן כן אוסיף את זה בדוק'!

          • בס"ד כ' בכסלו ע"ז

            ובלי להיכנס להקבלה לסוכות שבהן הושיב ה' את בני ישראל בצאתם ממצרים – עצם טרחתו של יעקב לעשות למקנהו סוכות אינה מובנת מאליה. מקובל היה לעשות 'גדרות צאן' כדי שהצאן לא יברח. בניית סוכה מקורה המגינה על הצאן משמש וממטר אינה מובנת מאליה, ומעידה שבעיני יעקב בני הצאן אינם רק 'אובייקט' לניצול כלכלי, אלא יצורים מרגישים שיש לדאוג שלא יסבלו מחום ומקור. 'יודע צדיק נפש בהמתו'~

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            ואם בהקבלות עסקינן – כדאי לציין שמאתיים הרחלים ומאתיים העיזים ששולח יעקב לעשיו, באות אולי כרמז לארבע מאות אנשיו של עשיו, כאומר לו: אתה משקיע באנשי מלחמה? עדיף שתשקיע בעשתרות צאן המעשירות את בעליהן…

  4. דברים יפים ומעניינים. נראה לי שאפשר למצוא להם חיזוק מסוים מהקישור שעושה המקרא בין רעיית הצאן למנהיגות אצל משה ודוד (אצל דוד זה ממש מפורש), וגם מהעובדה שכאשר מגיעים בניו של יעקב למצרים מתגלה שתועבת מצרים כל רועה צאן. עם זאת, נראה לי שכחוקר אתה חייב להסביר את כל התצפיות הרלבנטיות לתופעה מסוימת, ובמלים אחרות – לא להגביל את עצמך רק לויצא-וישלח אלא להמשיך גם לוישב, למשל, ולהסביר כיצד לפי תיאורך יעקב שולח את בניו לרעות את הצאן (אגב, שאלה מעניינת היא מדוע הם רועים דווקא באיזור שכם, אליה מגיע יוסף מעמק חברון – שתי הערים הסימבוליות כל כך, אבל נניח לזה), או מדוע יהודה שיורד מאת אחיו עוסק בגידול צאן יחד עם רעהו הכנעני ואף מציע ל-"זונה" לשלם לה בגדי עזים מן הצאן.

    בהערת אגב, לא ברור לי למה אתה סבור שכאשר לבן אומר "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני" הוא משתמש בסדר חשיבות עולה. דרכו של המקרא כמעט בכל מקום להקדים את החשוב, ובהקשר הזה מאלפת נזיפתו המובלעת של משה לבני גד וראובן שהקדימו את הצאן לטף (ואכן חז"ל זיהו אותה בנקל). כאן הבנות חשובות יותר מהבנים, שכן הבנות (=לאה ורחל) הן בנותיו של לבן בפועל ממש, והבנים הן רק צאצאיהן: "ולבנותי, מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו". בניהן ולא בני.

    ועוד נקודה קטנה – הזכרת את העובדה שמי שקורא את בני יעקב בשם הן האמהות, מעניין לשים לב שאצל יהודה הוא קורא את שם בנו ער ואילו אשתו קוראת את שמם של אונן ושלה. אצל נשי יעקב, וגם במקומות רבים אחרים במקרא, נדמה כאילו הולדת הילד היא עניינה של האם בלבד – העקרות אינה נתפשת כבעיה של הזוג אלא של האשה, וגם הלידה וגידול הילד (ובכלל זה הקריאה בשם) הם במידה רבה נחלתה. נשי יעקב רבות על מספר הילדים וגם על הזכות לבלות את הלילה בחברתו והוא כאילו פסיבי. אלקנה וחנה, בועז ורות (שם השכנות קוראות בשם!), שרה שלא מוכנה שבן האמה יהיה עם בנה (ולא "בננו" או "בנך") ורבקה שדורשת מיצחק לדאוג שיעקב לא יקח אשה מבנות הארץ – הבעלים פסיביים מאד בגידול הילדים וחינוכם. אולי זו במידה מסוימת תוצאה של חברה שיש בה פוליגמיה, אבל בהחלט לא רק.

    • תודה!
      ולגבי הסבר כל התצפיות הרלוונטיות – בדוק' טרחתי ומניתי את כל איזכורי הבהמות במקרא, בחלוקה לפי סוגים ועוד. מסתבר שבתורה לבדה יש 999 (!) איזכורים של בהמות, ובמקרא כולו 1751, בחלוקה הבאה:
      צאן 798
      בקר 471
      מקנה \ בהמה 272
      חמור 156
      גמל 54
      ————–
      סה"כ 1,751

      כמובן שחלק גדול שייך לתורת הקרבנות, ועדיין לא ניתן ואין טעם לפרש בצורה 'ייצוגית' את כל השאר. יש לי פרק ובו אני מסביר מה הקריטריונים לבחירת אפיזודות מקראיות בהן יש 'חשד' לחריגה הדורשת הסבר ייצוגי.

      • ודאי שאין צורך להסביר את *כל* האזכורים במקרא, אבל שאר האזכורים במחזור הסיפורים על יעקב ובניו הם בוודאי רלבנטיים. יעקב שולח את יוסף לראות "את שלום אחיך ואת שלום הצאן", האחים שוחטים גדי וטובלים את הכותונת בדם, יהודה עולה לגוז צאנו ונותן גדי לתמר וכן הלאה – אם אתה בונה תאוריה על הצאן בפרשות ויצא-וישלח כמייצג סימבולי אז התאוריה לא צריכה לעצור בכניסה לפרשת וישב רק משום שלפי חלוקת הקריאות המקובלת היום היא פרשה אחרת.

        אגב, שים לב שהחלום של יוסף הוא כבר לא חלום של צאן, הוא כבר חלום בנוסח "מצרי" של עובדי אדמה, אלומות ושיבולים – כמו חלומותיו של פרעה.

        • אוקיי, לגבי מחזור סיפורי יעקב ובניו – כמו שרמזת בסוף דבריך, מחזור סיפורי יוסף נבדל מהם בהרבה מאפיינים, ואף וולהאוזן זח"ל לא מצא ידיו ותעודותיו בהן (וראה מש"כ כאן: http://ivri.org.il/2014/12/joseph-vs-wellhausen/)
          עם זאת, גם שם יש חמורים, וכמו שהבטחתי אי-שם, כשנגיע לשם אתייחס גם אליהם וגם אל החמור של הנביא הזקן (מל"א יג) שעוד ממתין בודד בצד הדרך…

          ולגבי הגדיים – חוקר מעניין בשם הווארד שוורץ מציע הגדי הוא סמל לילד או לבן כמעט בכל נרטיב במקרא:
          יעקב מרמה את יצחק באמצעות שני גדיי עזים (בר' כז, ט), המסמלים אותו עצמו ואת עשו, המוחלף על ידו; יהודה שוכב עם תמר כלתו בתמורה לגדי עזים (שם לח, יז), אך היא בעצם מתכוונת להוליד ממנו ילד; אחי יוסף שוחטים שעיר עזים כדי לטבול את כותונת יוסף בדם (בר' לז, לא) ומסמלים בכך את רצונם להרוג את יוסף עצמו; מנוח ואשתו עושים גדי עזים למלאך המבשר להם על הולדת בנם (שו' יג, טו); ישי שולח עם דוד גדי עזים לשאול (שמ"א טז, כ) ובכך כביכול רומז ששאול עתיד 'לאכול' את דוד בנו.
          ראה בספרו המעט פרובוקטיבי, אבל שעורר המון עניין אקדמי ואפילו ציבורי:
          http://www.howardischwartz.com/writing/the-savage-in-judaism/ – עמ' 132-130

          • אכן מחזור הסיפורים של יוסף ואחיו שונה (ומעתה אכנה את ולהאוזן "הזח"ל הגדול היושב בתוך תעודותיו"), אבל מה שאני התכוונתי לרמוז הוא אחר: דוק ותמצא שתפקיד הלחם/חיטה במחזור זה הוא בדיוק כתפקידו של הצאן במחזור הקודם. לא רק שהלחם/בר/שבלים וכו' מופיעים לעתים קרובות אלא הם הדוחף העיקרי של המאורעות, הם מופיעים בחלומות ובפתרונם, הם גורמים לקולקטיביזציה של החקלאות המצרית ולירידת האחים ואחר כך בית יעקב כולו למצרים, וכמובן לעלייתו של יוסף מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. למרות זאת, לא נראה לי שתחפש דרך לתאר את החיטה כהשלכה או מטפורה לנפשם של גיבורי הסיפור: לפעמים חיטה היא פשוט חיטה. נשאלת השאלה, אם כן, מדוע דווקא בהמות אינן יכולות להיות פשוט בהמות וחייבות לייצג משהו?

            אגב, דומני שהפעם היחידה האחרת בתנ"ך שבה יש עיסוק אובססיבי כזה בחיטה היא במגילת רות, ובהרהור קל אני גם יכול לחשב על כמה מקבילות לשוניות. בדרך כלל רות מתקשרת דווקא למעשה תמר (ואכן רבות שם המקבילות הלשוניות והענייניות), אבל מעניין להרהר בקשר בינה לבין סיפורי יוסף.

          • לגבי שאלת הלחם\חיטה, ההבדל הבסיסי ברור – בלי לחם אי אפשר לחיות, בלי צאן – אפשר… כלומר, בעיית הרעב היא הבעיה העיקרית של סיפור יוסף – והיא גם היתה הבעיה ש'דחפה' את אברהם למצרים בפעם הראשונה, ואת יצחק בפעם השנייה (אלא שנעצר בגרר), ועכשיו שוב יעקב ובניו. אגב, הרעב הוא אחת הבעיות החמורות במקרא, ולכן הוא משמש גם כאיום חוזר ונשנה בקללות השונות (ראה למשל וי' כו, כו, שם המילה "לחם" חוזרת שלוש פעמים בפסוק אחד, ועוד פעם אחת 'לכם', במשחק מילים: "בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ").

          • ולגבי כמות האזכורים, בדקתי בפרקים מא-נ ואלו הממצאים:
            * "לחם" מופיע סה"כ 13 פעמים בפרקים אלו, מהן 6 בפסוקים המתארים את הרעב במצרים (מז, יב-יז), שם זה מתבקש.
            * בצירוף מקרים מעניין, המילה "אֹכל" מופיעה גם היא 13 פעם בפרקים האלו, שוב, מאותן סיבות.
            * "בר" מופיע סה"כ 5 פעמים בפרקים אלו.
            * "שבלים" מופיעות 10 פעמים בסיפור חלום פרעה ופתרונו, אבל גם המילה "פרות" מופיעה שם 11 פעמים, ותפקידן ברור – להמחיש את השבע והרעב שעתידים לבוא. אגב, המילה "שנים" מופיעה בפרק 11 פעם גם היא, ומה נעשה לה ביום שידובר בה?…
            וצריך לזכור שסך כל אזכורי הלחם וכו' שמתפרשים על פני 10 פרקים לא מתקרב לסך אזכורי הצאן בסיפור יעקב בבית לבן שמתפרש על פני 3 פרקים.

            אם כבר, יש בסיפור יוסף מוטיב מעניין אחר שחוזר והוהא *הבגדים*, וכתבו על כך כמה, ראה למשל כאן:
            http://www.jstor.org/stable/23417830

          • ואולי ריבוי האיזכורים של 'לחם ובגדים' בסיפורי יוסף, רומז לתפילתו של יעקב שביקש מאלקיו שייתן לו בגלותו 'לחם לאכול ובגד ללבוש'. אף יוסף זכה בגלותו בשמירה אלקית ו'לחם לאכול ובגד ללבוש', ו'בסופו של יום' גם זכה לכלכל את אחיו בבר ולחם וחליפות שמלות.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

          • "בלי לחם אי אפשר לחיות, בלי צאן אפשר"? אתה מפספס כאן נקודה מרכזית. עבור רועי צאן, בלי צאן אי אפשר לחיות. לא במקרה הזכרתי קודם שחלום האלומות של יוסף הוא "מצרי". מצרים היא ארץ של עובדי אדמה, שתועבתם כל רועה צאן שהורס את השדות והיבול (חורבן מודגם אצל ישעיהו בכך שההרים אשר במעדר יעדרון יהיו למשלח שור ולמרמס שה). יותר מזה – זו ארץ מישורית של חיטה, בניגוד לכנען שבה התירוש והיצהר הם יבולים חשובים לא פחות. כנען היא ארץ של רועי צאן (לפחות עד התישבות הקבע). עבור רועה נווד, אבדן הצאן הוא איום חמור לא פחות מאשר אבדן היבול עבור חקלאי, ותוצאתו היא רעב ומוות. זו הקריירה שלו, זה הרכוש שלו, בלעדיו אין לו כלום – גם לא דרך להשיג לחם. החלום של יוסף הוא גם אמצעי ספרותי להראות את ניתוקו מאחיו (שהולכים לרעות את צאן אביהם, וגם כשהם גיעים למצרים הם מציגים את עצמם כרועי צאן) וגם דרך להעביר את המוקד מעולם הרועים של כנען לעולם החקלאים של מצרים. לכן גם ציינתי את הקשר למגילת רות: התנ"ך אוהב לתאר את העם במונחים של צאן גם לאחר התישבות הקבע בארץ, ומדגיש את היותו של דוד רועה צאן. על רקע זה מפתיע יותר הדגש על התבואה במגילת רות.

        • בס"ד י"א בטבת ע"ז

          השאיפה לא להסתפק בעיסוק המסורתי ברעיית צאן – מתחילה כבר אצל יצחק הזורע בגרר ומוצא 'מאה שערים'. את בנו הצייד יברך יצחק לא בהצלחה בציד אלא ב'רב דגן ותירוש', ובמילים אחרות: עזוב את ההרפתקנות ובחר לך חיים יציבים של איכר העובד את אדמתו! בחלומו של יעקב ישולבו ה'לחם לאכול' פרי אדמתו של האיכר, וה'בגד ללבוש' מצמרו של הרועה!

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • על השאיפה החקלאית של יעקב, למדים אנו מהיותו בעל עדר שוורים, בהמת החרישה (ככתוב 'ורב תבואות בכח שור'). החזקת צי של 'טרקטורים' מעידה על שאיפות חקלאיות.

            יצחק בחר לשבת בגרר שעל ספר המדבר, בה ניתן לשלב מרעה וחקלאות – אף יעקב מגלה את 'מגדל עדר' שליד 'בית לחם', איזור בו ניתן לשלב חקלאות ומרעה גם יחד.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. פינגבק: בריחת אבות סימן לבנים – רש"ימות

  6. הנה עוד תנא דמסייע לשיטתי!

    80 'כבשים של יעקב אבינו' הוטסו ארצה; המקובל מאשדוד ערך 'מי שברך' לכבשים • צפו
    במבצע מורכב, בו השתתף שגריר ישראל וכלל 11 מטוסים, הובאו ארצה 80 "כבשים של יעקב אבינו" • המקובל הרב עמרם ועקנין, המוכר מ'עליות הנשמה' שלו בקברי צדיקים, הטריח עצמו לבית שמש כדי לעשות "מי שברך" לכבשים

    http://www.bhol.co.il/113297/-כבשי-יעקב-אבינו-הגיעו-ארצה-המקובל-ערך-מי-שברך-לכבשים.html

    • נהדר!
      מעניין שהכבשים שם הם כנראה מהסוג ה'טלוא' לפי פירוש רש"י 'לשון טלאי, מנומר בחברבורות רחבות'. הסיפור של הזן הזה הוא באמת מדהים.
      https://www.wikiwand.com/en/Jacob_sheep
      אגב ממה שקראתי ההטסה לארץ היתה בשיתוף "עמותת ידידי כבשת יעקב", במסגרת ניסיון ליישב מחדש בגולן את הזן הנדיר והאבוד. אני חושב שזה אתר הבית שלהם.
      http://www.jacobsheepsociety.co.uk/
      אברם, עלית כאן על משהו גדול! חיפשתי בגוגל אחר הנושא המרתק, ומצאתי מקור אחד משער הגלגולים הקדמה ל"ו שמדבר על הכבשים של יעקב אבינו בסוד נשמות ישראל, ואת הדרשה הנפלאה הזו, ע"פ ליקוטי הלכות, עם ראיה נפלאה ממדרש רבה לנושא: http://www.jewish-roots.co.il/2016/05/23/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%97%D7%96%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%94%D7%9C/

      • תודה! אלא שחיפשתי בשער הגלגולים לו, ולא מצאתי! הוא כותב שיעקב שמר על הצאן מפחד הנחש הקדמוני וכו' – אף מילה על ניצוצות נשמות בנ"י.
        אז מי שימצא לי את המקור בספרי (גורי) האר"י, מוליכני כליו אחרי לבית המרחץ!
        וכנ"ל לגבי מי שימצא את הציטוט של הרבי מסאטמאר…

        • אוקיי, אחרי עוד קצת חיפוש מצאתי בזוהר (אולי לא מספיק מפורש אמנם):
          "וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן, לבדו הוה בלחודוי… ואפריש חולקיה מחולקא דשאר עמין, אלין סטרין עלאין קדישין בקדושה עלאה, ואלין סטרין מסאבין במסאבן דמסאבותא, והא אוקימנא, דכתיב וישת לו עדרים לבדו, וישת לו, דאתקין תקונין למהימנותא לבדו, כמה דאת אמר (שם) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים, ולא שתם על צאן לבן, דלא שוי חולקיה ועדביה עמהון…" (זוהר חלק א' קסג ב' מתוך ויקיטקסט).
          ובסתרי תורה קסב א': "היה בכל יחם הצאן המקשרות ושם יעקב את המקלות וגו', סתרא דסתרין לחכימי לבא אתמסר, בגו משריין עלאין קדישין, אית דרגין עלאין אלין על אלין, אלין פנימאין ואלין לבר, אינון פנימאין מתקשרין במלכא קדישא, ומתקשרין בישראל בנין קדישין לקודשא בריך הוא, ואלין אקרון הצאן המקשרות, משריין דאינון מקשרות עילא ותתא."
          מכאן http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/21076?/heb/content/view/full/21076&main

          • ככל שמחפשים מוצאים עוד ועוד חומר…
            החיד"א במדבר קדמות י' ל"ג (מפורש). הרמ"ע מפאנו מאמר אם כל חי סימן ט' וכנ"ל, רבינו בחיי בראשית ל,ל, ד"ה כי מעט (שהם הפכו לשישים ריבוא צאן).
            ועוד מקורות מתוך העלון "מטעמי תורת חיים, פרשת ויצא", התוצאה הראשונה בחיפוש
            https://www.google.co.il/search?q=%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%9F+%D7%90%D7%9C%D7%95+%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C+%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%95+%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA+%D7%91%D7%A6%D7%90%D7%9F+%D7%9C%D7%91%D7%9F&oq=%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%9F+%D7%90%D7%9C%D7%95+%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C+%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%95+%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA+%D7%91%D7%A6%D7%90%D7%9F+%D7%9C%D7%91%D7%9F+&aqs=chrome..69i57&sourceid=chrome&ie=UTF-8#q=+%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C+%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%95+%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA+%D7%91%D7%A6%D7%90%D7%9F+%D7%9C%D7%91%D7%9F

          • יפה!!! נזכרתי שבאמת שמעתי משהו כזה פעם בשיעור של הרב אורי שרקי, אבל לא זכרתי את הפרטים.
            איזה בית מרחץ אתה מעדיף?…

          • ולא אמנע מלצטט ממש"כ בקישור הראשון בתוצאות החיפוש, דברי הרה"ג ר' פנחס פרידמן:
            "ידוע מאמר רבינו הקדוש מקאזניץ זצוק"ל שאמר בזה הלשון, וואויל איז מיר געוועזין ווען דער זיידע יעקב האט מיר א שמאס געטוהן מיט דעם בייטש". ובתרגום ללשון קודש: "כמה טוב היה לי כשהסבא יעקב נתן לי צליפה עם השוט". כי לכאורה קשה מה ראה יעקב אבינו על ככה לתת צליפה בשוט שבידו, על אותו שה שנשמתו הטהורה של המגיד מקוזניץ היתה טמונה בו?… "
            ותירץ הרה"ג הנ"ל שיעקב עישר את צאנו ו"העשירי יעבור תחת השבט" היה האדמו"ר מקאזניץ! ע"ש.

          • העונג כולו שלי (-:
            הנושא משך אותי כי איך שלא תסתכל על זה זה דבר מפעים שמתוך מחקר מקראי באופן ספרותי מודרני אפשר להגיע למסקנות של בעלי המדרש ותורת הסוד. "תורת ה' תמימה משיבת נפש" אימתי היא משיבת נפש, בזמן שהיא תמימה'…
            מכאן ואילך אדע לא לזלזל באנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית… (וכעת תוכל לטעון לכל המתאוננים, לא עלי תלונותיכם כי אם על רבותינו, ולרוב המגיבים זה קצת יותר חזק מלצטט חוקרים ערלים)

            נ.ב. הדרשה של הרב שרקי כאן, אות ד' בחלק השני
            http://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=520:520520-520&catid=153&Itemid=100513

          • רק אתקן את הקישור למי שרוצה לקרוא יותר על כבשת יעקב וההבאה שלהם לארץ. זה האתר הרשמי, עם אפשרות לתרומות עבור הפרוייקט:
            http://www.friendsofthejacobsheep.com/
            לאו מילתא זוטרתא היא! השגיחו בדברי אברם, שהלכה כמותו בכל מקום…
            וסליחה על הטרחנות והאריכות בתגובות.

    • בס"ד ז' בטבת ע"ז

      והמקור להשוואת כנסת ישראל לצאנו של יעקב, הוא כבר בשיר השירים ד,א, שם אומר הקב"ה לכנסת ישראל: 'הנך יפה רעיתי… שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אף מרחץ להוביל את כליו של דוד אליו, יימצא שם: 'שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה… כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות…', ומסתמא טבלו עזיו של יעקב שגלשו מהר הגלעד בנחל יבק או בירדן…

      • יפה.
        ללא ספק פירוש מבריק. ראה בספר דעת מקרא בסיכום לפרשת ויצא, שהולך ומפרש איך פסוקי שיר השירים רומזים לסיפור אהבתם של יעקב ורחל. ואפילו בחיתום המגילה, 'ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים' רומז ל'ויברח הוא וכל אשר לו… וישם את פניו הר הגלעד', היות ורואים במקומות אחרים שהגלעד היה למקום גידול בושם הצרי. 'הצרי אין בגלעד?' ועוד.
        לגבי הירדן אי אפשר לדעת, אך הכתוב אומר 'וקם ויעבור את הנהר, וישם את פניו הר הגלעד'.

      • בס"ד עש"ק ותחי רוח יעקב תשע"ז

        יעקב אומר ללבן: 'זה לי עשרים שנה עמך רחליך ועזיך לא שכלו…' (בראשית לא,לח), וכנגד זה בשיר השירים: 'שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכלה אין בהם' (ד,ב); 'שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכלה אין בהם' (ו,ו) – כמידתו של יעקב ש'היתה מיטתו שלימה'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • עוד הקבלה מעניינת לענ"ד, המדמה את בני ישראל העוברים את הים לצאן יעקב הבורח מלבן (ועובר את הנהר!): "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ…" כאשר אפשר לשים לב כי "עם זו קנית" הוא מלשון מקנה. הדברים רומזים לאמור ביעקב "וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ…אַרְצָה כְּנָעַן… וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד".
          זה מתחבר כמובן למש"כ מורג בתגובה למעלה (ובבלוג הנהדר שלו על פירש"י לתורה), להקביל בין הליכת יעקב לחרן לירידת יעקב ובניו למצרים, ובין יציאת לבן ליציאת מצרים (ראה למעלה).

          • ההקבלה של יוצאי מצרים לצאן מפורשת בתהלים צה: 'ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, היום אם בקלו תשמעו. אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר, אשר נסוני אבותיכם בחנוני גם ראו פעלי. ארבעים שנה אקוט בדור…'.

            ובנביאים מצוייה הקבלה של הגאולה העתידה של ישראל כרעיית צאן. למשל בישעיהו מט: 'כה אמר ה' בעת רצון עזרתיך… לאמר לאסורים צאו… על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם'. ובירמיהו לא: 'מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרעה עדרו, כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו…'.

            וביחזקאל לו: 'עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם ארבה אותם כצאן אדם… כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה". ושם, לז: 'ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם…'.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

          • האמת שדימוי מפורש של עמ"י לצאן מופיע כבר בס' במדבר "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" וספר תהלים כידוע מלא מזה, כיאה לרועה המשורר.
            אני רק ביקשתי להראות הקבלה ספציפית לצאן לבן.

  7. רק הבהרה לגבי השימוש בצאן בפרט ובע"ח בכלל *כמטאפורות*, בעיקר בנ"ך – הריני להעתיק ישירות מהספה"ק (הדוק' שלי):

    רוב איזכורי הבהמות והחיות במקרא הם "איזכורים המכוונים לעניינים פרגמטיים, כלומר הפוטנציאל שיש ביצורים אלו כמאכל, כאמצעי עבודה או אפילו כאיום". לאיזכורים מסוג זה אקרא 'איזכורים פונקציונליים', והם מאפיינים בעיקר את הפרוזה המקראית. מנגד, בספרות הנבואה והחכמה מופיעות הבהמות והחיות כמעט תמיד כאמצעי מטאפורי מקובל, המשתמש בישויות מוכרות מעולם הטבע וממשיל אליהן ישויות והתנהגויות אנושיות, למשל: "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (יש' נג, ז), "נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ" (משלי יט, יב) וכדומה. לסוג איזכורים זה אקרא 'איזכורים מטאפוריים', וההבדלים בין השניים ברורים:
    א. האיזכורים המטאפוריים הם בדרך-כלל פשוטים וישירים והקורא אינו נזקק להתעמקות יתֵרה בכדי להבינם. לעומת זאת, האיזכורים הפונקציונליים (לכאורה) בהם אעסוק הם 'חריגים', וכפי שיוסבר מייד.
    ב. השימוש המטאפורי אינו ייחודי לבעלי חיים – ספרות הנבואה והחכמה משתמשת במידה שווה גם בדימויים מעולם הצומח ואף מעולם הדומם: אם ניקח כדוגמה את מזמור קב בתהלים, נוכל למצוא שם כמה דימויים 'חייתים': "דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת… כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" (ז-ח), לאחריהם כמה דימויים 'צמחיים': "וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ" (יב)… 'פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר" (יח), ולאחריהם דימוים 'דוממים': "וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם" (כז).
    ג. באיזכור המטאפורי התופעה אליה אני מתייחס מרומזת יותר, וכדרכו של המספר המקראי המבליע את שיפוטו לגבי ההתנהגות האנושית במעטה סיפורי, כך הוא משתמש בבהמות הבית לייצוגם של מושגים מופשטים הנוגעים לאדם.
    טענתי המרכזית היא כי בין שלל האיזכורים הפונקציונליים ישנם לא מעט כאלו שלא ניתן להסבירם בצורה פונקציונלית, אך הם גם לא ניתנים להגדרה כמטאפוריים.

  8. תמיד חשדתי שסיפור המבול ותיבת נוח במקרא אינם רק עוד גרסא של הסיפור המיתולוגי הקלאסי על "המבול" שנלקח מהרפרטואר המזרח קדמוני המוכר, אלא שמסתתרים בו גם איזה רמז ומשל למסע סנחריב והמצור על ירושלים – וכל אותם "בעלי החיים" שבאו אל התיבה בעצם מסמלים את אותם פליטים מקרב בני-ישראל שנאספו אל ירושלים ומצאו בה מקלט… ;-)

    • יפה! ואכן כתוב שם "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם" (יש' לא, ה), ואין ציפורים אלא העורב והיונה!
      ובאותו עניין (בערך…) אדם בעל יכולת אסוציאטיבית כמוך צריך לקרוא את הספר המצ"ב, של המשפטן וחוקר המקרא קארמייקל, בו הוא מנסה להראות איך כל חוק מקראי מהדהד איזשהו סיפור מקראי: החל מחוק העבד העברי שמהדהד את סיפור יעקב בבית לבן, ועד חוק הצרעת שמהדהד את טחורי הפלשתים (!), ועוד ועוד.
      זה הספר שזמין בגוגל בוקס בחלקו:
      https://books.google.co.il/books?id=bptvxpCCL7oC
      וזה הפוסט שכתבתי עליו ועל שכמותו:
      http://ivri.org.il/2015/02/torah-laws-tales/

    • היהודים, כידוע, לא מסוגלים להיות מקוריים, רק לקחת סיפורים של עמים אחרים ולעבד אותם. מעניין ממי הם לקחו את המונותאיזם?

      לגבי סיפור המבול – הוא מצוי גם במאות מקבילות ברחבי העולם, הרחק מעבר למזרח התיכון – אולי יש ללמוד מכאן שיש גרעין היסטורי, אירוע כלל עולמי שהטביע את חותמו על האנושות כולה?

      בברכה, פרנצבי דליטשינגר

      לגבי הקבלות –
      בסיפור המבול יש בחירה סלקטיבית של הנבחרים לבוא אל התיבה – אולי רעיון זה שימש יסוד ליועציו של אחשורוש שהציעו לו לקבוץ אל בית הנשים כל בתולה טובת מראה. בהשראת התיבה בחר המן בעץ גבוה חמשים אמה, וגם נח הגיע, 'ונח בארבעה עשר בו ועשה אתו ימי משתה ושמחה" וכו' וכמובן מצוות השכרות…

      יהי רצון שנשתה מיין הרקח, ונינצל מרצין ומפקח,

      בברכה, מרדכי עמנואל נח.