Home » אנתרופולוגיה » מה לעזאזל?… (חלק ב)

מה לעזאזל?… (חלק ב)

בחלק הראשון ניסיתי להבין את הרקע לטקס השעיר המשתלח, שכמוהו היו רבים ברחבי העולם העתיק, ואחד מהם שרד אפילו עד ימינו, בדמות מנהג הכפרות הנוהג בכמה ק"ק – והמסקנה הברורה היא שהטקס נועד להעביר בעיה מסוימת מהאדם אל בעל חיים כלשהו, מתוך הנחה שבעל חיים יכול לייצג את האדם, שכן הוא שווה לו במובנים מסוימים. בתשובה לשאלה מיהו האדם אותו מייצג השעיר, הצעתי שתי תשובות ממקורות היהדות – הראשונה והפשוטה שבהן היא שמדובר בעם ישראל, והשנייה שחודשה ע"י בעל ספר היובלים + פרופ' קארמייקל היא, שמדובר בחטא מכירת יוסף, עיינו שם.

כעת אפנה ברשותכם לשתי תשובות נוספות, בהסתמך על רעיונותיהם המעניינים של כמה אנתרופולוגים (היתרון של האנתרופולוגים על פני חוקרי מקרא, למשל, הוא שהם מתבססים בהשערותיהם גם על עובדות…:) – אבל לשם כך דרושה הקדמה קצרה.

הקדמה קצרה – אדמונד ליץ', סטרוקטורליזם וחיות אחרות

אדמונד ליץ' (Edmund Leach) היה אחד האנתרופולוגים החשובים במאה ה-20, ובין השאר עסק גם בחקר תופעת הקרבנות – 'מוסד' שרווח בכל תרבות הידועה לנו, עד היום. במאמר שכותרתו The logic of Sacrifice (לצערי לא נגיש אונליין) ליץ' שאל שאלה פשוטה אך תובענית: "מה עניין הריגת בעלי חיים לתקשורת בין האדם לבין האל?!"

אחת הדיאגרמות (אם לא ה...) ממאמרו של ליץ', לרבות קצה אצבעי המחזיקה בדף

אחת הדיאגרמות (אם לא ה…) ממאמרו של ליץ', לרבות קצה אצבעי המחזיקה בדף

ההסבר שמציע ליץ' יסודו בתיאוריה הסטרוקטורליסטית של קלוד לוי-שטראוס, שליץ' היה אחד ממפרשיה, עם 'נגיעות' של אנתרופולוגים נוספים. בקצרה, הסטרוקטורליזם מציע גישה אוניברסלית לניתוח המחשבה האנושית באשר היא, ולפיה האדם (=התרבות האנושית) נוטה לחלק את העולם לקטגוריות בינאריות: זכר-נקבה; חיים-מוות; קודש-חול; אל-אדם; ועוד. כל תופעה טבעית משויכת לאחת מקטגוריות אלו, וכך התרבות יוצרת סדר בעולם. אלא שישנן תופעות הנמצאות בתווך, בין הקטגוריות, למשל: אנדרוגינוס (זכר + נקבה), חלום\טראנס (חיים + מוות), מלאך (אדם + אל) ועוד. תופעות אלו מאיימות על הסדר, ולכן מתפתח סביבן מיתוס ו\או טאבו: בראשית הבריאה אלים שכבו עם נשים; אדם המביט בכהן בעת ביצוע טקס עלול למות; בכל תרבות ישנן אגדות על יצורים שחציים אדם וחציים חיה – קנטאורים, בנות-ים ועוד ועוד (אגב, המילה היחידאית 'עזאזל' – בה לא עסקתי בפוסט – פורשה בין השאר כמתייחסת לשד ושמו עזאל: שד זה היה אחד מהמלאכים ששכבו עם בנות האדם, והוא הואשם [בספר חנוך] כמי שבא על חיות והוליד יצורי כלאיים שונים – הנה לנו גם מיתוס וגם טאבו חוצי קטגוריות המתגלמים בדמות העזאזל שלנו!)
מצד שני, ה'תווך' המסוכן הזה עשוי לשמש אמצעי מעבר בין קטגוריה אחת לשנייה, למי שמסוגל לעבור דרכו. אדם שנמצא בקטגוריה א' ורוצה לעבור לקטגוריה ב', יכול להשתמש בתווך כ'איזור-סף' (liminal zone) שכניסה אליו – לאחר טקסי מעבר מתאימים כיאה לעוצמת הסיכון שבכניסה לאיזור – יכולה להעביר אותו למחוז חפצו.

ליץ' טען שכל התרבויות האנושיות ביקשו לאפשר לאדם הראוי לכך לעבור בין שתי קטגוריות מקבילות: מהחול אל הקודש, ומהעולם הזה לעולם שמעבר. לשם כך כוננה כל תרבות שני 'תווכים' מקודשים דרכם יתבצע המעבר המבוקש: מקום מקודש וזמן מקודש. וכך (ב'תרגום' שלי) הוא שירטט זאת:

leach_sacred_structuralism

כדי לקרב הדבר אל השכל היהודי, תחשבו למשל על השבת, המאפשרת לעבור מעולם החול אל עולם הקודש דרך מימד הזמן. לשם כך יש טקסי מעבר המכניסים את השבת (הדלקת נרות) ומוציאים אותה (הבדלה) – שניהם, אגב, משתמשים במוטיב האש שהיא עצמה יסוד 'תווך', מוחשי ולא מוחשי בו-זמנית. ואם תרצו דוגמה נוספת, קחו את המקדש: על פי חז"ל לפחות, חוקי הזמן וחוקי המקום (פיזיקה) לא היו תקפים במקדש: "מקום ארון אינו מן המידה"; "בקדשים לילה הולך אחר היום"; ועוד.

כמובן שגוף האדם עצמו לא יכול לעבור בין שתי קטגוריות נבדלות כל כך – רק נשמתו של האדם יכולה. במילים אחרות – על האדם למות כדי לעשות זאת ("כי לא יראני האדם וחי"!). וכאן נכנס הקרבן – הבהמה, בהיותה היצור הקרוב ביותר לאדם (ראו בפוסט הקודם) מייצגת את נשמתו של המקריב, ובאמצעות נשמתה האדם זוכה למעלת הקודש, להגעה לעולם שמעבר ובקיצור – ליצירת קשר עם האל, כפי שניתן לראות בתרשים הסכימטי הזה:

זה כבר שירטוט שלי, ועם ליץ' הסליחה… עליי לציין כי עיקר רעיונו של ליץ' הוצע ע"י שני חוקרים צרפתיים ידועים כבר ב- 1899, ולא כאן המקום (המקודש) להאריך.

אוקיי, קיבלנו תשובה סבירה לתמיהתו של ליץ' בדבר הקשר בין שחיטת קרבן לקשר עם האל – אבל איך זה קשור לשעיר לעזאזל?

השעיר = אהרן (או חלק ממנו)

ובכן, במאמרו הנ"ל החליט ליץ' להדגים את הרעיון הסכימטי הזה על טקסט עתיק המתאר באריכות ובפירוט טקסי הקרבה שארכו שמונה ימים רצופים בקרב עַם עתיק, אי-אז לפני כ-3,000 שנה, אי-שם במדבר סיני – והכוונה כמובן לפרשיית הקדשת אהרן ובניו וחנוכת המשכן, המתוארת בהרחבה רבה בשמות כח + ויקרא ח-י (לדברי ליץ' "הדמיון בין פסוקים אלו לבין טקסי הקרבן שהייתי עֵד להם בחלקים שונים של דרום-מזרח אסיה, ראוי לציון"). שיאו של הטקס אמור להיות מעברו המטפיזי של אהרן לעולם שמעבר, וכדברי ליץ':

גם אהרן עצמו מהווה קרבן המועבר אל העולם האחר. כדי לכונן 'ערוץ תקשורת' עם האל, וכדי לחזור שוב לנורמליות במעמדו הכהני החדש, על אהרן להקריב חלק מעצמו.

ואכן, בסיום הטקס, יצאה אש מאת ה' ואכלה את בשר הקרבנות, כלומר – את הייצוג של אהרן הכהן ש'מסר את נפשו' כדי להצליח לעבור לעולם הקדושה. ליץ' מוסיף הברקה מעניינת ולפיה שעיר החטאת שהיה אמור להיאכל על ידי בני אהרן ולבסוף נשרף, מהווה ייצוג של נדב ואביהוא, שכידוע תיאור מותם זהה לחלוטין לתיאור קבלת קרבנות אהרן אביהם:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים…
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם…

במילים אחרות, במקרה של בני אהרן המעבר נכשל מכיוון שהם לא נעזרו בקרבן לפי 'כללי הטקס', ולכן נלקחה מהם נשמתם ממש. זו גם הסיבה, לפי ליץ', לסירובם של בני אהרן הנותרים לאכול מבשר השעיר – מבחינתם, היה זה כמו לאכול את בשר אחיהם!

עכשיו מגיע תורו של השעיר לעזאזל – ליץ' ממשיך ומציע שם פירוש דומה גם לטקס השעיר ולפיו אותו שעיר מהווה את הניגוד המשלים לאהרן: אהרן מובדל משאר העם ומהכהנים הרגילים שלב אחרי שלב, עד שהוא מגיע לשיא – כניסה טהורה מחטא אל קדש הקדשים. ואילו השעיר מובדל גם הוא (מהשעיר השני), אך במטרה הפוכה – לצאת מקדש הקדשים, שם הוּזה דמו של השעיר השני, אל המקום המרוחק ביותר מן הקדושה – המדבר. השעיר הזה אינו נשחט, כיוון שבניגוד לקרבן הרגיל, כאן איננו רוצים להפריד את גופו החומרי מנפשו הרוחנית: שניהם גם יחד מסמלים את הטומאה והחטא, ושניהם אמורים לצאת מתחומי המחנה (אחרי כותבי זאת ראיתי למרבה הפלא רעיון דומה שהובא במוסף 'שבת' על ידי יהודי בשם בן-ציון שקלאר, ואשריו שכיוון לדעת גדולים:)

השעיר = אלימותו של המין האנושי

ספריהם של בורקרט וז'יראר שפורסמו בשנת 1972

ספריהם של בורקרט וז'יראר שפורסמו בשנת 1972

זוכרים את וולטר בּוּרקֶרט מהפוסט הקודם? הנ"ל היה אחד החוקרים החשובים של יוון העתיקה, בעיקר בתחומי המיתוס והדת, ואחרי שהעמיק חקר וגילה את טקסי 'השעירים לעזאזל' השונים שנהגו ביוון בפרט ובעולם העתיק בכלל, כתב ב- 1972 ספר בשם Homo Necans (האדם הקוטל) שהיווה מהפך תפיסתי בכמה וכמה תחומים, מחקר יוון הקלאסית ועד לאבולוציה של הדת. בצירוף מקרים מדהים, באותה שנה בדיוק פירסם חוקר צרפתי בשם רנה ז'יראר (René Girard), שעסק במיליון ואחד תחומים, ספר שעורר הדים רבים בשם La Violence et le Sacré – והפלא הוא ששני הספרים הציעו (בין השאר) את אותו רעיון עצמו:
הקרבן אינו אלא הדחקה ו\או תיעול של האלימות האנושית, שראשיתה בהרג חיות בציד וסופה בהרג אנשים במלחמה (הן הציד והן המלחמה, אגב, נעשות בטקסיות הדומה לטקסי הקרבן!). מעשה הקרבן עצמו מהווה 'פשע מקודש', בו קבוצת הציידים הקדמונית לכדה נאשם אחד (ז'יראר משתמש כאן במונח 'שעיר לעזאזל')  וביצעה בו מעשה נפשע של אלימות במסגרת מקודשת.

לא זו בלבד, אלא שהמעשה לווה בהכנות מדוקדקות וכלל לעיתים גם התנצלות (!) בפני הקרבן המיועד על המתתו הצפויה ולעיתים גם קבורה או שריפה טקסית של גופת הקרבן, כמו קבורת\שריפת אדם שנפטר. על תחושת האשמה והניסיון להסתיר את העובדה שמדובר בהרג מעידה גם התופעה הבלשנית שעמד עליה בורקרט, ולפיה אחת המילים ל'קרבן' או 'הקרבה' ביוונית (ῥέζω), לטינית (operari), גרמנית (opfer) ואנגלית (offering) משמעה פשוט 'מעשה' – מעין 'מילה מכובסת' המכסה על מעשה ההרג עצמו.
לפי תיאוריה זו, התוצאה החיובית של מעשה הקרבן היתה גם תיעול וריסון של האלימות האנושית, גם הצדקת ציד חיות למאכל וגם תרומה ללכידות הקבוצתית, שכן הקרבן מייצג את ה'הם' (הרעים) לעומת 'אנחנו' (הטובים). במילים אחרות, הקרבן הופך למעשה לסמל של האלימות החבויה באדם – שאותה יש לחסל.

השעיר לעזאזל, אם כך, הוא ה'אמא' של כל הקרבנות כולם, כיוון שבו מיוצגת התיאוריה בצורתה התמציתית ביותר: השעיר נבחר באופן אקראי לחלוטין, ואין לאף אחד כל הנאה גשמית בדבר, שהרי הוא לא עולה לריח ניחוח לאל ולא נאכל על ידי אדם. כל-כולו אינו אלא 'ניקוז' של האלימות הלאומית-ישראלית אל נציג הרוע והאשמה ('עזאזל', יהא פירושו המדויק אשר יהא), שמשולח הרחק אל המדבר, בטקס שהוביל לקתרסיס רוחני של העם כולו.

אז מה היה לנו פה? (ניסיון סיכום)

פתחתי בעובדה הידועה שטקסי שעיר המשתלח כאלו ואחרים רווחו בתרבויות רבות בעת העתיקה – מה שמחזק את השאלה לגבי תפקידם של טקסים אלו, ותפקידו של הטקס המקראי במסגרת זו. לשם כך הצגתי ארבע הצעות שונות, תיאורטיות יותר או פחות, ולשם נוחות הריני לרכזן בטבלה הבאה – מומלץ להדפיס ולהכניס למחזור יחד עם כוונות הווידוי, לאלו שנוהגים :)

השעיר = … תמצית הרעיון מיוחס ל…
בני ישראל השעיר מייצג את הצד השלילי (=החטא) הקיים אצל כל אחד מבני ישראל, ושילוחו נועד לסלק את החטא מהעם פרשנות מסורתית
יוסף טקס השעיר נועד 'להמחיז' את חטא מכירת יוסף שנזרק לבור (= עזאזל), בעוד אחיו שוחטים שעיר וטובלים את הכותונת בדמו. ההמחזה ע"י הכהן הגדול מהווה טקס כפרה פומבי על האחים = עם ישראל. השעיר החי, אגב, מייצג את העובדה שיוסף לא מת בפועל. ספר היובלים + קארמייקל
אהרן תפקידם של הקרבנות בכלל הוא לאפשר מעבר של אדם הראוי לכך מהחול\העוה"ז אל הקודש\העולם שמעבר. כשהכהן מקריב בהמה, הוא למעשה מקריב חלק מעצמו. ב'הפוך על הפוך', השעיר מייצג את ההיפך מאהרן, או את הצדדים השליליים שבו המואצלים אל השעיר – ובעוד אהרן הולך ומתקדש ע"י כניסה שלב אחרי שלב פנימה, השעיר נשלח שלב אחרי שלב החוצה. אדמונד ליץ'
האלימות האנושית תפקידם של הקרבנות בכלל הוא תיעול האלימות האנושית והפנייתה לעבר אובייקט מסוים. השעיר לעזאזל הוא האבטיפוס של כל הקרבנות, בהיותו תמציתם המזוקקת – קרבן שכל תפקידו הוא להוות את ה'אחר' ולשאת על גבו את האלימות האנושית אל מחוץ לקבוצה, ולאפשר לקבוצה להשיג שקט, לכידות ואף קתרסיס קבוצתי. וולטר בורקרט, רנה ז'יראר

שלוש הערות לגבי בורקרט וז'יראר:
א) מבחינה אקדמית ספרו של ז'יראר היה נחות לחלוטין לעומת ספרו של בורקרט, אך הכל תלוי במזל וכו' וספרו תורגם לאנגלית כבר ב- 1977, כמה שנים לפני שתורגם ספרו של בורקרט… תוסיפו לזה את העובדה שז'יראר, כמו כמה הוגים צרפתיים אחרים, כתב על כל תחום שנקרה בדרכו בלי להתעמק יותר מדי בניגוד לבורקרט היסודי והמעמיק, והתוצאה היתה ששמו של ז'יראר ומנגנון השעיר לעזאזל שלו נישא בפי כל (ראו Google trends…), בעוד ששמו של בורקרט נותר כספר החתום.
ב) התיזה לגבי השעיר לעזאזל הורחבה על ידי שניהם מאוחר יותר – בורקרט בספר בעל השם הקליט Structure and History in Greek Mythology and Ritual , ואילו ז'יראר בספר שנקרא בפשטות 'השעיר המשתלח' (Le Bouc émissaire).
ג) מיותר לציין (ואעפ"כ) כי לא קראתי במלואו אף לא אחד מכל הספרים שהוזכרו לעיל, אלא זעיר שם זעיר שם + ביקורות וסיכומים שלהם. עמהם ועמכם הסליחה!

8 תגובות על “מה לעזאזל?… (חלק ב)

  1. בס"ד ערב יוה"כ תשע"ז

    אולי ניתן לומר, שכעין מחלוקתם של ליץ' ובורקהארט נחלקו קין והבל.

    קין שהיה יוזם רעיון ההקרבה, ראשון המקריבים בעולם ('והבל הביא גם הוא'), סבר שהאדם מגיש לבוראו את פרי עמלו שעליו גאוותו, ולפיכך הגיש מפרי אדמתו עליו טרח ויגע.

    לעומתו סבר הבל שבקרבן אדם מגיש לבורא את נשמתו, המתמסרת אליו מתוך תמימות והתבטלות, כשה תמים ההולך אחר רועהו בכל אשר יילך.

    התורה עשתה שלום בין קין להבל. עיקר הקרבן הוא בעל החיים המסמל את נשמתו של האדם המתמסרת לקונה כצאן לרועהו, אך לבעל החיים נלווית 'מנחת נסכים' בהם מגיש האדם מפרי עמלו – הדגן התירוש והיצהר, עליהם עמל ויגע.

    צירוף התמימות וההתבטלות לבורא עם נטילת האחריות והעיסוק האינטנסיבי ביישובו של עולם – יוצרים יחד את השלימות הרצויה 'יחד ירונו ישאו תהילה'!

    בברכת כוח"ט לשנה טובה ומבורכת, ש.צ. לוינגר

  2. Pingback: מה לעזאזל?… (חלק א) | ארץ העברים

  3. בס"ד מוצאי יוה"כ תשע"ז

    בסדר העבודה הארצישראלי הקדום 'אתה כוננת עולם מראש' (הנאמר בנוסח 'ספרד' והספרדים), כאשר השעיר התגלגל לתהום ונעשה איברים איברים, היה המשלח אומר: 'כך ימחו עוונות עמך בית ישראל'.

    הווה אומר: השעיר לא מסמל את החוטא, אלא את החטא, שה' מוחה אותו, כדברי ישעיהו (מד,כב): 'מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך, שובה אלי כי גאלתיך', וכדברי מיכה (ז,יט): 'ישוב ירחמנו יכבש עונתינו, ותשליך במצלות ים כל חטאתם'.

    בברכת 'גמר טוב', ש.צ. לוינגר

  4. לכל אורך המקרא מתוארים ציוויים ומעשיים של הקרבת קורבנות שונים למיניהם
    ולו פעם אחת לא מוזכרת הדחקה של המעשה או הסתייגות ממעשה ההרג של החיה,
    ולהיפך לדוגמה בספר ויקרא אין הבדל ממשי בין קורבנות בעלי החיים לקורבנות המנחה.

    "וַיִּקַּח אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר-יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף-גָּדוֹל, עַל-יִשְׂרָאֵל"

    ואשמח שתוכיח לי אחרת.

    "וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ" (אבות)
    מומלץ גם למאמריך באתר זה:)
    סליחה על הבוטות של טוקבקיסט…

    • לא הסברת בדיוק על מה אתה שואל, אז אנסה לנקוט בשיפולי גלימתך ולהקשות במקומך – וכמובן לתרץ!

      א) קושיה: ההשערה של בורקרט וז'יראר, לפיה יסודם של הקרבנות הוא בהדחקת האלימות האנושית, אינה נכונה לפי המקרא – שהרי הרעיון הזה לא מוזכר במקרא!
      תירוץ: לא רק שבמקרא זה לא מוזכר, גם במיתולוגיה היוונית עליה התבסס בורקרט זה לא מוזכר, ועל כך אכן תקפוהם רבים וטובים (ואשריך שכיוונת:) אלא שתשובתם לא איחרה לבוא – 1) השימוש בקרבן כפורקן לאלימות שייך לפרה-היסטוריה, וברור שאף תרבות לא שימרה את המוטיב המקורי! 2) גם אם זה נמצא בתת-מודע, ברור שאף אחד לא יעלה בדעתו להנציח את הרעיון הזה בכתבי הקודש! תיקו.

      ב) קושיה: בספר ויקרא אין הבדל ממשי בין קורבנות בעלי החיים לקורבנות המנחה, ומכאן שהטענה אותה העליתי כאן, לפיה יש העדפה ברורה לקרבנות מן החי (אותם שוחטים) אין לה על מה שתסמוך.
      תירוץ: כמו שכתבתי שם, קרבן מנחה נועד כמעט תמיד לעני \ למי שאין ידו משגת. מכאן ברור שזה לא האידיאל, והקושיה למעשה לא מתחילה. כמובן שלכך יש להוסיף את העובדה אותה ציינתי שם, שמעולם לא מצאנו מישהו בסיפור מקראי שמקריב מנחה מן הצןמח – הלא דבר הוא!

      ג) קושיה: סיפור עולת מישע מוכיח שה' כועס על הקרבת קרבן אדם.
      תירוץ: מה בעצם הקושיה?… (ואגב, עיין בפירושי המחודש להפליא כאן ותזכה להבין יורתר את הפסוק החידתי שציטטת)

      ולגבי עשיית סייג והחזקת טובה – חכה שתראה את הפוסט הקרוב אודות הושענא רבה ובו חידוש שלא שמעתו אוזן מעולם, ואז תוכל להוסיף תוכחות נוספות כמו "אל יתהלל", "מי זה מחשיך עצה במילין" וכו'…:)

  5. Pingback: עיר-מגדל, ארץ-שמים, אדם-אל | ארץ העברים

  6. Pingback: המתנות – בחזרה למקרא | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים