Home » מקרא » המקרה המוזר של החמור בסיפור העקידה

המקרה המוזר של החמור בסיפור העקידה

– יש עוד נקודה שהיית רוצה להסב אליה את תשומת ליבי?
– כן, לתקרית המוזרה של החמור בסוף הסיפור.
– אבל החמור כלל אינו מופיע בסוף הסיפור!
– זו התקרית המוזרה.
(פראפראזה על שרלוק הולמס ב'כתם כסף')

סיפור העקידה הוא אחד משיאי התנ"ך – גם בהיבט התיאולוגי, גם בהיבט הפילוסופי וגם בהיבט הספרותי. מדובר בסך הכל ב-19 פסוקים דחוסים, שמתארים באיפוק שנשגב מבינתנו, אירוע דרמטי שאין קלישאה שלא נכתבה עליו ואין רעיון פרשני שלא הוצע לגביו (ראו למשל את 15 עמודי הביבליוגרפיה האלו).

כמו בחלק גדול מסיפורי המקרא, גם כאן נראה שאין בסיפור העקידה ולו מילה מיותרת אחת, ולהיפך – היינו מצפים לשמוע משהו על תחושתו של אברהם לנוכח הצו הנורא, אולי משהו על תגובתו של יצחק כשנעקד על ידי אביו, ואולי משהו על השפעת האירוע על שרה לאחר מכן… אבל כל אלו נותרים באפילה. ואכן, שתיקתו הרועמת של הסיפור הובילה את חוקר הספרות המפורסם אריך אוארבך לראות בו דוגמה מכוננת לסגנון המקראי הייחודי. הלה הקדיש את הפרק הראשון בספרו הידוע 'מימזיס', להשוואה בין הסגנון המקראי ובין הסגנון ההומרי, המתבטא למשל באודיסיאה, וזו התרשמותו מסיפור העקידה:

 mimesis…[הסיפור מתחיל] ללא שום מעשה בתוך מעשה, במשפטים ראשיים מועטים, שהקשר ביניהם זעום. לא יתכן כי יתואר כאן כלי שמשתמשים בו, נוף שעוברים בו הנערים או החמור, מהיכן באו או שבח טיבם ומראם ושימושם; אין הם סובלים אפילו תואר; הם נערים, חמור, עצים ומאכלת.
(הציטוט מכאן, ההדגשות שלי)

חמור זה על שום מה?

בפוסט הזה אין לי יומרות מיוחדות להסביר את המסר של הסיפור והשפעותיו על היהדות בפרט ועל העולם המערבי בכלל. אותי הטרידה זה מכבר שאלה פרוזאית, שולית וחסרת חשיבות לכאורה: לשם מה צריך את החמור בסיפור? ואם משום מה צריך אותו, למה הוא 'נעלם' בסוף הסיפור?!

הנה הסיפור בקצרה, תוך הדגשת הסצינות ה'חמוריות' – אלו הקיימות בסיפור, וזו שלכאורה חסרה בו:

א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
ב וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.
ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.
ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.

יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו [וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ] וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.

הפעם הראשונה שמופיע החמור ("וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ") נראית מובנת מאליה – הרי צריך לרכב על משהו, לא? הדבר המוזר הוא הופעתו השנייה של החמור: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" – למה זה רלוונטי?! ויתרה מכך – מדוע אברהם באמת לא ממשיך לרכב על חמורו, ומעדיף (כנראה) לטפס ברגל עם יצחק במעלה הר המוריה? חזקוני, למשל, הסביר בחידוד לשון כי אברהם "נהג בהר חוּמרא חמוּרה שלא להוליך שם בהמתו" – אולי מעין הציווי "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (שמות לד, ג) – אבל למעשה השאלה חמוּרה יותר.

הביטוי "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" מזכיר כמובן את הביטוי הדומה המופיע בסיפור אתונו של בלעם (במדבר כב, כא): "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ". ברור שזה לא מקרי, כי שני הסיפורים 'מהדהדים' זה את זה בהרבה מאוד פרטים (שני נערים, צו אלוהי קשה, הליכה להר ועוד), ומהווים למעשה סיפור בבואה, כפי שכבר נרמז במדרש.
אם נניח שתיאור כזה שחוזר פעמיים בשתי אפיזודות 'דחוסות' שכאלו איננו קישוט ספרותי בעלמא, נשאלת כמובן השאלה מה בא התיאור הזה לבטא?
ובכן, כדי לענות על כך, נצטרך לעשות קפיצה קטנה אל אתונו של בלעם.

אתונו של בלעם – ההיית או חלמתי חלום?

balaams_ass

בלעם מכה את אתונו – שימו לב לצופים ברקע, עובדה שלא מוזכרת בסיפור עצמו!

עיון קצר בפרשיית האתון במסגרת סיפור בלעם, מעורר שלוש תמיהות ספרותיות בולטות: א) בלעם לא מופתע כלל מדיבורה של האתון, ופשוט עונה לה – ובמקביל, שני נעריו והשרים שאיתו אינם פוצים פה לנוכח האפיזודה ההזויה שהתרחשה למול עיניהם! ב) לא ברור למה צריך את האתון בסיפור – וכי לא די היה במלאך שיוכיח את בלעם בדברים? השוו למשל לפרשת "חתן דמים למולות", שם גם מופיעים חמור, היתקלות במלאך ה' וסכנת מוות לגיבור, אך החמור מופיע פעם אחת בלבד! ג) למעשה, אפיזודת האתון כולה מיותרת לחלוטין, שהרי בסופה חוזר המלאך בדיוק על אותם דברים שאמר ה' לבלעם בלילה הקודם! (השוו פסוק כ לפסוק לה).

המפתח לפתרון נעוץ לדעתי בשלוש תובנות, שאשטחן לפניכם כמתנבא מפי הגבורה (פירוט יבוא, מתישהו…):

תרנגול = אדם (באדיבות נתנאל אדלר, מתוך בלוג עונ"ש)

בע"ח = אדם (לחצו למעבר לפוסט מעניין שסוקר את תופעת השוויון בין בע"ח לבין האדם במקרא)

א) בעלי החיים נתפסו בתרבות המקראית כשוות-ערך לאדם עצמו, במובן מסוים – כמוכח למשל בתורת הקרבנות, וכמובן בסיפור העקידה עצמו ("וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ"!)
ב) המקרא חסר כמעט לגמרי מושגים מופשטים, שלא לדבר על מושגים פסיכולוגיים כמו קונפליקט נפשי, אגו, יצר טוב ויצר רע (במובן החז"לי) ועוד. כדי לייצג מושגים כאלו, המקרא משתמש בבעלי חיים כמשקפים את הלכי הנפש של האדם.
ג) כשבעל חיים מדבר בסיפור מקראי, הוא אינו בעל חיים אלא האדם עצמו, והדיבור עמו אינו אלא ייצוג של קונפליקט פנימי בנפש האדם (ע"ע הנחש בגן עדן, שאינו אלא האשה המתווכחת עם עצמה).

לאור תובנות אלו אני רוצה להרחיק לכת יותר מר"י אבן כספי, שטען (בעקבות הרמב"ם במו"נ ב, מב) כי הוויכוח עם האתון לא קרה במציאות, אלא בחלומו של בלעם שהתנמנם בעת שרכב על האתון.
אני מבקש לטעון כי בלעם כלל לא רכב על אתון. כלומר – יכול להיות שהוא במקרה רכב על אתון, אבל לא זה מה שהסיפור בא להגיד לנו: מטרת הסיפור היא לתאר את הקונפליקט הפנימי בנפשו החצויה של בלעם: 'היצר הרע' שבו המעוניין ללכת בניגוד לצו האל, ו'היצר הטוב' שלו המנסה לשכנעו להימנע מכך. כשבלעם יוצא לדרך, הוא "חובש את אתונו", קרי – רותם את כל כוחותיו הנפשיים, כולל אלו המתנגדים לו, כדי לצאת לדרך. במהלך הדרך, האתון "לוחצת אותו אל הקיר", כלומר – יצרו הטוב מתווכח עמו ומנסה להניא אותו, אך בלעם העיקש "מכה" אותו שוב ושוב, עד התגלות המלאך שמבהיר לו כי יצרו הטוב הוא הצודק.

ההסבר הזה פותר באחת את שלוש התמיהות לעיל: א) הסיפור לא אירע במציאות ולכן ברורה תגובת בלעם ו(חוסר) תגובת מלוויו. ב) האתון היא-היא בלעם עצמו ומכאן חשיבותה באפיזודה. ג) האפיזודה כולה היא-היא לב הסיפור כולו, כי היא מייצגת את ההתלבטות הפנימית של הגיבור בין החיוב לציית לדבר האלהים למול הרצון הטבעי של האדם למרוד בו – אחד המוטיבים המרכזיים במקרא.

ובחזרה לחמור הממתין בהר המוריה

abrahams_donkey_smallאם נחזור לסיפור העקידה, נראה כי לחמורו של אברהם נועד תפקיד זהה אך הופכי לזה של האתון: החמור מייצג את החלק בנפשו של אברהם המתנגד לציווי לשחוט את בנו, או במושגים מודרניים, רגש האבהות הטבעי. כאשר אברהם משכים קום וחובש את חמורו, הקורא הרָגיש (כמו אוארבך לעיל!) אמור לחוש כי אברהם נלחם בעצמו ונאלץ "לחבוש" את אותו רגש אבהי המתנגד לציווי, ולהכריח אותו לצאת למסע. בהגיעו אל שיפולי הר המוריה, לאחר שלושה ימי מסע, מתגבשת בו ההחלטה הסופית – להקריב את בנו, ולהשאיר מאחור את רגש האבהות. על כן הוא מורה לשני נעריו, המייצגים את האנושיות הפשוטה והבסיסית, להישאר עם החמור, כלומר – עם אותו הלך-נפש שאברהם עצמו כבר התגבר עליו.

ועכשיו מתברר לנו למה נעלם החמור בסוף הסיפור: שהרי לאחר שביצע את הציווי וכבש את יצרו האבהי, ה"חמור" איננו קיים עוד!


כיוון שפתחתי בפראפראזה על אחד מחריפי אומות העולם (שרלוק הולמס), אחתום בפראפראזה על אחד מחריפי העם היהודי (מיוחס לר' חיים מבריסק, ועוד…):

– תגיד לי וועלוול'ה, למה צריך מ"ם סופית במילה חמור?
– אבל חיימק'ה, אין מ"ם סופית במילה חמור!
– כן, אבל למה אין מ"ם סופית במילה חמור?
– למה צריך מ"ם סופית במילה חמור?!?!
– לא יודע, זה בדיוק מה ששאלתי אותך בהתחלה!…

נ"ב

כל האמור לעיל הוא חלק (קטן) מעבודת הדוק' שלי ויש עוד הרבה להרחיב, אבל אתם יודעים למי מראים חצי עבודה…

19 תגובות על “המקרה המוזר של החמור בסיפור העקידה

  1. פשוט תענוג שחזרת לכתוב בבלוג
    אשריך שנמנעת מלציין ליצירת פלמנקו שמהדהדת את קולות פסיעת החמור

    • תודה!
      וכיוון שהקנטתני לגבי הפלמנקו, הנה תוכנית שהוקדשה לזמר המכונה Borrico de Jerez, דהיינו ה'חמוריקו' של חרס (נשבע לך!):
      https://www.youtube.com/watch?v=Vkn_0FgZrlc
      ומרוב סקרנות לא תהיה לך ברירה אלא להקשיב לכמה קטעים שלו ולהבין אולי למה קוראים לו חמור :)

  2. בס"ד י"ז בחשוון ע"ז

    לענ"ד החמור פשוט נשאר בידיהם האמונות של הנערים.

    בדרך הטבע, 'נשיא אלקים' כאברהם או נביא בעל שם עולמי כבלעם, לא אמור לעסוק בכצמו בהכנת 'כלי הרכב' לנסיעה. למלאכה זו יש 'נערים' המיומנים בכך.

    החידוש הוא כאשר איש המעלה מקפיד 'לחבוש את חמורה' בעצמו. כאשר מדובר בנסיעה למטרה ייחודית – אצל אברהם לקיים מצוות בוראו, ולהבדיל אצל בלעם לנצל את ההזדמנות לבצע את זממו – לא חס האיש החשוב על כבודו ועוסק בעצמו בזריזות בהכנת החמור למסע הגדול, לבל יווצר עיכוב כלשהו בהגשמת המטרה הנעלה.

    אבל, כאשר נשמעת 'צפירת הארגעה' והחיים חוזרים למסלולם השגרתי – אין ממהרים לשום מקום, אין צורך 'לדחוק את השעה', ואף החמור חוזר למצבו השגרתי, לידיהם האמונות של הנערים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לבלעם – האתון היא מכשיר בלבד למילוי רצונו, וכשהיא איננה מבצעת את המוטל עליה הוא מכה אותה ואף מוכן להורגה,

      לעומתו, אברהם – העומד בצל ההר לאבד את כל מה שיש לו, את בנו היקר, את שמו הטוב ומעמדו החברתי, אולי את אשתו שמי יודע אם תקבל את מעשהו – לא שוכח באותו רגע את חמורו, ומצווה את נעריו להשגיח על החמור ששירת אותו בנאמנות.

      'יודע צדיק נפש בהמתו'!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ואני נזכר במה שאירע לאחד מבני אברהם, יהודי פשוט באחת הקהילות בהונגריה, שכשהעלוהו לרכבת בדרך אל הבלתי נודע- פנה לשכניו שבאו לראות, וביקש מהם שידאגו להאכיל את התרנגולות שנשארו בחצר.

    • בס"ד טו"ב בחשון ע"ז

      בניגוד לאתונו של בלעם ששימשה לרכיבה, נראה שחמורו של אברהם לא נועד לרכיבה. הרי אף אברהם אינו רוכב אל הר המוריה, אלא 'ויקם וילך אל המקום', וכפי שנצטוה 'ולך לך אל ארץ המריה'. – עולים ברגל.

      נראה שתפקידו של החמור היה לשאת את עצי העולה, ולפיכך כאשר ישאיר אברהם את החמור עם נעריו – עליו לקחת את עצי העולה ולשימם על יצחק בנו, שיהיה עתה 'כשור לעול וכחמור למשא', ויישא את עצי העולה אל מקום הקודש.

      יצחק החל את הדרך אל מקום הקודש בנושאו כחמור את משא העצים, מבין בהמשך שהוא נדרש למסור את חייו לאלקיו, אך בסופו של דבר הוא 'נפדה בשה', כפי שייפדה בעתיד פטר החמור בשה. ויהיה מעתה 'כשור לעול וכחמור למשא' לשאת כל חייו את משא עבודת הקודש, להיות כחמור גרם הרובץ בין המשפתים 'ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד' – לשאת בעול היומיומי של 'עשות הטוב והישר בעיני ה" בכל מערכות החיים.

      החמור ויצחק שבים אחרי העקדה לאלמוניותם. כפי שביארו ראב"ע ורש"ר הירש, יצחק לא נזכר בחזרה מהעקדה, משום שירד מתפקיד ה'גיבור' ההירואי ושב להיות אחד מבית אברהם הנושא בעול עם כל חבריו, אנשי בית אברהם, הנושאים יחדיו את להבת אש העקדה לחיי המעשה היומיומיים ומשרים בהם את האור האלקי.

      בברכה, ש.צ. לוינגר.

      • בס"ד כ' בחשון ע"ז

        הרכיבה על אתונות היא סמל לחשיבות ומלוכה, ככתוב בשירת דבורה 'רכבי אתנות צחרות וישבי על מדין…' . אף שאול מצא את המלוכה בבקשו את האתונות.

        בלעם שכל כולו אומר חשיבות עצמית רוכב על אתון. לעומתו אברהם העניו, העומד לשרת אורחים זרים 'כעבדא קמיה מריה', רוכב על חמור. אף מלך המשיח עתיד להופיע כ'עני ורוכב על חמור'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. א. אתה מוכרח להרחיב; לרוב הפרשנות שאתה מעניק לכתובים מעוגנת בפשט בצורה איתנה יחסית, וכאן נדמה שהפרשנות מפליגה למחוזות הדרשנות. אין בכך כל פסול, כמובן, אך זה שונה ממה שאני אוהב בדרך הפרשנות שלך.
    ב. האם פרשנות זו נסמכת רק על שני מופעים בתורה (ובנ"ך) של חיות מדברות?
    ג. כיצד אתה מתייחס למדרש חז"ל על "עשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות…פי האתון"?
    ד. מדוע לאברהם היה חמור ולבלעם אתון?
    ה. "ועכשיו מתברר לנו למה נעלם החמור בסוף הסיפור: שהרי לאחר שביצע את הציווי וכבש את יצרו האבהי, ה"חמור" איננו קיים עוד!" – ומה לגבי בלעם? שם קשה לומר כך: האתון אמנם איננה עוד, אך נראה שהרצון לפגוע בישראל עוד שם.
    ו. מה באשר לחמור המיותר בסיפור שיבת משה למצרים?

    • טוב, אשתדל לענות על ראשון ראשון:
      א.+ ב.
      בפוסט הבא אתן דוגמה נוספת, הפעם מהסיפור האניגמטי שבמל"א יג. אבל כמו שסיפור העקידה דחס גודש עצום של אירועים ותחושות ל- 19 פסוקים, גם אני נאלצתי לדחוס עשרות עמודי מחקר ל- 1,000 מילים בערך…:)
      אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה בקצרה מהלך הטיעון:
      1) ברור שסיפור הנחש בגן עדן הוא משל, וסביר מאוד שנחש מדבר = אדם חושב.
      2) מכאן ברור שגם סיפור האתון הוא משל, ואתון מדברת = אדם חושב.
      3) מכאן שתיאור אדם חובש אתון, משמעו פעולה 'רפלקסיבית' של האדם כלפי עצמו = קונפליקט פנימי.
      4) ומכאן שהתיאור המקביל של אברהם החובש את חמורו, מתאר קונפליקט פנימי – והשארת החמור משמעה 'הדחקה' או נטישה של הקונפליקט הזה.
      ברקע יש לזכור שבע"ח = אדם (במידה מסוימת, כמובן), וזה מוכח באינספור מקומות במקרא אם רק נקרא אותם כפי שהם (סיפור הבריאה והמבול, קרבנות, דין בכור ופדיון חמור, למען ינוח שורך… כמוך, סקילת שור נגח, חרם בהמות האויב, כיסוי הבהמות בשק בספר יונה ועוד…) + זו עובדת חיים בסיסית בקרב תרבויות 'ילידיות' רבות.

    • ג. לגבי "פי האתון" – הכוונה כמובן שחז"ל הבינו את הסיפור כפשוטו, שאכן היתה שם אתון שדיברה, והנס הזה נקבע כבר בבריאת העולם. אני, הקטן, חולק על כך וסומך בעניין הזה על הרמב"ם ור"י אבן כספי ועוד שלא העלו בדעתם שאלהים ינַבֵּא בהמה.
      ד. שאלה טובה! יש חוקרת אחת שהציעה שמין נקבה במקרא מיוחס לחכמה ("אמור לחכמה אחותי את") וזה בא לרמז שהאתון היתה חכמה מבלעם (כלומר, החמור הוא הסטנדרט, והסיפור מדגיש שלבלעם היתה דווקא אתון כדי להראות זאת). חז"ל, אגב, גם הם התייחסו לכך וטענו שבלעם ואתונו נהגו… טוב, עיין שם…
      ה. ההיפך! משם והלאה בלעם הרי מברך את ישראל שלוש פעמים ולא נראה שיש לו משהו נגדם – ולכן רוב חוקרי המקרא סבורים שאפיזודת האתון היא *תוספת מאוחרת* (וכינו אותה 'בורלסקה', 'מעשיה פיקארסקית', 'קומדיה טובה' ועוד), ובלעדיה יוצא שבלעם היה *דמות חיובית*, וכך גם משתמע ממיכה (ו, ה): "זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר", ודוק!
      ו. החמור בסיפור שיבת משה כלל לא מיותר – הוא מהווה את הדוגמה הסטנדרטית של רקע עלילתי הגיוני, בו המספר מוסיף פרט קטן לתיאור שייראה אמין (וכי אשתו ובניו צעדו ברגל עד מצרים? וכו') – אבל אם החמור היה מופיע שוב בסיפור, זה כבר היה אומר דרשני!

      • תודה. לגבי ג, ד ו-ה:
        ג. לא יודע. לתפיסתי, חז"ל תמיד מרגישים באמת עמוקה של מושא פרשנותם ומבטאים זאת במדרש שעל פניו נראה שטחי אך אם מצליחים לרדת לעומקו מגלים מבט מעניין. אין לי פירוש מוצלח למדרש פי האתון הנברא בערב שבת, אבל להגיד שחזל סברו הסיפור האתון הוא כפשוטו עושה להם עוול.
        ד. לא הבנתי: אתה סבור שהאתון מייצגת הלך-נפש של חכמה? כלומר, את כוונתו ה*טובה* של בלעם לברך את ישראל? אם כך היה עליה להישאר בהמשך הסיפור, כשם שבאופן הפוך חמורו של אברהם עזב את הסיפור.
        ה. ומה לגבי "הן הנה היו בדבר בלעם" המאשים את בלעם בחטא ישראל? ושוב ביהושע יג אזכור בעל משמעות דומה.

        • ג. לא עברתי על כל מדרשי חז"ל בנושא, אבל נראה ברור שהם הבינו שמדובר באתון לכל דבר. זה לא אומר שהסיפור הוא 'כפשוטו', אבל האתון היא אתון, כמו שהנחש בעיניהם היה נחש = חיה של ממש, שהיו לה רגליים וכו'.
          ד. לא אני, אלא אותה חוקרת* – שאגב מציעה גם פרשנות הפוכה: הסיפור בא להראות שאפילו אתון *נקבה* חכמה יותר מבלעם…
          והאתון *כן* אמורה להיעלם, שהרי בלעם גם הוא התגבר על היצר שלו בדיוק כמו אברהם ועכשיו הוא בעל נפש הרמונית, ולא צריך יותר את החמור\אתון!
          ה. המקורות האלו הם-הם 'האסכולה הכהנית' שביקשה להשחיר את פני בלעם – והיא גם אחראית למלחמה במדין בבמ' לא, שתלושה מכל הקשר והיגיון, ולא כאן המקום.

          * N. S. Fox, ‘Balak (Num. 22:2–25:9)’, T.C. Eskenazi and A.L. Weiss (eds.), The Torah: A Women's Commentary, New York 2008, pp. 937-53
          ראה שם בעמ' 941-942

  4. מעניין מאוד, אם כי גם אני מרגיש שקצת גלשת אל מחוזות הדרש מתישהו.
    הערה קטנה: הפועל "ויחבוש" מתורגם אצל אונקלוס ל-"וזרז", גם אצל אברהם וגם אצל בלעם. אותו פועל, "וזרז", משמש גם לתרגום הפועל "וירק" בביטוי "וירק את חניכיו", במלחמתו של אברהם כנגד ארבעת המלכים. לא מכיר את האטימולוגיה (האם יש קשר בין המשמעויות? האם זה קשור ל"זירוז" במובן של ימינו?), אבל זה מתאים למה שכתבת על המלחמה בכוחות הנפשיים המתנגדים למעשה.

    • בויקרא ח,ז: 'ויחגר אתו באבנט… ויחגר אתו בחשב האפד…', תרגם אונקלום: 'וזרז יתיה בהמיינא… וזרז יתיה בהמיין אפודא…'. בצאת ישראל ממצרים נאמר 'שמות יג,יז): 'וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים', ותרגם אונקלוס: 'ומזרזין סליקו בני ישראל מארעא דמצרים' – חגורים בכלי זינם.

      לשון 'הרקה'משמשת לשני ההפכים. 'וירק את חניכיו' מתורגם 'וזרז', חגירת ה'חגור'. אבל 'אריק חרבי' מתורגם: 'אשלוף חרבי', הוצאה מה'חגור'.

      ויהי רצון שנשמע במהרה את הפקודה 'אזן (מלשון 'אזנך' = כלי זינך) – כות' – כתות את נשקך לאתים ולמזמרות! אכי"ר!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. Pingback: על גמלים ואנשים – את מי מגלמים הגמלים בסיפור אירוסי רבקה? | ארץ העברים

  6. Pingback: אל תיגע בחמור! או, ממה חששו אחי יוסף? | ארץ העברים

  7. Pingback: המתנות – בחזרה למקרא | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים