Home » אנתרופולוגיה » המתנות – בחזרה למקרא

המתנות – בחזרה למקרא

תקציר הפרקים הקודמים

malinowski_trobriandsפרק א – בעקבות פרשיית מתניהו ותגובת חברי אמ;לק של הממשי, התעורר צורך דחוף להסביר את מקורה של המתנה כ"פאקינג עובדה חברתית טוטאלית". יצאתי למסע ההסברה בראשית המאה ה-20, עם גילויו של ברוניסלב מלינובסקי את "טבעת הקוּלה" באיים הטרובריאנדיים, אותם מסעות שיט שמטרתם הענקת צמידים שונים מאדם לרעהו וחוזר חלילה לאין קץ. משם הפלגתי חזרה לצרפת אל מרסל מוס, שבעקבות מלינובסקי וממצאים נוספים פרסם את "המסה על המתנה", ובה טען שלוש טענות מרכזיות:
1) המתנה בפרט ויחסי החליפין בכלל הם "מוסד חברתי טוטאלי", שחשיבותו עולה בהרבה על המשמעות הכלכלית הפשטנית שיוחסה לו. 2) כל מתנה 'מצפה' לתגמול הולם – אין מתנות חינם.  3) המתנה מייצגת את רוחו\נשמתו של הנותן, ולכן הענקת מתנה משמעה הענקת חלק מעצמך (מה שמסביר את שתי המסקנות הקודמות).

bedouin_lamb_giftפרק ב – כדי להגשים את חלומו של מלינובסקי למצוא דוגמאות נוספות לתופעת המתנה, חזרתי בזמן לתקופה ההומרית, בה גילה מוזס פינלי את תופעת המתנות במלוא הדרה באיליאדה ובאודיסיאה, כחלק ממוסד ה'קסניה' היווני. משם עברתי בקפיצת הדרך אל המאה ה-20 והראיתי שהתופעה קיימת ובעוצמה רבה גם בתרבות הבדואית וגם בתרבות היפנית בנות דורנו.


אז אחרי שעלינו למרום המחקר האנתרופולוגי ולקחנו שבי, מתנות באדם, הגיע הזמן ליישם את החומר הנלמד על כמה פרשיות מקראיות עלומות. מקוצר המקום ואופי הבלוג, אאריך בדוגמה אחת ואקצר בשאר, וישמע חכם ויוסיף לקח. אז הדוגמה הארוכה תהיה, ברשותכם, מתוך פרשת בֹּא שנקראה לא מכבר, וששיאה הוא מכת בכורות ש'שכנעה' את פרעה להיכנע סופסוף ולשחרר את בני ישראל ממצרים.  

גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ – על מה אבדה מצרים?

אם קוראים את הפרשה קצת לעומק, בדגש על הדיאלוגים בין משה לפרעה, מתגלה משהו מוזר: המשא ומתן הממושך בין השניים 'מתפוצץ' לבסוף בגלל… שחרור הצאן והבקר!

yul_brynner_pharaohבתחילת הפרשה, אחרי מכת הברד והאיום במכת הארבה, עבדי פרעה זועקים "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?!" ונראה שפרעה הבין את המסר – הוא משיב את משה ואהרן ומתעניין מי בדיוק מתכוון לצאת. כשהוא מבין שהכוונה לכולם, כולל כולם, הוא כועס ומסכים לשחרר רק את הגברים אך לא את הילדים. אחרי מכת הארבה מגיעה מכת החושך – אולי הפגיעה הקשה ביותר עד כה במצרים, הסוגדים לאל השמש – ואז נראה שפרעה נכנע כמעט לחלוטין:

לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם.

כלומר, הוא מוכן אפילו לשחרר את הטף – אך לא את הצאן והבקר! וכידוע, משה עונה לו במשפט המחץ הבא:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה, כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ…

זהו. לפרעה קפץ הפיוז:

וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה: לֵךְ מֵעָלָי! הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי – תָּמוּת!

והקורא תוהה: מה חרי האף הגדול הזה?! (השוו לתגובת משה: "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף"). וכזכור, בעקבות התגובה הזו ניחתה על ראש המצרים מכת הבכורות – והכל בגלל צאן ובקר?!
ובכן, התשובה לתמיהה העצומה הזו מורכבת משני חלקים, הראשון נדון בעבר, והשני יידון כאן.

חלק א – מעמדה המיוחד של הבהמה

כידוע (לקוראי הבלוג, לפחות), מעמדה של הבהמה בעולם המקראי, כמו זה של חברות 'ילידיות' רבות, קרוב או שווה למעמדו של האדם, כפי שהראיתי כאן וכאן וכאן וכאן. מכאן יש להבין ששחרור הצאן והבקר אינו 'עסקה כלכלית', אלא חלק בלתי נפרד מדרישת השחרור של עם ישראל כולו. כמו במקרה של החרמת יריחו (יהושע ו) ומלחמת עמלק (שמ"א טו), שם הודגש שיש להרוג גם את הבהמות כסמל להשמדה המוחלטת של האויב, וכמו בספר יונה בו הוכרחו גם הבהמות לצום וללבוש שק – כך גם כאן מתעקש משה על לקיחת הצאן והבקר, שלא "ייפלו" ביד המצרים.

חלק ב – נתינת צאן ובקר

אבל יש כאן עוד משהו, והוא הדרישה של משה שפרעה יתן צאן ובקר משלו. כאשר הָראנו לדעת בשני הפוסטים הקודמים, כשאדם נותן מתנה לחברו הוא מעניק לו למעשה חלק מעצמו, ובשל כך הוא מצפה לתמורה הולמת בעתיד. עכשיו נחשוב איך מרגיש פרעה, כשמשה אומר לו "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת", ולמעשה 'מכריח' אותו להעניק מתנה לבני ישראל. הרי זו עזות מצח שאין כדוגמתה! לפרעה אין כל רצון להעניק חלק מעצמו לבני ישראל (=הודאה בניצחונם עליו), וברור לפרעה שבני ישראל לעולם לא ישיבו למצרים מתנה תמורת מתנה!
משה כמובן ראה את הדברים אחרת: לדידו, אחרי שמצרים הודו למעשה בניצחון המוחלט של אלהי העברים עליהם, הם אמורים להשתתף איתם בעבודת אותו האלהים, בבחינת "וגם ערב רב עלה עמם", לפי הסוברים שמדובר במצרים. והדרישה לקחת צאן ובקר נועדה (לכאורה, לפחות) בדיוק לצורך זה: "וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ". אלא שברור גם למשה שבהענקה חד-צדדית של צאן ובקר יש מימד ברור של כניעה, וכנראה זו גם היתה חלק ממטרת הבקשה.

לזה יש להוסיף את הציווי "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (יא, ב – ובהמשך מסתבר שבני ישראל הוסיפו ולקחו גם שמלות – יב, לה) – כאשר ברור שה"שאלה" כאן היתה שלא על מנת להחזיר, ולכן זו היתה למעשה מתנה. חז"ל אמנם כבר דרשו ששאלה זו נועדה לקיים את הבטחת ה' לאברהם "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" – אבל יש לזכור שהמילה "רכוש" בספר בראשית משמעה לא פעם מקנה צאן ובקר, ולכן – אולי – הכוונה בהבטחה היתה דווקא לצאן ולבקר שהוציאו איתם בני ישראל!

אברהם והמלכים

אם כבר הזכרנו את אברהם, מעניין לגלות שתופעת המתנות, בדגש על מתנות צאן ובקר, התחילה למעשה אצלו – לא פחות מארבע פעמים מוזכרת הענקת רכוש בין מלכי האיזור לבין אברהם:

א. אברם בבית פרעה (יב, טז) – "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר…"; אמנם לא נאמר בפירוש שפרעה נתן לו אותם, אך כך דעת רוב המפרשים שהתייחסו לעניין. עם זאת, סיבת הנתינה המשוערת שנויה במחלוקת: האם היה זה פיצוי? מוהר? חלק מעידוד המסחר באיזור?
לפי תיאוריית המתנה  של מוס ושות', ניתן לומר בפשטות שפרעה ניסה במתנות אלו לקשור בינו לבין אברם בקשר מתנות, כמו שראינו אצל הבדואים. מכאן מובנת תגובתו המתוסכלת של פרעה ששילח את אברם באופן בוטה: "וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ". כמובן שיש כאן גם הטרמה של שילוח ישראל ממצרים, ובכך מתחזקת ההשערה לפיה פרעה האחרון זעם כל כך על בקשת משה לקבל צאן ובקר, כי התברר לו ששוב העברים 'דפקו' את הפרעונים…
אגב, האברבנאל מציע פירוש חריג ולפיו הנושא של "הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ" הוא האלהים בעצמו (ולא פרעה), שהרי  "אברהם לא רצה לקחת רכוש סדום שהיה שלו כפי הדין… ואיך יקח מתנות פרעה שנתן לו על קלונו וחרפתו?!" – מה שמביא אותנו לאפיזודה הבאה.

"...וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ!"

"…וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ!"

ב. הצעת מלך סדום (יד, כא-כד) – "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם… וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". בזמנו העליתי השערה מעניינת ולפיה הדו-שיח הזה מלמד על האיבה הכבושה  בין אברם העברי למלך סדום וחבריו העברים-לשעבר – ובשל אותה איבה, סירב אברם להצעתו המתבקשת של מלך סדום, ודחה אותה בצורה מעט מעליבה. אך לפי תיאוריית המתנה, הבעיה בהצעת מלך סדום ברורה: הענקת הרכוש לאברם קושרת בין השניים, ואף הופכת את אברם לבעל חוב!

ג. השילוח מבית אבימלך (כ, יד) – "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ". ראשית, מענין שאבימלך קודם השיב לו צאן ובקר – תוך שהוא משאיר אותו במתח – ורק בסוף השיב לו את שרה אשתו – אולי עוד רמז להעדפת הבהמה על האדם (או לפחות על האשה…). אבל העיקר כאן הוא כמובן רצונו הטוב של אבימלך, שלא נתן לאברהם צאן ובקר מראש, כמו פרעה, שכן לא ביקש לקשור אותו אליו אלא רק לקחת את אחותו לאשה. רק אחרי שהפרשה התפוצצה, אבימלך מחליט שעדיף לו את אברהם לצידו ולכן הוא מעניק לו צאן ובקר, ומייד מציע כהשלמה: "הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב" (בניגוד לפרעה).

ד. הברית עם אבימלך (כא, כז-ל) – "וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית. וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת". כאן המצב מתהפך – אברהם הוא זה שנותן צאן ובקר למלך הזר, במטרה לכרות איתו ברית (=בסיוע אותו 'קשר-מתנות'). אבל הוא מוסיף לכך את שבע כבשות הצאן, פעולה שמתמיהה את אבימלך. האברבנאל (שוב) מציע הסבר חריג ומעניין, שהופך את סדר הנתינה: "בעבור שהיה בזיון וקצף לאבימלך שיקח דבר מועט כזה [שבע כבשות], לכן לקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך" (פס' כב). אבל לאור מה שלמדנו עד כה ברור שמתן שבע כבשות הוא פעולה בעלת חשיבות יוצאת דופן: הן מעצם המתנה, והן מתוכנה = צאן ובקר (ולא כסף וזהב).

מנחת יעקב לעשו

יעקב מתפייס עם עשו - בסיוע צאן, בקר, וגמל שנדחף לפריים...

יעקב מתפייס עם עשו – בסיוע צאן, בקר, וגמל שנדחף לפריים…

מתישהו בעבר הקרוב הראיתי באותות ובמופתים, שהצאן והמקנה היו חשובים ליעקב יותר מילדיו. אחד הביטויים לכך הוא יחסו של יעקב לבהמות באפיזודת המפגש הטעון בינו לבין עשו, שאחד משיאיה הוא המנחה שהעניק יעקב לעשו. סיפור המנחה תופס חלק נכבד מהפרק: פס' יד-כב בפרק לב ("וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו. עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים… וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו"), ופס' ח-יא בפרק לג ("וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי… וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח").
כל המפרשים והחוקרים נדרשו למנחה זו, בניסיון להבין מה היתה מטרתה וכיצד היא שכנעה את עשו להתפייס עם יעקב: החל מפון-ראד שטען (בחיוך?) כי "דרך זו בה מקווה יעקב להפיס את זעמו של עשו בשלבים גורמת בהכרח לכל קורא לחייך, למרות רצינותה של הסיטואציה" ועד פוקלמן שטען כי מטרת המנחה "להקיף את עשו בבהמות באופן כזה, שפסיכולוגית, לא יהיה לו מקום לנוע, ובוודאי שלא לגרום ליעקב נזק כלשהו".
מבחינת אופייה של המנחה, המילטון דן באריכות האם 'מנחה' כאן משמעה 'מתנה' במובן הוולונטרי (ואז יש לתרגמה gift), או שמשמעה הענקת-חובה, כמו מנחת אהוד בן גרא למלך מואב וכדומה, שנובעת מיחסים מחייבים של אדון-עבד (ואז יש לתרגמה tribute). הוא מסכם כי הדעת נוטה לצד הראשון, שכן יעקב מפציר בעשו "וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי… קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי" – אבל כבר האברבנאל הציע שהמילה 'ברכה' כאן היא רמז להודאת יעקב בגניבת הברכות והבכורה, ולכן אולי אין ללמוד ממנה.

לפי תיאוריית המתנה, ההתלבטות האחרונה לפחות נפתרת בקלות, שכן אין כזה דבר מתנה "וולונטרית" – כל מתנה יוצרת חובת החזרה, וכל מתנה מכוננת יחסים בין הנותן לבין המקבל.
לגבי ריבוי הבהמות ואופן שליחתן, יש לומר שיעקב ביקש להראות לעשו שהוא מוכן להעניק לו חלק מעצמו ממש, וכדי להמחיש את הקושי העצום שבדבר הוא כביכול 'קורע' מעצמו חלק אחרי חלק ושולח אל אחיו – כך אפשר להסביר ממה התרגש כל כך עשו, שבא עם 400 איש (=גדוד לוחמים, ראו שמ"ב כה), שהרי נראה ברור שמי שיכול לכלכל 400 איש ועוד משפחה ענפה (ראו פרק לו), לא חיכה 22 שנה בשביל ה- 550 בהמות שיעקב שלח לו כעת…

הדיאלוג בין יעקב לעשו על המתנות

כך אפשר להסביר גם את סירובו של עשו וגם את הפצרותיו העיקשות של יעקב, ובכלל, את כל הדיאלוג הספק רציני ספק הומוריסטי שמתואר בפסוקים הבאים:

עשו יעקב
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל
(סירוב שבשתיקה?) וַיִּפְצַר בּוֹ
וַיִּקָּח
וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי
וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי

שימו לב לנאומיו הארוכים והנמלצים של יעקב, הצד הנחות בסצינה הזו, שמנסה לשכנע את הצד החזק לא להסתפק בהבעת רחמים (=החוב נשאר), אלא לקחת בפועל את המתנות. ושימו לב לשתי 'הצעות התגמול' של עשו (וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ… אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ…) , שמבקש לצאת ידי חובה בהשבת גמול מיידי ובכך 'להינצל' מהפיכתו לבעל חובו של יעקב…

המילה 'מתנה' במקרא

בשולי הדברים אעיר בקצרה, שהמילה 'מתנה' עצמה מופיעה אמנם כמה וכמה פעמים במקרא, אבל במשמעויות שונות ולא אחידות, ולכן קשה לעמוד על פירושה. בגדול, אפשר לחלק את הופעות המילה לשלוש (ואני מתעלם מהאיזכור הבודד בתהלים סח):

א) מתנה כפרס ניחומים \ פיצויי פיטורין – בפעם הראשונה המילה מוזכרת לגבי אברהם: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ". ובדומה מסופר בדברי הימים על יהושפט "וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת לְכֶסֶף וּלְזָהָב… וְאֶת-הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר" – ונראה לי שפסוק זה שופך אור הן על המתנות של אברהם והן על אלו המוזכרות ביחזקאל: "כִּי יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו… וְכִי יִתֵּן מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו…" – מדובר אולי במעין 'פרס ניחומים' למי שלא זכה להוות המשך לאביו. לחלופין הציע מיכה כי מדובר ב'פיצויי פיטורין' למי שהודח מתפקידו הפוטנציאלי, ודפח"ח.

ב) מתנה כהקדשה לגבוה – המילה חוזרת פעמיים ברצף, לגבי הלווים והכהנים: "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה'… עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם". גם הקרבנות מוגדרים במקום אחד כ'מתנה': "…הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם"

ג) מתנה כשוחד – בספרי החכמה נראה שלמילה 'מתנה' יש משמעות שלילית, כמו בפסוק שנתלש מהקשרו ומצוטט בפי כל "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" – אבל הפסוק במלואו הוא (משלי טו, כז) "עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" – וברור שהמילה 'מתנה' מקבילה ל'בצע', שמשמעו שוחד או סתם רדיפת ממון שלילית. ראיה לכך היא הפסוק בקהלת (ז, ז): כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה" – ושוב, מתנה מקבילה לעושק. לכך אפשר אולי להוסיף את הפסוק "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה" (משלי כא, יד) – אבל לא ברור שמדובר שם בתקבולת.

אגב, למתנה יש כמה מילים נרדפות (משאת, מנחה, אשכר ועוד – ראו סקירה כאן), וטשרניחובסקי ניצל את כולן בתרגומו לאיליאדה ולאודיסיאה, המלאות כאמור במתנות שונות ומשונות – אבל לא כאן המקום…

מתנת סיום

אם נחזור לפרשת מתניהו בה פתחתי את שרשרת הפוסטים, הרי שמצד אחד יש להבין את הצד המקבל שלא יכול להשיב את פני הנותן ריקם, שהרי סיגרים ושמפניות מייצגים את מהותו הפנימית ואי-קבלתם היא עלבון חמור – אבל מצד שני, אין מתנות חינם…

5 תגובות על “המתנות – בחזרה למקרא

  1. יפה מאוד.
    האם עלתה בדעתך תובנה כלשהי בהקשר זה ביחס למתנות ה"חומרניות" (דהיינו, לא צאן ובקר אלא דווקא כסף זהב) שנתן אליעזר לרבקה ולמשפחתה ("וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַיִּתֵּן לְרִבְקָה; וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ")?

    • לכאורה שם מדובר פשוט במוהר, אבל שערי דרשותיי לא ננעלו – שהרי כמו שהראה אמריס פיטרס לגבי הבדואים, גם המוהר הוא חלק מסבב המתנות בין המשפחות שקושר אותן יחד –
      וזה מסביר (אולי) למה לבן זינק בהתלהבות כששמע שיעקב הגיע: "וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ (!) וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ" – והשווה למדרש חז"ל הידוע שלבן חשב שיעקב מביא איתו רכוש כמו אליעזר וכו' – אלא שאני הופך את המדרש וטוען שלבן חש חוב אל יעקב בשל המתנות שהביא בזמנו אליעזר – ודוק.

  2. ראוי לציין לגבי המתנה כהקדשה לגבוה שאולי אין צורך להפריד את זה ממובנים אחרים של נתינת מתנה, שהרי דווקא בהקשר זה תקף עוד יותר הרצון של האדם מצד אחד לתת משהו מעצמו ממש ומצד שני לחייב את המקבל בהתחייבות כלפיו. מעניין בהקשר זה שהכהנים והלויים הם, מצד אחד, נתונים בעצמם כמתנה מהעם לה', ומצד שני הם אלה שמקבלים בשמו את המתנות של העם (וגם מתנות אלה עשויות להדרש להפרשת מתנות מהן, מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כָּל ־ תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה !).

    ועוד הערה לגבי מובן א' שכינית "פרס ניחומים" – אני רואה בו משהו שדומה יותר לפיצויי פיטורין שמנים שמלווים בהסכם שבו המפוטר מתחייב להמנע מדרישות נוספות מן המעסיק. ההדגשה על כך שאברהם נותן לבני הפילגשים מתנות ומשלח אותם בעודנו חי מבהירה שבזה הוא מתכוון למנוע מהם כל אפשרות לתבוע חלק בירושה. אפשר כמובן לראות בזה הבדל של ניואנס בלבד, אבל בעיני זה תפקיד קצת אחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים