מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת – תרחיש יום הדין העתידי (?) במדינת היהודים

סכנה אחרת, חמורה יותר מהעם הערבי, מאיימת עלינו… האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד…כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו.
(גרשׁׂם שלום, 'הצהרת אמונים לשפה שלנו', מכתב לרוזנצווייג – אותו הוצאתי מהקשרו כמטאפורה לדיון להלן)

מקור: https://i0.wp.com/i.makeagif.com/media/9-13-2015/BPgNY_.gif?resize=320%2C240&ssl=1

התמונה להמחשה בלבד. למצולמים אין קשר למציאות:)

כזכור מהפוסט הקודם, פרשות השבוע האחרונות מלאות במוות, על הטיותיו ועולם התוכן שלו: מו"ת, רצ"ח, שפ"ך (דם), סק"ל, רג"ם, קצ"ץ ועוד ביטויים שמזוהים בד"כ עם מסעי הצלב או דאע"ש. ובכלל, עיון קל באיסורי התורה מראה שעונש מוות ניתן לכ- 20% משס"ה מצוות הלא-תעשה שבה.
בפוסט הצעתי (בעקבות הרב אביה הכהן) שהפרשות האלו מייצגות את ה'קוד האתי' (etiquette) של החברה הישראלית האידיאלית – ומה שהקוד אומר לנו הוא שעם ישראל אמור לפתור בעיות של אי-ציות ותופעות פסולות למיניהן על ידי חיסול מהשורש, עם כל הצער שבדבר.

השאלה שעולה בראשי לאחרונה היא, "האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה" של דיני העונשין המקראיים, ודרכה תשוב הענישה המקראית לחיינו כשהיא "מלאה עד גדותיה חומר נפץ"?

קראו עוד

מילים יכולות להרוג – המוות בפרשות השבוע

לא זו בלבד שיש לה מערך של מצוות ודינים, אלא היהדות מתגלמת במערך זה(י' לייבוביץ, 'מצוות מעשיות')

אחד הדברים המעניינים ביהדות ביחס לדתות \ השקפות עולם אחרות, הוא הפרקטיות שלה, שמתמצית ב"נעשה ונשמע" הידוע; היהודי לא שואל במה להאמין, אלא מה לעשות. ואחרי שאומרים לו מה לעשות, הוא רוצה לדעת איך בדיוק לעשות – מה שזיכה אותו באותו "מערך של מצוות ודינים", שהלכו והתפרטו בכל דור ודור עד להגדרה הטריוויאלית של וויקיפדיה לפיה "היהדות היא דת הלכה (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים" (והשוו לתגובות הפופולריות של כותבים [דתיים בעיקר] כנגד "דת הצמחונות", "דת המיחזור", "דת הליברליות" וכדומה – כשנעלם מהם שרק יהודים מגדירים 'דת' כאוסף טרחני של חוקים!…)

ספר דברים ו'ערימת' המצוות

Torah_commandments_distributionספר דברים הוא כנראה הדוגמה האולטימטיבית להתגלמותה של היהדות במצוות ודינים: הספר המהווה את אוסף נאומיו האחרונים של משה לישראל לפני כניסתם לארץ מכיל כ– 200 מצוות (לפי המניין המקובל) – ואלו חוץ מהמצוות שהרמב"ן מכנה "מבוארות", המהוות חזרה על מצוות שכבר נכתבו בחומשים קודמים. שיאו של הספר, בהיבט הזה לפחות, הוא שתי פרשיות השבוע הסובבות אותנו – פרשת 'שופטים' המכילה 40 מצוות ופרשת 'כי-תצא' המכילה 74 מצוות ומהווה את הפרשה עם מספר המצוות הגדול ביותר בתורה.

קראו עוד

וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי – לגרסאות הנוסח בקריאות תשעה באב

אוי, מה היה לנו!

Eichaמזה עמדי על דעתי דעת תורה, תִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה עת הגיעה שבת חזון ותשעה באב שלאחריה. שכן נהגו העם לקרוא בתורה ובנביא ובאיכה בנוסח המסורה, אשר לא אחת הוא רוֹשׁ וּתְלָאָה, וחָלוּ בו יָדָיִם –
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ!
והנה כל ימיי הלוך הלכתי בנוסח המסורה ונְתִיבֹתַי עִוָּה, וקרוא קראתיו וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי – אך אמרתי אתן בֶּעָפָר פִּי אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה, טוֹב וְאחִיל וְדוּמָם וכו'. אך השנה אזרתי כגֶּבֶר יִשָּׂא עֹל חלציי, ואמרתי הבה נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה בחקר הנוסח, "וְנָשׁוּבָה עַד ה' "…

ומדי חוקרי גיליתי כי מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא כזאת, אלא אֲבֹתֵינוּ טעו וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ שיבושיהם סָבָלְנוּ! ואמנם מקובלני מאבותי כי בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, אבל חכמה בגויים תאמין – ולכן אמרתי אני בלבי כי תחת אשר ננוע כעִוְרִים בַּחוּצוֹת, אעבירה נא קריאות אלו בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ של חקר הנוסח ואגלה אֵיכָה יוּעַם זָהָב ומה נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם של טעויות הסופרים. ואף אם רִמּוּנִי כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי, אנכי אתקן ואפרוש ידי עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ הגנוזות, ואין לנו שיור רק התורה הזאת.
קראו עוד

פסוק לי פסוקך – על חלוקת המקרא לפסוקים

ספר דברים נפתח כידוע במילים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל…" – וקושיה ידועה תמהה ושואלת: הלא חז"ל דרשו: "בכל מקום שכתוב 'ואלה' – מוסיף על הראשונים, ובכל מקום שכתוב 'אלה' – פוסל את הראשונים", והביאו דוגמאות מ"אלה תולדות יעקב" שפסל את אלופי עשו שקדמו בסדר, ועוד. ואם כן "בפרשת אלה הדברים ליכא למימר דפסל את הראשונים דהא אלה הדברים משנה תורה הוא!" (שפ"ח לשמ' כא, א). כלומר – איך ייתכן ש"אלה הדברים" פוסל את כל החומשים שקדמו לו, והלא הוא מעין חזרה עליהם?!
ובכן, שלוש תשובות מצאתי בדבר (והרביעית היא הנכונה :)
קראו עוד

לְסַפֵּר חֻקָּי – על חוקי התורה כספרות

בסוף פרשת משפטים מופיע ביטוי מעניין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… (שמות כד, ג). לא אמירה, דיבור או ציווי – אלא סיפור. אגב, כל הפרק הזה מתאר מעמד "מתן תורה" שונה לחלוטין מזה שבפרקים יט-כ (ובדברים ה) – משה מספר, נערי בני ישראל מעלים עולות וזובחים שלמים, אצילי בני ישראל רואים את האלהים (!) ללא פחד, וכולם אוכלים ושותים ושמחים – אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על שלושה חידושים מעניינים ואף נועזים של חוקרי מקרא שהם גם משפטנים, או ההיפך – שעיקרם הוא כי (חלק מ)חוקי התורה הינם למעשה קטעי ספרות, שנועדו להיקרא כסיפור ולא כחוק במובנו המודרני.

א. חוקים או סיפורים?

חוקים - או סיפורים?

חוקים – או סיפורים?

לאסנת ברתור, כיום ד"ר למקרא ובעברה עורכת דין, עלה לפני כמה שנים טובות רעיון מעניין לראש – האם אפשר, כמשה בשעתו, לספר את חוקי התורה? וכך היה המעשה, כפי שמתארת ברתור בהקדמה לספרה האנגלי מ- 2010: לאחר תקופה בה הגתה את הרעיון המרכזי של הדוקטורט שלה – הוא-הוא הבסיס לספר הנ"ל – המנחה שלה סיפר לה כי חברו, ד"ר יואל רוזנברג, נוהג להעביר שיעור שבועי בפרשת השבוע, וכשהגיע לפרשת משפטים שם לב כי המשתתפים מאוכזבים- משהו – אחרי הסיפורים המרתקים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מגיעים פתאום שלושה פרקים "יבשים" של חוקים ארכאיים… אך כשהבהיר להם כי למעשה החוקים הם סיפורים מיניאטוריים (כי תקנה עבד, כי יגח שור…) אורו עיניהם וחזר הצבע ללחייהם. האנקדוטה הזו גרמה לברתור להבין כי לרעיון שלה יש בסיס: את חוקי התורה, כמו קורפוסים משפטיים עתיקים אחרים, יש לקרוא בעיקר כיצירות ספרותיות, ולא כחוקים.
קראו עוד

הספירלה המקראית – משירת האזינו ועד קהלת

שבת חול המועד סוכות היא מעין כֵּף אליו מתנפצים המוני גלים מכמה אוקיינוסים ליטורגיים: רשמית, אין לשבת הזו פרשת שבוע – הקודמת היתה 'האזינו', אחת מפסגות השירה המקראית שאמורה להתחבר לשירת הברכות של 'וזאת הברכה' נטולת השבת, במעין קרשנדו סיום נורא-הוד של התורה והכנה לפרשת בראשית בשבת הבאה.
בפועל, מה שקוראים בתורה הוא סופה הפרוזאי של פרשת כי תשא, וממנה במעבר חד וללא כל קשר ברור מפטירים במלחמת גוג ביחזקאל – אלא שלפני הכל, ולכאורה באמת ללא כל קשר, קוראים את מגילת קהלת. המגילה הזו, המתהרהרת בספקותיה, היא אולי הניגוד החריף ביותר למקרא בכלל ולכל הקריאות בשבת הזו בפרט, אז מי חשב לקשר בין כל אלו?! תהיתי לעצמי, והחלטתי שאולי לא עליי המלאכה לגמור אבל לא בן חורין אני וכו' – אז הנה הצעה לתשובה.
קראו עוד

כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק א)

את הפוסט הקודם פתחתי בציטוט מדברי הרד"ק לפיו "אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה", המקבילה היהודית לפתגם המודרני "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות" – אבל עם שוך הדי המלחמה המקרטעת האחרונה, המוזות קצת מתעוררות ומזכירות לי את הפתגם הלטיני שקדם אף לרד"ק:

Inter arma enim, silent leges– כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים
(קיקֶרו, נאום הסנגוריה על מילוֹ)

המשפט הנ"ל (המתורגם בד"כ לא-מילולית "בעת המלחמה נאלמים החוקים") נאמר על-ידי קיקרו בנאום סנגוריה על אדם שהרג אדם אחר בספק הגנה עצמית, וכוונתו היתה שאין לדון אדם לכף חובה על שימוש באלימות כשחייו בסכנה. מאמרת כנף משפטית הפך הפתגם הזה לעיקרון בינלאומי, לפיו בעת מלחמה לא נוהגים הכללים המשפטיים הרגילים ואף לא כללי ההתנהגות האנושית הרגילה. וכך כותב הרמב"ן, שהיה עד ככל הנראה למלחמות הנוצרים והמוסלמים בימיו, בפירושו לדב' כג י: "והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב". ומעשי הרוסים בברלין והאמריקאים בוויטנאם יוכיחו ששתיקת החוקים, המשפטיים וההומניים, נשארה בתוקפה גם בקרב בני תרבות באמצע מאה ה-20.
קראו עוד