בזמן האחרון אני מרגיש קצת כמו ביאליק. אני רואה את המודעות המבשרות על “כנס השמרנות הראשון בישראל”… אני רואה כיצד כל המי ומי של הימין האידאולוגי מתעטף באיצטלת השמרנות, חש איך “את כולם נשא הרוח, כולם סחף האור”, ולא מתלהב… “חיקוי מתוך התבטלות”, קרא לכך אחד העם בזמנו. (מוטי קרפל, ‘מקור ראשון’)
(לחצו להגדלה)
על זה נאמר “פתח בביאליק וסיים באחד העם?!”… אבל לעצם העניין, התמיהה של קרפל מוצדקת, ואפילו קלעה לתחושותיי מהחודשים האחרונים. גם אני מעריץ את מכון “שלם” על תרגומיו המופלאים, מנוי על ספריית “שיבולת” (אליה אגיע בהמשך), שומע בעניין רב את הרצאותיו של ג’ורדן פיטרסון ואפילו נרשמתי לכנס השמרנות המדובר – אלא שמקוצר רוח, ובעיקר מעבודה קשה, לא יכלתי להגיע אליו… ועדיין יש לי תחושה מוזרה שהתקשיתי להגדיר לגבי הטרנד החדש הזה.
למזלי לא הייתי צריך להתקשות יותר מדי, כי השבוע עשה את זה מצוין תומר פרסיקו, שמינה את עצמו להיות מעין “מבקר-פנים” של הציונות הדתית:
הכנס אירח את בני הציונות הדתית בשיעור גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסייה. אבל לא היה צריך את התמונה הזאת כדי לדעת ששמרנות זה מה שהולך היום במעגלים האינטלקטואלים של המגזר. מכיוון שברור שלא חסרים חילונים או מסורתיים שחושבים דומה למשתתפי הכנס, צריך להיות גם ברור שהכנס נתן למשתתפיו לא מענה ערכי אלא מענה חברתי-זהותי. במילים אחרות, הציונות הדתית מחפשת נראטיב.
וואלה! כלומר יש פה פחות תיאולוגיה ויותר סוציולוגיה, בבחינת “אלעס איז סוציולוגיע” של פורום עצכ”ח, למי שזכה להכיר. כמובן שאין כל רע בזה – כל עוד לא מתעקשים לעשות את ההיפך ולרתום את התיאולוגיה היהודית לעגלת השמרנות. וכלפי מה הדברים אמורים? ובכן, כבר קרפל במאמרו הצביע על הניסיון הפאתטי לעשות “העתק-הדבק” מההגות המערבית אלינו, אלא שחלומותיו-הוא על יצירת “מחשבה אמונית שמיוסדת על הנחות יסוד ותפיסות היסוד של תורת ישראל ומתפשטת מהן לכל תחומי החיים”, שלא לדבר על “יצירת תודעה חדשה אמונית שתחבר מחדש את האדם לשמיים ותחזור להשריש אותו בהם” – חלומות כאלו הם פאתטיים לא פחות.
“פני מערב כפני חמה, ופני ישראל כפני לבנה”
לפני כשנה כתבתי כאן על הרהוריי בעקבות סדנת “זוגיות יהודית”, שהיתה מבוססת רובה ככולה על חכמה מערבית פשוטה:
מנחי הסדנה הסתמכו לא מעט על תובנות, כלים ומחקרים מליבה של ‘תרבות המערב’ (שיטת אימאגו, ג’רי צ’פמן, ג’ון גוטמן ועוד), אבל ניסו לעטוף את הכל בתפיסה יהודית אותנטית המלווה פה ושם בציטוטים מהמקורות. הבעיה היא שאין כל כך מה לצטט…
המסקנה שלי היתה שתרבות המערב היא מעין שמש גדולה, שהיהדות הירחית קולטת חלק מקרניה ומשקפת אותם בשינויים המתבקשים. והנה, אותו דבר קורה עם השמרנות בפרט, ועם המחשבה המדינית בכלל. רק לשם המחשה, בואו נבדוק מה עמדת היהדות המודרנית בשאלות המשטר הפוליטי והמדיניות הלכלית הרצויים על פי התורה.
פוליטיקה ‘יהודית’
שיטת הממשל הרצויה במדינת היהודים נידונה כבר על ידי הרב קוק והרב הרצוג, ובהמשך על ידי רבים אחרים ובראשם הרב שאול ישראלי והרב שלמה גורן. המסקנה הכללית העולה מכל הדיון הארוך ורב-הפרטים בנושא תומצתה על ידי הרב עידו רכניץ, בראש ספרו שיצא לאחרונה, בו הוא מציג סקירה מקיפה של העמדות והדגמים השונים ביחס לשיטת הממשל היהודית:
בשל היעדר עמידה בתנאים פורמאליים לכינונו של משטר מלוכני בימינו, שיטת המשטר המועדפת בזמן הזה, מנקודת מבטה של ההלכה, היא כזו המבוססת על רצון העם. יתר על כן, אף אם יתקיימו התנאים המאפשרים כינונו של משטר מלוכני, העם רשאי לצמצם את סמכויות המלך ולהפוך את המלוכה למוסד שבעיקרו הוא סמלי.
במילים אחרות, הדמוקרטיה שהורָתָה, לידתה וגידולה שלא בקדושה, היא-היא השיטה המועדפת כיום על פי ההלכה היהודית. לא זו בלבד, אלא שהשלטון המלוכני, משאת הנפש של חלק ניכר מספרי המקרא והשיטה השלטונית היחידה שנהגה בפועל בישראל לתקופה משמעותית – שלטון זה יהפוך לקישוט סמלי בלבד!
לא זו בלבד, אלא שמו”ר פרופ’ אמנון שפירא כתב שני ספרים מרתקים ובהם הגיע למסקנות מרחיקות לכת יותר משל רכניץ: בספר אחד הוא מוצא מקורות רבים ל”דמוקרטיה ראשונית במקרא“, החל מערכים הומניסטיים שונים שניתן לגלות בו (אם מתעלמים כמובן מערכים סותרים שהמקרא מלא בהם), וכלה בנטיית המקרא לצדד בשלטון עממי ולא-ריכוזי, עד כדי התנגדות למוסד המלוכה. את הנקודה האחרונה פיתח שפירא בספר נוסף המעלה על נס את הטענה לפיה ישנו זרם מרכזי ביהדות הסולד ממלוכה, ודוגל ב… אנרכיזם. נמצאנו למדים שאם תרצו אין זו אגדה, וניתן לתמוך את יתדותיה של כל שיטה פוליטית שהיא במקורות היהדות – הכל בהתאם לרוח הזמן והתקופה.
כלכלה ‘יהודית’
בניגוד לנושא שיטת הממשל, שם נבחרה הדמוקרטיה כשיטה המועדפת על ידי רובם המוחלט של אנשי ההלכה, בנושא הכלכלי נראה כי חכמי הדור טרם הכריעו בין שתי שיטות מתחרות: הסוציאליזם והקפיטליזם. הנה דברים שכתב חכם יהודי בראשית המאה הקודמת:
לנו היהודים, אין הסוציאליזם זר; הקהיליה – קיומנו, המהפכה – מסורתנו, הקומונה – יסוד התורה שנתגלמה בחוקים ומשפטים שאין הקרקע נמכר לצמיתות, בחוק היובל והשמיטה, שוויון ואחווה וכדומה. משטרנו הקדום – האנרכיה, קשרינו ההדדיים בכדור העולם – האינטרנציונל. ברוח עמנו חונכו וגדלו הנביאים הגדולים של זמננו: מארכס, לַסַל ואחרים. נלך בדרכם! (אהרן שמואל ליברמן, ראו כאן).
“הקומונה – יסוד התורה”, לא פחות! הדברים נשמעים אולי אנכרוניסטיים ונאיביים, משל לוּ ניסה מאן-דהוא להלל את הקיסרות ההבסבורגית כמודל שלטוני-יהודי. אלא שבשל הצלחתו היחסית של הסוציאליזם בכמה מדינות מערביות, ישנם לא מעט הוגי דעות יהודים המצדדים בו – גם אם לא ביישומו הקומוניסטי הכושל. הנה דברים שכתב חכם יהודי אחר, בראשית המאה הנוכחית:
הסוציאליסטים הדגישו מאוד את הצורך בשוויון בשליטה באמצעי הייצור. בנקודה הזו אנו מוצאים גישה מהפכנית בתורה. התורה קבעה שפעם בחמישים שנה מתבצעת חלוקה מחודשת של אמצעי הייצור המרכזי, וכמעט היחיד, בתקופה ההיא – הקרקעות… אין כאן נדבה פרטית של אדם אחד לאדם שני, אלא מערכת ציבורית כללית ואחידה. (חיים נבון, “לשאלת תפישתה הכלכלית של התורה“)
כמובן שהכותב מסתייג בזהירות מהרעיון לפיו ניתן לחלץ עמדה כלכלית ברורה ממקורות היהדות, אבל בסופו של דבר, זה בדיוק מה שהוא עושה, תוך נטייה ברורה לסוציאליזם מתון המסתמך על מצוות השמיטה והיובל. אלא שאותו חיים נבון, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, כתב מאמר בו הוא תומך בבירור בקפיטליזם מתון ומתנגד לסוציאליזם המתון:
תחושת אחריות כלפי הזולת מובילה כביכול לסוציאליזם. אלא שזו טעות: את תורת השוק החופשי אפשר אמנם לבסס על רעיונותיה של ראנד, אך מרבית ההוגים של השוק החופשי ביססו אותו על יסודות אחרים, ההולמים רעיונות יסוד של תורת ישראל. (חיים נבון, “על אחווה ואחריות: מבט יהודי על שוק חופשי“)
ומה בנוגע למצוות השמיטה והיובל ואותה “גישה מהפכנית בתורה” המחלקת מחדש את אמצעי הייצור? ובכן, מסתבר שבשלב הזה חזר הכותב לעיין בפשוטו של מקרא, וגילה שאין למצוות אלו כל קשר לסוציאליזם:
מקובל לטעון שמוסד היובל משקף את ערך השוויון הכלכלי: פעם בחמישים שנה, הקרקעות מחולקות באופן שוויוני בין כל האזרחים. אך יש לשים לב שהתורה עצמה כלל אינה מזכירה את הנימוק הזה. למצוות היובל מביאה התורה שני נימוקים. הדומיננטי מביניהם הוא נימוק דתי: “וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי”.
מסקנת ביניים נדושה – אין כזה דבר ‘[מה-שלא-יהיה] יהודית’
המאמר האחרון פורסם כמובן ב”השילוח”, מנושאי דגל השמרנות היהודית, שהפך מזוהה – אולי שלא בטובתו – עם “קפיטליזם טהרני“, סביבו ניטש ויכוח עז במה שמכונה הציונות הדתית. מה שמעניין הוא שסלע המחלוקת הוא דווקא הנושא הכלכלי, ולא הנושא הפוליטי שלכאורה חשוב ממנו פי כמה וכמה – אבל כאמור, בנושא המדיני ברור לכולם שדמוקרטיה היא הפתרון, וכל הוויכוח הוא על תכולתה המדויקת. והסיבה להבדל ברורה, לדעתי. הנטייה של ה”יהדות” היא ליישר קו עם המקובל בעולם בתחומים שאינם נוגעים לפרקטיקה היהודית; מכיוון שהעולם המודרני נטש ברובו המכריע את המלוכה לאנחות, התברר למפרע שזו בדיוק דעת ההלכה. ומכיוון שהעולם המודרני עודנו מתלבט בין הסוציאליזם והקפיטליזם (על תת-זרמיהם השונים), מתברר באופן לא מפתיע כי גם היהדות מתחבטת בנושא…
נמצאנו למדים אם כן, שכשמדברים על “שמרנות יהודית” ומביאים לה ראיות מהמקרא, המשנה, הגמרא ומה שלא תרצו, יש סיכוי טוב שלא מדובר בשמרנות, אלא במהפכה; ולא חלילה מהפכה שמחדשת משהו בעולם, שהרי הספרים המצויינים שמתרגם עבורנו מכון שלם נכתבו לפני מאתיים שנה ויותר – אלא מהפכה פנימית בקרב ציבור שעד לא מכבר לא ידע דבר וחצי דבר על כך. וכמו בנושא הזוגיות היהודית, גם כאן יש אימוץ רטרואקטיבי של חכמת המערב, באיצטלה של חזרה למקורות המסורתיים – אלא שכדברי פרסיקו ממנו ציטטתי לעיל, “צריך להודות שיהדות מסורתית זה לא. אדרבה, שמרנות יהודית, כמו כל שמרנות, היא מה שקורה כשהמסורתיות מתפרקת“.
שמרנות vs שקרנות (או: מה טוב בשמרנות?)
אם אחזור להתחלה, הקדמתי והצהרתי ללא מורא וללא משוא פנים שגם אותי נשא הרוח וסחף האור השמרני, ולולא ריחיים של עבודה תלויים בצווארי הייתי אפילו מגיע לכנס היסוד השמרני שלא נראה כמוהו מאז הקונגרס הציוני בבזל (בערך:). אלא שמה שצד את ליבי במותג החדש-ישן הזה שנקרא ‘שמרנות’ הוא משהו אחר לגמרי – לא הקשר (המפוקפק) למסורת ישראל סבא, ולא (רק) ההנאה האינטלקטואלית של קריאת אותם הוגים מערביים שקטנם עבה ממתנינו – אלא עצם היכולת לנהל דיון המבוסס על עובדות, ולא על שקרים.
כל מי שקרא את ‘מחשבות על המהפכה’ של אדמונד בֶּרק, יכול לראות איך הפרטים הקטנים והעובדתיים שברק מביא על מה שקרה באמת בצרפת, שמים ללעג ולקלס את איצטלת המהפכה הרומנטית שמצדדי המהפכה ניסו לשווק להמונים. ובדילוג קל של 200+ שנה, כל מי שקרא\שמע את ג’ורדן פיטרסון – גם אם הוא חולק על כל מילה שלו – יכול להתרשם מהזמן שהלה הקדיש לקריאה ולימוד של הנושאים עליהם הוא מדבר, מה שמאפשר גם לו לשים ללעג ולקלס את מתקיפיו הרבים – שכצפוי, משתמשים בשקרים אופנתיים שמבוססים על מיטב הקלישאות הפרוגרסיביות \ פוליטיקלי-קורקטיות שמסתובבות בעולם.
הדוגמה הבולטת ביותר לטעמי בעניין הזה הוא דווקא דמות מוכרת פחות מברק ופיטרסון, הלא הוא העיתונאי והחוקר ג’ונה גולדברג שספרו “למי קראת פשיסט” תורגם לאחרונה לעברית. כמובן שלולא הוצאת “שיבולת” השמרנית לא הייתי זוכה להיתקל בו, אלא שמשום מה הם הלכו בעקבות ההוצאה האמריקאית (הספר הפך שם לרב-מכר) ו”עטפו” אותו בויז’ואל מעט צעקני שמשדר צהבהבות עיתונאית – במקום לכרוך אותו כמו את ספרי הוצאת שלם, כפי שראוי לספר שכזה.
ומה כל כך הלהיב אותי בספר הזה? טוב, זה נושא בפני עצמו, והבלוג הזה לא נועד עבורו, אז בקצרצרה: גולדברג חושף את העובדה הפשוטה ששורשיה של התנועה הליברלית-פרוגרסיבית (להלן ל”פ) היוו את הבסיס לפשיזם ואפילו לנאציזם. רבים-רבים מגדולי המחשבה הל”פית – לרבות הנשיאים הדגולים וודרו וילסון ופ”ד רוזוולט, ועוד כמה פילוסופים ופעילים חברתיים שערכי הוויקיפדיה אודותם מלאים שירי הלל ותשבחות להגותם המתקדמת – היו פשיסטים לפי כל הגדרה שתבחרו, וקרובים בתפיסותיהם לתפיסות של הנאצים (למעט כמובן האובססיה הנאצית לרצח יהודים). העובדה הזו, שמגובה במאות מקורות בספר, היתה אמורה להיות ידועה לכל, לולא מסך השקרים העבה שהשמאל הל”פי פרש במשך עשרות שנים על המציאות העגומה. לא זו בלבד, אלא שאותו שמאל שגילה לזוועתו את התוצאה הסופית של הפשיזם והנאציזם, עבר לתמוך בקומוניזם (!) והחל להאשים את הימין בפשיזם – ובסיוע תעשיית השקרים התקשורתית הצליח להגיע למצב בו הפשיזם הפך למילה נרדפת לימין.
מקוצר מקום וזמן אסתפק בתקצירון הזה, אבל הרבה-הרבה יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם, בשילוב מבריק של כתיבה אנקדוטלית ושנונה יחד עם פריסת תמונה רחבה של השמאל בארה”ב, מסוף המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-21 – והכל בליווי מקורות ואסמכתאות, לאלו שמתעניינים (גם) בעובדות ולא (רק) בפילוסופיות.
בקיצור – רוצו לקרוא אם טרם קראתם, ותזכרו ששמרנות היא לאו דווקא קפיטליזם או ליברטריאניזם, אלא גם, ואולי בעיקר, ניסיון מתמיד ולא תמיד הירואי להיצמד לאמת ולעובדות במקום להיסחף לפנטזיות אידיאליות שמסתיימות לא פעם באסון אנושי.
לגבי מלוכה, אם המשטר יכול להיות דמוקרטי אפשר להגיע לכדי כפירה נוספת כמשיח לפי תומו.
המשיח הרי הוא מלך המשיח, ואם אין מלך- הרי שאין גם משיח!
לא ממש הבנתי מה כתבת, אבל אהבתי את “מָשׁיח לפי תומו”!
התכוונתי שאם יש אנשים שהמלוכה המקראית היא לא המודל הקדוש בעיניהם, ורצון העם ודמוקרטיה הם הראויים, אז הם גם יכולים לוותר על גאולת המלך המשיח, שהרי שלטונו אינו הצורה האידיאלית
אהה אוקיי – נכון מאוד. זה בעצם מה שטענתי נגד הסיכום שעולה מדברי הרב רכניץ, לפי הדמוקרטיה הנכרית גוברת על מקרא מפורש.
לקבוע שפיירסון וגולדברג מדייקים בעובדות וחושפים את “שקרי השמאל” זו קביעה רחוקה מאוד מאוד מהאמת.
אפשר למצוא ביקורות רבות על ספריהם של השנים, לגבי ספרו של גולדברג אפשר להתחיל פה – https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10216202527508737&id=1018479888
ניגשתי בדחילו ורחימו לקרוא את הביקורת על גולדברג ו… נשיאים ורוח וגשם אין.
תנסה למצוא בכל הררי המילים שם טענה עניינית אחת שקשורה לגולדברג. נאדה.
ומה הקשר בינו לבין בן שפירו ולבין יובל נח הררי?! זה ששהכותב לא אוהב אותם?
גם בפייסבוק הפנה אותי יונתן ארד ל”ביקורת” על הספר:
https://www.facebook.com/Avram.Haivri/posts/1124054611113317?comment_id=1124101751108603&comment_tracking=%7B%22tn%22%3A%22R%22%7D
שם לפחות ניסו להיות ענייניים אבל כתבו הבלים. כשהשיא הוא תגובה של Nati Kupfer, שאחרי שהוא מפזר אינספור שאלות רטוריות של הטלת ספק בידע של גולדברג, כותב את המשפט הבא: “אני אינני מכיר את מספיק טוב את ההיסטוריה הפוליטית של ארה״ב בתקופה זו…”
אהה.
אולי ניתן לברר עם מוטי קרפל מה הן הנחות היסוד ותפיזות היסוד של היהדות?
את זה תצטרך לשאול אותו… במאמרון המצולם הוא מתייחס בעיקר למהר”ל, וטוען בעקיפין שבכתביו רמוזים “מדע המדינה, מדיניות, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, חינוך, היסטוריה וכדומה”. מכיוון שמעולם לא הצלחתי לקרוא יותר מעמוד אחד רצוף במהר”ל, אין לי מושג אם הוא צודק:)
הספר liberal facism פורסם לפני שתי עשרה שנים אני קראתי אותו לפני כחמש שנים. הוא רק תורגם לאחרונה.
צודק! קישרתי לדף הויקי שלו באנגלית, אבל שיניתי את הניסוח שיהיה ברור שהוא רק תורגם לאחרונה, ולא פורסם לאחרונה.
לא לגמרי ברור לי הענין עם התנועה הל”פ. להבנתי זו תנועה שבעיקרה היא אמריקאית והיא פעלה כדי להתמודד עם בעיות פנים-אמריקאיות ולתקן את אמריקה, ואם חלק מהוגיה החזיקו בדעות מקבילות לדעותיהם של פאשיסטים באירופה מה בכך? אם FDR או וילסון לא פעלו כדי להפוך את ארה”ב למדינה פאשיסטית או להשליט אותה על העולם אלא להפך – האחד פעל כדי לתת קול לכל עם ועם והשני פעל כדי לחזק את הכוחות הלוחמים בפאשיזם ואח”כ כדי להלחם בהם בעצמו, אז מה המשמעות של האמירה שאלו דעותיהם? האם מוסוליני נזקק ל-FDR או הושפע ממנו כשתפס את השלטון באיטליה?
ועוד נשאלת השאלה איך זה מתקשר למה שאנו מכנים היום שמאל. להבנתי, יסוד היסודות ועמוד החכמות של השמאל בימינו היא האוניברסליות: הלא אל אחד בראנו ומדוע נבגד איש באחיו. לכן השמאל מזדהה עם מיעוטים, לכן הוא נוקט גישה מקלה כלפי הגירה וכו’. הימין לעומתו מעלה על נס את הלאומיות, טיפוח התרבות המקומית, הגבלת ההגירה כך שלא תשנה את אופיה של המדינה וכן הלאה. הפאשיזם הוא ביסודו הקצנת הלאומיות אל מחוזות הלאומנות ושנאת הזרים; ככזה הוא נופל היישר אל המגרש של הימין. גם אצלנו, מי הקים את “ברית הבריונים”, צעד בחוצות ירושלים בחולצות חומות ופרסם טור בשם “מיומנו של פאשיסטאן”? אנשי “פועלי ציון שמאל” או אב”א אחימאיר, תלמידו של ז’בוטינסקי?
התשובה בקצרה:
1) הל”פ עודנה חיה ובועטת אצל הילארי קלינטון, שכמעט היתה נשיאה, ואצל ברק אובאמה, ש(לצערנו)היה נשיא בפועל. בשל עוצמתה של ארה”ב, ההשלכות של התפיסה הזו נוגעות כמעט לכל אדם על פני האדמה.
2) הל”פ דהאידנא מאשימים את הימין בפשיזם, אז גולדברג עומד וצווח נגדם: “קשטו עצמכם וטלו קורה מבין עיניכם!”
לגבי העובדה שהשמאל הוא אוניברסלי ואילו הימין הוא לאומי = פשיסטי, גם אם זה היה נכון, לדברי גולדברג זה בכלל לא העיקר. הפשיזם = התפיסה שהמדינה אחראית על הכל. ועובדה שגם האוניברסליסטים היותר עליונים רואים במדינה שלהם כלי נפלא לתקן את כל חולאי העולם וע”י זה הופכים אותה לדיקטטורה, גם אם בכסות חביבה וחייכנית של “טובת האזרח” וכו’.
הטענה שהתפישות של וודרו וילסון לפני למעלה מאה שנה ושל הילארי קלינטון היום הן אותן תפישות תמוהה ביותר. חלפו מאה שנים של שינויים מפליגים חברתיים, כלכליים, מדיניים, טכנולוגיים ומה לא. גם התפישות של אבי גבאי כנראה שונות מאשר של בן-גוריון בתקופת סג’רה שלו. זה לא רציני. אובאמה היה נשיא לא רע בכלל (גם אם לא מצטיין) שקיבל מדינה במשבר הכלכלי החריף ביותר זה עשרות שנים ושהיתה מסובכת בשתי מלחמות חסרות הצדקה ותוחלת והצליח לחלץ אותה. בסוף כהונתו היו גם עשרה מיליון אנשים בארה”ב שרק בזכותו (ובזכות המעורבות הממשלתית שאתה כנראה סולד ממנה) הצליחו לקבל ביטוח בריאות. בעיני אלה השגים לא קטנים. שווה לציין גם שאפילו אילו אובאמה וקלינטון יחד היו מממשים את ההצעות הדמיוניות ביותר שהעלו בעיני רוחם הם עדיין אולי בקושי היו מביאים את ארה”ב למצב שבו נמצאות הימניות ביותר בין מדינות מערב אירופה; הם לא חלמו על ביטוח בריאות אוניברסלי, קצבאות נכות, זקנה וילדים, חופשת לידה בתשלום וכיו”ב דברים שבאירופה וגם אצלנו הם טריביאליים. אם זה הופך אותנו ואת בריטניה, צרפת או שבדיה לפשיסטיות אז הפשיזם אולי פחות גרוע ממה שסיפרו לנו.
אבל באמת זה מה שקורה כאן: גולדברג רוצה להדביק את כתם הפשיזם לשמאל האמריקאי (ברור, הוא אמריקאי והמלחמה שלו היא בתוך הפוליטיקה הפנים-אמריקאית). דא עקא, שבארה”ב מעולם לא היה פשיזם. אז מה עושים? בוחרים אלמנט אחד שאינו מייחד דווקא את הפשיזם ואינו מרכזי בו, והופכים אותו למייצג כביכול את הכל. כך יש לנו שני סוגי פשיזם: האמריקאי, שכל מהותו במעורבות של הממשלה בחברה ובכלכלה. אמנם לפי הקריטריון הזה גם לואי הארבעה עשר או נפוליון, בוודאי ביסמארק ומנהיגים רבים אחרים היו פשיסטים, אבל זה לא צריך להפריע, העיקר שמצאנו אלמנט מהפשיזם שהתקיים גם בארה”ב. לעומתו, הפשיזם האירופי מכיל כל מיני דברים אחרים: למשל, ראיית האומה (ובפרט במובנה האתני) כאורגניזם אחד, שהיחידים עומדים ביחס אליו כמו האיברים לגוף; ראיית המנהיג כביטוי העליון של האומה הזו ושל רצונה וייחודה; האמונה שהאומה המאוחדת היא חזקה הרבה יותר מסך כל פרטיה ולכן ליחיד יש מחויבות מוסרית לפעול אך ורק בהתאם למטרותיה (שאותן קובע המנהיג לבדו) ולאומה יש זכות לכפות זאת עליו; האמונה שעמים מבטאים במיוחד את מהותם הלאומית וממצים את יכולותיהם כאשר הם נלחמים, ושעם המנצח עם אחר מוכיח בעצם הנצחון את עליונותו המוסרית עליו שמצדיקה את לקיחת אדמותיו ונכסיו ושעבודו. אז יש לנו פשיזם אחד שבעצם היה הגורם לשם הרע שיצא למושג, ופשיזם אחר שחילץ את ארה”ב מהשפל הכלכלי הגדול, נתן תעסוקה למיליונים, נלחם בפשיזם השני וזכה לאמון העם האמריקאי ארבע פעמים רצופות. אתה יודע, מספרים שפעם מתנגדיו של הגנרל גרנט, גדול מצביאי היוניון, פנו ללינקולן והלשינו על גרנט שהוא שותה לשכרה. לינקולן השיב: “אמרו לי איזה סוג ויסקי הוא שותה ואשלח ארגז לכל אחד מהגנרלים האחרים שלי”. אם FDR הוא פשיסט אז איך אמרה האשה בסצינה ההיא מכשהארי פגש את סאלי? “I’ll take what she’s having”.
כאמור, הטענה שפשיזם הוא מעורבות עמוקה של הממשלה בכלכלה ובחברה הוא פשוט איש-קש. לא רק מפני שזה לא מייחד את הפשיזם; לא רק מפני שזו (חלק מ)השיטה ולא המטרה, לא העיקרון המנחה אלא דרך המימוש שלו; אלא מפני שאם זה היה נכון, וכל מה שתיארתי לעיל לגבי הפשיזם האירופי לא היה קיים (כשם שלא התקיים בארה”ב) אז היינו זוכרים היום את הפשיזם כשיטת ממשל שבנתה אוטוסטרדות באיטליה ואוטובאנים בגרמניה במחיר פגיעה בחירותם הכלכלית של חלק מהתושבים – כפי שהיום אנחנו זוכרים את הניו דיל כתקופה שבנתה את סכר הובר ועוד כמה פרויקטי ענק אמריקאים ושיקמה את הכלכלה, גם אם במחיר של פגיעה זמנית בחירות הכלכלית (יש לציין שהימין בארץ יכול ללמוד מהדרך שבה רוזבלט שיתק את ההתנגדות של בית המשפט העליון לניו דיל). גם תכנית הייצוב של 1985 פגעה בחירות הכלכלית כאן. איפה היינו בלעדיה – אני לא רוצה לדעת.
ובהזדמנות זו הייתי רוצה לרכך את קביעתי מאתמול לגבי השמאל והימין (או לפחות איך שנראה שקראת את דברי בענין). השמאל מתחלק לשני זרמים: ליברלי וסוציאליסטי. הזרם הליברלי הוא אכן אוניברסלי ועיקר ענינו בזכויות הפרט. הזרם הסוציאליסטי כן מחלק את העולם, אבל החלוקה שלו היא אחרת מזו של הימין: הימין מחלק את העולם לפי מפתח לאומי, השמאל הסוציאליסטי מחלק אותו לפי מפתח מעמדי. לכן בעיניו המאבק של פועלי כל העולם אחד הוא, וההבדלים הלאומיים הם “תודעה כוזבת” שבעלי ההון והענין מקדמים כדי למנוע את התאחדותם סביב המאבק הזה. כאן אצלנו אפשר היה לראות את הזרמים האלה ברצ ומפ”ם שיצרו את מרצ, והיום במחנות של זנדברג מול גילאון. לגבי הימין, לא טענתי חלילה שלאומיות היא פשיזם אלא שלאומיות מוקצנת הופכת ללאומנות – במקום הזדהות וגאווה בהשתייכות הלאומית, היא הופכת לתפישת ההשתייכות הזו כמקור לעליונות על העמים האחרים וגם הצדקה לעימות איתם, ואם מתלבש על הלאומנות הזו הפופוליסט הנכון היא עלולה להביא למשטר פשיסטי. לכן ימין לאומי הוא טוב וחיובי, אבל הוא צריך להזהר מהיגררות ללאומנות; כמובן, גם לשמאל על שני זרמיו יש דברים שצריך להזהר מהם, אבל זה כבר סיפור אחר.
הייתי עונה לך כאנשי “זהות” בזמנו: קראת את המצע? אהה, את הספר?… כי לו היית טורח לעשות את זה לא היית צריך להאריך כל כך בדבריך. אבל למזלך התחלתי בזמנו לכתוב לעצמי כמה עובדות מעניינות מהספר והרי הן לפניך (מס’ העמ’ בספר בסוגריים):
__________________
ווילסון – הדיקטטור הפשיסטי הראשון בעולם המודרני:
*בשנות כהונה ספורות של ווילסון נכלאו מתנגדי משטר יותר משנכלאו ע”י מוסוליני לאורך כל שנות ה- 20′ (111). הערכה מדברת על כ- 175,000 (!) איש שנכלאו (154).
* הקים את משרד התעמולה הראשון במערב (CPI) במטרה לזרוע פחד מהגרמנים ולדרבן את האמריקאים לתמוך בכניסת ארה”ב למחה”ע ה-1. (144 והלאה)
* יזם התערבות בצריכת המזון של האמריקאים ושלח עשרות אלפי ילדים להחתים אזרחים על התנזרות ממותרות וכו’ (שם).
* הקים מפעל צנזורה אימתני, שלל זכויות פרסום ושליחת דואר, סגר 75 כתבי עת ועוד (149).
* חוקק את חוק הריגול וחוק ההסתה שבסיועם נאסרו עשרות אלפי אנשים, מהם כאלו שנכלאו למשך שנים על שביקרו את הממשל (150).
* הקים את “הליגה האמריקאית להגנה” (APL) שהיתה למעשה משטרת מתנדבים אלימה של עשרות אלפי אנשים, שקיבלה אישור לקרוא דואר, לצותת לשיחות ולפעול באלימות כנגד מתנגדי משטר. בין השאר, עצרו חברי הליגה 50,000 (!) איש של “משתמטי גיוס” – אך התברר ששני שליש מהם היו חפים מפשע… (151)
וזה עוד לפני ציטוטים מכתביו בהם טען ש”הנשיא הוא חופשי מבחינה חוקית ומצפונית לפעול ככל יכולתו, יכולתו היא שתתווה את גבול כוחו” (117), “אנשים הם כחומר ביד המנהגי האמיתי” (121) ועוד ועוד.
__________________
פ”ד רוזוולט (פשיסט-לייט) – היה מתון יותר מווילסון, אבל התפיסה שלו היתה דומה: נצל את המלחמה להשתלטות על העם. להלן כמה ממפעליו הפשיסטיים:
* תכנן להשתמש בלגיון האמריקאי כ”צבא פרטי חוץ חוקתי” שלו (192).
* הקים מגוון עצום של סוכנויות כהמשך לועדות חירום שהוקמו במלחה”ע עשור קודם לכן (194).
* ניהל כלכלת מלחמה בעת שלום, כולל הצטיידות צבאית יוצאת דופן (195).
* הקים את אחת הסוכנויות האימתניות ביותר בארה”ב שנקראה “מנהל השיקום הלאומי” שתחת הסמל הכמו-נאצי “העיט הכחול” כפתה התנהלות כלכלית עד רמת השכר לעובד זוטר וקביעת עלות מוצר – תוך נקיטת אלימות ממשלתית ופיזית כנגד חוסר צייתנות (195 והלאה).
* אהה, והוא אחראי לכליאת מעל 100,000 יפנים במחנות מעצר במלחה”ע ה-2 (204).
* אגב, זה שרוזוולט הגיע להישגים כמו הקטנת האבטלה וכו’ – הרי מוסוליני והיטלר הגיעו להישגים גדולים פי כמה…
_________________
בשורה התחתונה – אין כל מניעה לכנות את שני הנ”ל “פשיסטים למהדרין”, והרי עיקר טיעונו של גולדברג הוא שהמושג “פשיזם” שייך לתנועה הליברלו-פרוגרסיבית, זה הכל.
קודם כל לגבי זהות – הם שלחו אנשים לקרוא את המצע, ותראה לאן זה הוביל אותם… אבל לפחות המצע שלהם היה זמין ברשת. הספר של גולדברג לא.
אתה מביא כאן רשימת קובלנות על שני הנשיאים האלה שמזכירה את רשימת הטרוניות על המלך ג’ורג’ השלישי בהצהרת העצמאות האמריקאית (קרא אותה, תשתכנע מייד שג’ורג’ הזקן היה פאשיסט גולדברגי פאר אקסלנס): חלקן רציניות (מעצר היפנים הוא אכן אחד הכתמים הגדולים על נשיאותו של FDR), חלקן נשמעות מגוחכות קצת (הקים מגוון סוכנויות? שיא הרשע הפאשיסטי, מה יש לומר… אני בטוח שכשגולדברג מנהל מלחמה עולמית, מגייס מיליונים, רותם את כל משאביה של אומה של 130 מיליון איש למאמץ המלחמתי ומקים תכניות פיתוח וייצור בהקף שלא היה כמותו בהיסטוריה הוא עושה את זה על בסיס המבנה הארגוני של ימי שלום). חלקן, איך לומר, לא ממש משרתות אותו. רוזבלט התחיל להצטייד צבאית לפני המלחמה! במקום בו אנשים פשוטים כמוני עשויים לראות מדינאי מרחיק-ראות שיודע שמלחמה בפתח ולא רוצה להתפס עם המכנסיים למטה כמו חבריו הבריטים, הצרפתים והרוסים גולדברג קורע את המסכה מפניו הפשיסטיות. זה רק כדי לשעבד את העם, כמובן. העובדה שחלק גדול מההצטיידות שימשה לתכנית “החכר והשאל” היא בוודאי גם סיבה לתקוף את רוזבלט; שמרנים אוהבים לתקוף אותו על כך שעקף את חוקי הנייטרליות הקפדניים, והעובדה הפעוטה שבכך הוא הציל את בריטניה ומנע נצחון של הנאצים לא משחקת תפקיד חשוב. בדומה לכך אתה מביא את “הסוכנות האימתנית”, מנהל השיקום הלאומי עם סמל העיט(!) [גולדברג כנראה אף פעם לא ראה מה סמלה של ארה”ב ומה מצויר על הפודיום הנשיאותי]. כך כותבת עליו ויקיפדיה:
“גנרל יו ג’ונסון, שהיה אחראי על הכלכלה במלחמת העולם הראשונה, עמד בראש המנהל. הוא קרא לקוד משותף לכל העסקים: שכר מינימום בין 20 ו-45 סנטים לשעה, שבוע עבודה מרבי של 35 עד 45 שעות, והפסקת עבודת הילדים. לטענתו קוד זה יגדיל את כוח הרכישה של הציבור ויגביר את התעסוקה.
כדי לגייס תמיכה פוליטית למנהל השיקום הלאומי, ג’ונסון פתח ב”קמפיין הנשר הכחול”. מנהיגים מכל מגזרי התעשייה מיסדו חוקים עבור התעשיות שלהם- מחיר מינימום למוצרים, והסכמים לשמירה על התפוקה והתעסוקה. בתוך זמן קצר, המנהל השיג הסכמים עם כל תעשייה משמעותית במדינה. במרץ 1934, התפוקה התעשייתית הייתה גבוהה ב-45% ממה שהייתה שנה קודם לכן.
עם סיום תפקיד המנהל, במאי 1935, התפוקה הייתה גבוהה ב-55% ממה שהייתה שנתיים לפני כן. בנוסף, מעל 2 מיליון מעסיקים קיבלו את התקנים החדשים, שכללו שכר מינימום ויום עבודה של שמונה שעות, יחד עם חיסול עבודת הילדים. בית המשפט העליון מצא את המנהל לא חוקתי והפסיק את פעילותו.”
אכן סוכנות אימתנית להשתלטות על העם. שכר מינימום, הפסקת עבודת ילדים והגדלת התפוקה ב-55%. הו, האימה!
אפשר להמשיך לעבור על הדוגמאות אבל העקרון ברור. מי שמחפש להשחיר מישהו ימצא תמיד איך להציג את הדברים, לנפח את השלילי האמיתי ולהציג גם את החיובי באור שלילי. גיגול קצר יביא לך שלל הוכחות חותכות וממוסמכות לכך שצ’רצ’יל היה גזען, שתמך בדיכוי האכזרי של המרידות בדרום אפריקה ובמחנות הריכוז שהוקמו שם, שהיה בעד שימוש בגז נגד האפגנים, שהיה אנטישמי ומה לא. גם בבריטניה במלחמת העולם עשרות אלפי נתינים איטלקים וגרמנים נעצרו. גם שם אוסוולד מוזלי, מנהיג המפלגה הפשיסטית, ורבים מאנשיו בילו את המלחמה בכלא. אין צל של ספק שהקיצוב באנגליה והמגבלות על חופש הביטוי, ההתאגדות והתנועה היו הרבה יותר חמורים מאשר בארה”ב, וספק רב אם צ’רצ’יל סיפח לעצמו פחות סמכויות מאשר FDR. אבל צ’רצ’יל הוא גיבור שמרני. רייגן עם “צי 600 הספינות” ותכנית ה-SDI (“מלחמת הכוכבים”) הוציא חלק גדול בהרבה מהתקציב הפדרלי על הצטיידות צבאית מאשר רוזבלט לפני המלחמה – וזה בלי שום היטלר שעולה ברקע. אבל רייגן הוא גיבור שמרני. לכן גם לא נציין את העובדה שהוא השתמש בצבא כדי לשבור את שביתת פקחי התעופה (שבירת שביתות היא הרי מצווה שמרנית). שוין.
אבל כל זה הוא ענין צדדי. בעיני אתה מסיט את הדיון מהעיקר אל הדוגמאות של שני האישים האלה, בעוד הטענה של הספר היא הרבה יותר רחבה, להבנתי: הספר לא טוען שהיו ל”פ שהיו בעצם פשיסטים אלא שהפשיזם עצמו נבע ממעין הל”פ. לא ראיתי עדיין בדבריך שום ראיה לכך שכך קרה, וגרוע מזה: אתה (מן הסתם בעקבות גולדברג) חוזר ומציג את הפשיזם באופן שפשוט לא מתאר את התופעה הזו ביחודיותה. אם אתה מגדיר שפיל הוא יצור בעל ארבע רגליים תראה פילים בכל מקום ואז תגדיר את החתולה של השכנה שלי מקומה 4 כפיל לייט ואת הכלב בקומה 1 כפיל למהדרין. אם אתה מגדיר שדת היא קיום טקסים שאין להם משמעות פרט לעצם הקיום שלהם אז תגדיר את תמר זנדברג כדתיה לייט כי היא עומדת בצפירת יום הזכרון שתי דקות בשנה ואת אילן גילאון כדוס למהדרין כי הוא לא רק עומד בצפירה אלא גם משתתף בטקס יום הזכרון – ומיד תגיע לכך שבעצם אין כל הבדל בינו לבין ראש ישיבת מקובלים שיושב כל היום ועוסק בכוונות ויחודים. אבל העיקר בפיל הוא לא ארבע הרגליים, את זה הוא חולק עם הרבה יצורים. העיקר בדת הוא לא הטקסים, כי זה קיים בכל מסגרת חברתית ואפילו בשני הכדרורים של סטף קרי לפני שהוא זורק עונשין. והעיקר בפשיזם הוא לא ששליט מבקש כוח, כי זה קיים ב-99.9% מהשליטים שהיו אי-פעם בעולם. מה מבדיל את הפשיזם מהמלוכה האבסולוטית, מהדיקטטורה של הפרולטריון, ממשפט המלך שבספר שמואל, משיטת הממשל של דאעש באזורי שליטתו כשהיו כאלה? אני הצעתי לעיל כמה וכמה עקרונות שנראים לי מרכזיים בתפישה הפשיסטית והם עומדים מאחורי אופן הפעולה שלה. אלה הדברים שבעיני מייחדים את המשטרים הפשיסטיים ומבדילים אותם מאחרים. אם לך יש הצעות אחרות אשמח לשמוע.
קודם כל אני חב לך תודה עמוקה על ההפניה להצהרת העצמאות האמריקאית, שמעולם לא טרחתי לקרוא מעבר לשורות הראשונות – איזה יופי! ואכן יש משהו פאתטי בהאשמת המלך ג’ורג’ בכך ש”הוא כינס אסיפות מחוקקות במקומות בלתי רגילים, בלתי נוחים ורחוקים ממקום הגנזך שלהם, אך ורק כדי לייגעם עד שישלימו עם האמצעים שנקט נגדם”, או משהו יותר חמוד: “הוא הקים משרדים חדשים רבים, ושלח לכאן צבא של פקידים, שבאו להטריד את עמנו ולאכול את פרי עמלנו.”
אלא שג’ורג’ היה גרוע יותר מפשיסט – הוא היה מונארך!
היופי בהאשמות של גולדברג – שאני מסכים שלגבי רוזוולט לפחות הן מוגזמות – שהן מכניסות את הל”פים למגננה: פתאום צריך להתאמץ ולהצדיק את פעולותיו של רוזוולט בשל מלחה”ע ה-2 (ופציפיזם מה יהא עליו?!), ופתאום מבינים את האבסורד בהאשמת הימין כפשיסטים, כשלפי ההגדרה הזו כל אחד מנשיאי ארה”ב מאז ומעולם בערך היה פשיסט, וכן הלאה.
ולגבי תמיהתך על קביעתו של גולדברג ש”הפשיזם עצמו נבע ממעין הל”פ” – לזה מוקדש חלקו הראשון (בערך) של הספר – והפעם לא אספתי עדיין ציטוטים… חשוב להדגיש שקשה מאוד להוכיח ש- X נבע מ- Y, כאשר גם X וגם Y הם מונחים מאוחרים לתקופה עליה מדובר. מה שגולדברג מראה הוא שרבים מאלו שכונו בדיעבד פרוגרסיביים-ליברלים תמכו ואף העריצו את מוסוליני לא בגלל אישיותו המעט פסיכית, אלא בגלל הרעיונות שלו על קורפוריזציה, הפיכת המדינה לישות-על חובקת כל והנטייה לפעולת-נגד, לא משנה נגד מה* – ואלו המאפיינים של שמאל הל”פי גם היום.
* ראה דבריה של גלי בת חורין על ספרו של גולדברג:
“עיקר כוחו של הספר, ההופך אותו לספר חשוב מאד, הוא בהבחנות מבריקות רבות בתופעות המסוכנות של הרדיקליות השמאלנית-פשיסטית. כמי שבילתה בשמאל כל חייה – אני מזדהה לגמרי עם הלכי הרוח שהוא מצביע עליהם. הייתי חלק מהזוועה. אחת ההבחנות שמעולם לא עמדתי עליהן, והיא נכונה מאין כמוה, היא ההבחנה שמה שמאפיין מהפכנים פשיסטים ומרקסיסטים הוא הקריאה התמידית לפעולה. לא משנה איזו פעולה, או מה מטרתה, או האם היא מונעת מערך כלשהו, שמא מביסה את מטרתה. העיקר – לפעול. לשנות. כל רגע הוא מצב חירום המחייב פעולה- ועכשיו!”
https://galibathorin.com/2019/04/25/אקטיביזם-כמטרה-בפשיזם-ובמשמאל/
בס”ד כ”ד באייר ע”ט
המלך המתואר בציווי התורה הוא אמנם ‘ככל הגויים’ מבחינת תקיפותו, הנצרכת לשמירה על בטחון האומה ועל כבודה, אך ממש אינו שליט אבסולוטי, אלא מחוייב הוא להיות צנוע באורחותיו – ‘לא ירבה לו וכו’ – ועניו בכל הווייתו ‘לבלתי רום לבבו מאחיו’.
עצת הזקנים לרחבעם היתה להתחשב ברצונו של העם ‘להיות עבד לעם’ כדי שגם הם יעשו את רצונו, ואי מילוי עצתם המיטה אסון על מלכותו. מלך צריך להיות מנהיג המנווט את דרכו של העם, אך כמלך עליו גם להימלך בעם ואז יצליח את דרכו. הנהגה שיש בה שותפות.
בברכה, ש”צ
אף זוגיות יהודית בנויה על השותפות של האיש עם ‘חברתך ואשת בריתך’ (כדברי מלאכי). האישה רואה אותו כמלך ושר והוא ‘מכבדה יותר מגופו’, ונועץ בה במילי דעלמא ובמילי דביתא’ (בבא מציעא נט). כל זה קדם בהרבה ל’תרבות המערב’.
בס”ד כ”ה באייר ע”ט
מהבחינה הכלכלית, נראה שהצלחה כלכלית הבאה ביושר, תוך מחוייבות לעזרה לחלש – היא ברכה. אין עניין לחיות בקומונה ולהיות חסר רכוש. ומאברהם נלמד שזכה להצלחה כלכלית, תוך הקפדה לצוות את בניו ‘לשמור את דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט’ ותוך מסירות נפש לעשות חסד, עד שאפילו בעת שסבל כאבים הוא טורח לכבד בכבוד מלכים שלושה זרים אלמונים.
התורה מקפידה על שמירת קניינו הפרטי של אדם. כשם שאסור לעשוק את הרש – כך אסור לפגוע בקניינו של העשיר, והתורה מצווה ‘ודל לא תהדר בריבו. הצדקה המעולה ביותר, היא כדברי הרמב”ם, לעזור לעני אם ע”י הלוואה ואם ע”י המצאת עבודה, כדי שייצא ממעגל העוני ויוכל לעמוד על רגליו בכוחות עצמו. אף דיני היובל מבטיחים שלכל אחד תישאר החירות על גופו והבעלות על נחלתו, שיאפשרו לו לחזור לעצמאות כלכלית.
אולי ניתן לקרוא לזה ‘קפיטליזם סולידרי’, שרואה ערך ביוזמה חופשית ובעצמאות כלכלית, ומאידך מחייב את האדם להתייחס לזולתו באחווה ולדאוג שגם לו תישמר האפשרות לפרנס את עצמו בכבוד – ‘וחי אחיך עמך’!
בברכה, ש”צ
פני ישראל כפני לבנה
ראה https://www.etzion.org.il/he/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-6-%D7%90%D7%99%D7%92%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%93-%D7%A4%D7%A1%D7%A7%D7%95%D7%AA-%D7%91-%D7%92-%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%AA
ונלאיתי העתיק
הכי שעשע אותי, הנורמליות, קרי השמרנות של מפלגת נעם.
אלו שחרתו על דגלם את התורה הגדולה הרדיקלית הכוללת כל, שוללת הגלות, בסוף חוזרים לנורמליות של הסבתא מהגטו.