אמנם המצב לא מעודד, וסימני השאלה מזכירים את תמיהתו של רב נחמן על דברי רבי יצחק בדף היומי (תענית ה:) “יעקב אבינו לא מת”, אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים – אז הנה כמה הערות על הדף היומי, המלא וגדוש בפסוקים מפסוקים שונים, לאור ממצאיהם (והמצאותיהם…) של חוקרי נוסח המקרא בעלי ה- BHS.
קראו עוד
Home » מקרא (Page 32)
קטגוריה: מקרא
כל הפוסטים בנושא מקרא \ תנ”ך
ריגול כפול – פרשת המרגלים והשערת התעודות
אני יודע שהשארתי כמה קצוות פתוחים בפוסט הקודם אודות מעמד הר סיני, אבל לפני שאנסה לקשור אותם, פרשת השבוע הקרובה (שלח-לך) מזמנת לנו עוד חוט פרום שצריך להוסיף למשוואה – וכוונתי לסיפור המרגלים, או בלשון התורה: הַתָּרִים את הארץ.
ואתחיל דווקא מהאמצע (פרק יד) – אחרי שמשה מתפלל לה’ לחזור בו מכוונתו להשמיד את כל העם (יג-יט), ה’ נענה (“סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” – כ) אך נשבע כי כל העם חוץ מכלב לא יזכה לראות את הארץ (כא-כד). לסיום, ה’ מצווה את העם: “פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף” (כה). ומה קורה בפסוק הבא? היינו מצפים לתגובה של העם (שאכן מגיעה לבסוף בפס’ מ) אבל במקום זה אנחנו מקבלים נאום אלוהי נוסף וארוך (כו-לה) המיועד למשה ולאהרן, ובו ה’ חוזר על השבועה לפיה הדור הנוכחי לא ייכנס לארץ!
בחינה לא מעמיקה במיוחד של שני נאומי ה’ מראה את ההבדלים הברורים ביניהם –
לא מהשמים היא – על מעמד הר סיני ותורה מן השמים
מדי קוראי בספרי המחַקְּרִים, אני תמה עד כמה קריאתנו בתורה היא שטחית ועצומת-עיניים, ובלבד שנוכל להמשיך ולהאמין בתורה מן השמיים… והנה דוגמה אקטואלית: בחג השבועות הקרב ובא נהוג לקרוא בבתי הכנסת את פרשת מעמד הר סיני (שמות יט-כ), המורכבת משתי פרשיות: ההכנה למעמד (פרק יט) ועשר הדברות (פרק כ). את ניתוח עשר הדברות אשאיר לפעם אחרת, אבל בואו נסתכל רגע שוב על ההכנה המתוארת בפרק יט – ונבחן את עצמנו, לכמה מן השאלות הבאות שמנו בכלל לב:
קראו עוד
צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה
אחת התופעות המופלאות שבתורה היא מציאותם של ‘קובצי חוקים’ עצמאיים ונבדלים בה.
אחת התופעות המופלאות בחיי היהודי המאמין היא העובדה שהוא פשוט לא שם לב לכך…
“אֵלֶּה הַמִּצְוֹת” – אלו מצוות?!
חוסר תשומת הלב לכך בולט מאוד כשקוראים למשל את הפסוק האחרון בפרשת השבוע, בחוקותי (וי’ כז, לד):
“אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי”. אבל רגע, הרי כבר בסוף הפרק הקודם (כו, מו) נאמר:
“אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה” – אז זה אלה או אלה?!
(אגב, סיום דומה יש גם בבמ’ לו, יג, אך שם מודגש: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’… בְּעַרְבֹת מוֹאָב…!)
רוב הפרשנים כלל אינם מתייחסים לשאלה, אך הנה כמה הסברים שהצלחתי ללקט מחכמינו ומחכמי אומות העולם – ושימו לב להארות המעניינות שניתן להפיק גם מתורתם של חכמי האומות!…
אִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל – סיום הקרב האמוני כנגד מחקר המקרא
(זהו תרגום של מאמר שלי באנגלית – ראו למטה)
מסורת על-פה מספרת על הרב והפרופסור יצחק אריה זליגמן, שהיה מבשר לתלמידיו, וכיפה גדולה על ראשו: “היום נוכיח, בעזרת השם, שלא כל התורה ניתנה לנו ממשה רבנו…”[1]
יהודים אורתודוקסים רבים יראו בהצהרה שכזו כפירה – גם אם יצאה מפי רב שומר מצוות. אפילו חוקרי מקרא אורתודוקסים, המכירים כמובן בממצאי המחקר המודרני בתחום, יחושו בעייתיות עם טון דבריו של זליגמן. כמה מהם ימצאו מקלט בגישה הספרותית-סינכרונית, זו המתייחסת אל הכתוב כמכלול, ולא את זו הביקורתית-דיאכרונית, המתייחסת אליו כאל אוסף מקורות, מסורות ושכבות-עריכה.
קראו עוד