– יש עוד נקודה שהיית רוצה להסב אליה את תשומת ליבי?
– כן, לתקרית המוזרה של החמור בסוף הסיפור.
– אבל החמור כלל אינו מופיע בסוף הסיפור!
– זו התקרית המוזרה.
(פראפראזה על שרלוק הולמס ב’כתם כסף‘)

סיפור העקידה הוא אחד משיאי התנ”ך – גם בהיבט התיאולוגי, גם בהיבט הפילוסופי וגם בהיבט הספרותי. מדובר בסך הכל ב-19 פסוקים דחוסים, שמתארים באיפוק שנשגב מבינתנו, אירוע דרמטי שאין קלישאה שלא נכתבה עליו ואין רעיון פרשני שלא הוצע לגביו (ראו למשל את 15 עמודי הביבליוגרפיה האלו).

כמו בחלק גדול מסיפורי המקרא, גם כאן נראה שאין בסיפור העקידה ולו מילה מיותרת אחת, ולהיפך – היינו מצפים לשמוע משהו על תחושתו של אברהם לנוכח הצו הנורא, אולי משהו על תגובתו של יצחק כשנעקד על ידי אביו, ואולי משהו על השפעת האירוע על שרה לאחר מכן… אבל כל אלו נותרים באפילה. ואכן, שתיקתו הרועמת של הסיפור הובילה את חוקר הספרות המפורסם אריך אוארבך לראות בו דוגמה מכוננת לסגנון המקראי הייחודי. הלה הקדיש את הפרק הראשון בספרו הידוע ‘מימזיס’, להשוואה בין הסגנון המקראי ובין הסגנון ההומרי, המתבטא למשל באודיסיאה, וזו התרשמותו מסיפור העקידה:

קראו עוד ⇐

פרק מט בבראשית מוכתר בדרך כלל בכותרת “ברכות יעקב לבניו”, למרות ששלושת הבנים הראשונים כלל לא מתברכים, אלא להיפך. למעשה, למעט יהודה ויוסף שזוכים לברכה ארוכה ומפורשת, לגבי כל השאר לא ברור האם מדובר בברכה או בתיאור מצב.
שנית, בולט לעין חוסר העקיבות ושינויי הסגנון בין ‘ברכה’ ל’ברכה’, זאת מעבר לניסוחים העמומים, האופייניים לשירה המקראית הקדומה.
ושלישית, ה’ברכה’ פותחת בהבטחת יעקב להגיד לבניו מה שיקרה אותם אחרית הימים (פסוק א), אך התוכן ברובו כלל אינו קשור לכך (וידועים דברי חז”ל\רש”י כי יעקב אכן ביקש לגלות להם את הקץ ,אלא שהסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים).

תופעות אלו מעידות – לדעת המחקר המקראי – שאין המדובר ב’תיעוד מוקלט’ של ברכת יעקב לבניו אי-שם בארץ גושן, כי אם באוסף של פתגמים (אפוריזמים) קדומים, מימי השופטים ככל הנראה, שאוספו להם יחדיו כדי לבטא את אופייו המיוחד של כל שבט וכדומה. אגב, ר’ יצחק אברבנאל אינו רואה בעיה לטעון כי ראובן, שמעון ולוי קוללו ע”י יעקב כיוון שהם עתידים (!) לחטוא במדבר.
קראו עוד ⇐