שמעתי פעם רעיון מבריק בשם הרצי”ה, לפיו פרשות השבוע עובדות בזוגות, לפחות עד ויקרא – ולחיבת הקודש והתיעוד ההיסטורי אעלה על הכתב את מה שאני זוכר:
בראשית: בראשית-נח (ראשית האנושות), לך לך-וירא (אברהם), חיי שרה-תולדות (יצחק), ויצא-וישלח (יעקב), וישב-מקץ (יוסף), ויגש-ויחי (הירידה למצרים).
שמות: שמות-וארא (שעבוד מצרים), בֹּא-בשלח (יציאת מצרים), יתרו-משפטים (תורה), תרומה-תצווה (ציווי המשכן), כי תשא (חטא אהרן), ויקהל-פקודי (הקמת המשכן).
ויקרא: ויקרא-צו (קרבנות), שמיני (חטא נדב ואביהוא), תזריע-מצורע (טהרה), אחרי מות-קדושים (קדושה), אמֹר (תיקון חטא הכהנים?), בהר-בחוקותי (מצוות הארץ).

הפרשות באדום הן ללא זוג כי בכל אחת מהן, מסתבר, יש אירוע שקשור בכהנים – וכשנגיע לפרשת כי תשא אכתוב על זה משהו. אבל מכיוון שאנחנו בדיוק ב’תפר’ בין וארא לבין בֹּא, אתמקד בהן – וכמו שנראה מייד, החלוקה של הרצי”ה אכן מסתברת, אלא שבזוג הזה ההפרדה קשה יותר כי הנושא המרכזי בשתיהן הוא מה שאנחנו קוראים “עשר המכות”. קראו עוד ⇐

טובה גדולה עשו עִם עַם ישראל מחלקי הפרשיות, שהפרידו את פרשת ‘וארא’ מפרשת ‘שמות’ – שכן לולא עשו כך, כל יהודי שמקשיב לקריאת התורה היה משפשף עיניים בתדהמה כשהיה קורא את הפסוקים הבאים:

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’. (ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’.
(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

רק רגע (חושב היהודי לעצמו) – לא קראנו לפני כמה דקות את אותו דבר?! ואכן, דפדוף קצר לאחור מעמיד אותו מול הפסוקים הבאים בפרקים ג-ד:

(ג, ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים.
(ז) וַיֹּאמֶר ה’ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי… (טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. (יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…
(ד, לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.

אבל מבט נוסף בסיומי שני הקטעים האלה גורם ליהודי לגרד בראשו במבוכה: באחד כתב שהעם לא שמע אל משה – ובשני כתוב שלא זו בלבד שהוא שמע, אלא שהוא אף קד והשתחווה בתודה! קראו עוד ⇐