אברם העברי, עטור נצחון, פוגש את מלך סדום

פרק יד בבראשית, שבמרכזו מתנוסס שמי המאומץ, ‘אברם העברי’, הוא אחד המורכבים, המעניינים והתמוהים ביותר בתורה, ואולי אפילו במקרא כולו. הקשיים שבו נוגעים להיסטוריה, ספרות, ארכיאולוגיה, בלשנות, נוסח, תיאולוגיה… בקיצור, הכל בכל. לכן הוא מהווה ‘מקרה מבחן’ מרתק למי שרוצה לטעום קצת ממחקר המקרא על רגל אחת, מה שאנסה לעשות בשורות הבאות – אבל ראשית, התמיהות והבעיות:

קשיים ענייניים

1. “אַמְרָפֶל”, “כְּדָרְלָעֹמֶר”, “בִּרְשַׁע”, “הַזּוּזִים”… זה אמיתי, השמות המוזרים האלו?!
2. מה לחמשה ‘מלכים’-דמיקולו, כל אחד בקושי ראש מועצה, למרוד בארבעת מלכי-העל הגדולים הללו?
3. למה כל השתלשלות המלחמה חסרת-הפשר שכזו אמורה לעניין אותנו, ועוד באמצע ספר בראשית הפסטורלי?
4. מדוע אברם נקרא כאן פתאום (לראשונה ולאחרונה) “עברי”?!
5. מאיפה ולמה צץ מלכיצדק? מהי אותה “שלם”? ומי נתן למי מעשר ולמה?
6. מה בעצם המסר של כל הסיפור הזה, ומדוע הוא ‘נדחף’ בין פרק יג ל-טו?

אהה, וכמובן – למה דווקא 318 חניכים? (טוב, פתרון מבריק לזה הראיתי כאן:)

קראו עוד ⇐

את הפוסט הקודם פתחתי בציטוט מדברי הרד”ק לפיו “אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה”, המקבילה היהודית לפתגם המודרני “כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות” – אבל עם שוך הדי המלחמה המקרטעת האחרונה, המוזות קצת מתעוררות ומזכירות לי את הפתגם הלטיני שקדם אף לרד”ק:

Inter arma enim, silent leges– כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים
(קיקֶרו, נאום הסנגוריה על מילוֹ)

המשפט הנ”ל (המתורגם בד”כ לא-מילולית “בעת המלחמה נאלמים החוקים”) נאמר על-ידי קיקרו בנאום סנגוריה על אדם שהרג אדם אחר בספק הגנה עצמית, וכוונתו היתה שאין לדון אדם לכף חובה על שימוש באלימות כשחייו בסכנה. מאמרת כנף משפטית הפך הפתגם הזה לעיקרון בינלאומי, לפיו בעת מלחמה לא נוהגים הכללים המשפטיים הרגילים ואף לא כללי ההתנהגות האנושית הרגילה. וכך כותב הרמב”ן, שהיה עד ככל הנראה למלחמות הנוצרים והמוסלמים בימיו, בפירושו לדב’ כג י: “והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב”. ומעשי הרוסים בברלין והאמריקאים בוויטנאם יוכיחו ששתיקת החוקים, המשפטיים וההומניים, נשארה בתוקפה גם בקרב בני תרבות באמצע מאה ה-20.
קראו עוד ⇐