פרק מט בבראשית מוכתר בדרך כלל בכותרת “ברכות יעקב לבניו”, למרות ששלושת הבנים הראשונים כלל לא מתברכים, אלא להיפך. למעשה, למעט יהודה ויוסף שזוכים לברכה ארוכה ומפורשת, לגבי כל השאר לא ברור האם מדובר בברכה או בתיאור מצב.
שנית, בולט לעין חוסר העקיבות ושינויי הסגנון בין ‘ברכה’ ל’ברכה’, זאת מעבר לניסוחים העמומים, האופייניים לשירה המקראית הקדומה.
ושלישית, ה’ברכה’ פותחת בהבטחת יעקב להגיד לבניו מה שיקרה אותם אחרית הימים (פסוק א), אך התוכן ברובו כלל אינו קשור לכך (וידועים דברי חז”ל\רש”י כי יעקב אכן ביקש לגלות להם את הקץ ,אלא שהסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים).
תופעות אלו מעידות – לדעת המחקר המקראי – שאין המדובר ב’תיעוד מוקלט’ של ברכת יעקב לבניו אי-שם בארץ גושן, כי אם באוסף של פתגמים (אפוריזמים) קדומים, מימי השופטים ככל הנראה, שאוספו להם יחדיו כדי לבטא את אופייו המיוחד של כל שבט וכדומה. אגב, ר’ יצחק אברבנאל אינו רואה בעיה לטעון כי ראובן, שמעון ולוי קוללו ע”י יעקב כיוון שהם עתידים (!) לחטוא במדבר.
ואלו דברי האברבנאל בפירושו לפרקנו: “…שלא היו מכל בני השבטים בנים מכעיסים כאנשי שלושת השבטים האלה, כמו שתמצא בקורח ועדתו שהיו בני לוי, ודתן ואבירם ורוב מאתיים וחמישים היו מראובן, ובמעשה השיטים, כמו שאמרתי, היו רובם שמעונים, ומתו שם מהם כ”ד אלף”.
מיהו השור?
…כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר (מט ו)
הפסוק לעיל מהווה את הסיבה בגינה יעקב מבקש שלא להיות חלק מ’סודם-קהלם’ של שני בניו, שמעון ולוי. אלא שבעוד שההאשמה הראשונה – “הרגו איש” – מובנת מאליה (=אנשי שכם שנהרגו ע”י שמעון ולוי, בראשית לד), הרי שלגבי ההאשמה השנייה שוררת מבוכה כללית: מיהו ה’שור’ אותו עיקרו?
תשובות רבות ניתנו ע”י המפרשים לגבי זהותו של אותו שור ולהלן כמה מהן:
- יוסף, שנמשל לשור (רש”י). הבעיה היא ששמעון ולוי לא עשו ליוסף דבר – ולכן נאלץ רש”י לפרש שהם “רצו לעקור את יוסף” – אך לא עקרו בפועל.
- חמור ושכם, שהיו חשובי העיר, כשור שהוא החשוב בבהמות (רד”ק). לפי זה, מדובר בתקבולת מעט מוזרה לפיה איש=שור.
- בהמות העיר שכם, שעוקרו הן ע”י שמעון ולוי (רמב”ן), אך זה לא כתוב בפרק לד, ובכלל תמוה מפני מה יש לעקר שוורים (במקרא מוכר עיקור סוסים, לא שוורים).
- חומת שכם (אונקלוס, ראב”ע, וולגטה), בהנחה ויש לקרוא “עָקְרוּ שוּר” ולא “עִקְּרוּ שׁוֹר”.
מעניין לציין שבאגדת חז”ל אודות תרגום השבעים (מגילה ט.) נאמר כי אחד מ-14 השינויים שבוצעו ע”י הזקנים היה בפסוק שלנו:
במקום “עקרו שור” הם תרגמו “עקרו אבוס“. אמנם בתה”ש שבידינו אין לכך זכר (מתורגם פשוט: tauron = ταῦρον = ‘שור’ ביוונית), אך פרופ’ עמנואל טוב הציע רעיון מבריק, לפיו כוונת חז”ל לא היתה ל’אֵבוס’ (=מתקן האכלת בעלי חיים) אלא ל’אָבוס’ (= מילה נרדפת ל’שוֹר’), ותרגמו במילה הנדירה הזו כדי להוציא מדעת אלו שקראו שׁוּר = חומה, ודפח”ח.
שור = יעקב\ישראל!
במאמר מעניין בשם Some Sayings in Genesis 49, מציע פרופ’ קאלום קארמייקל (Calum M. Carmichael) הסבר שונה ומפתיע:
לדבריו, ה’שור’ אותו עיקרו שמעון ולוי הוא לא אחר מאשר יעקב\ישראל עצמו!
יעקב מוכיח את שמעון ולוי כי בשל פעולתם החמומה בשכם, הוא כביכול ‘סורס’, כלומר – נאלץ לברוח משכם מפחד הכנעני והפריזי יושבי הארץ (בראשית לד ל), ורק בחסדי שמיים לא רדפו אחריו ואחרי משפחתו (שם לה ה). וכך יש להבין את תוכחתו:
“בגלל שבאפם הרגו איש, גרמו מרצונם לכך שיעוקר שור”.
בנוסף, הוא מציע הסבר יפה נוסף למילה ‘עקרו’, הנשמע דומה מאוד ל’עכרו’ – וזהו בדיוק הביטוי בו משתמש יעקב בפרק לד ל: “עכרתם אֹתי להבאישני ביֹשב הארץ” (על דרך הדרוש ניתן להסביר גם שבשל שמעון ולוי, יעקב נאלץ לעקור משכם למקום אחר – אבל במקרא אין לפועל עק”ר משמעות שכזו…)
ומדוע נקרא יעקב ‘שור’? פשוט – כשם ש’חמור’ (אבי שכם) נקרא ‘איש’, כך יעקב יכול להיקרא ‘שור’, והרי לשור נמשלו גם ישראל עצמם ע”י בלק (“כלחֹך השור” – במדבר כב ד), וגם שבט אפרים המייצג את ישראל (“בכור שורו” – דברים לג יז).
ואולי שור = יוסף, אחרי הכל?
אם יורשה לי לסייע לרש”י ולו על דרך הדרוש, ייתכן כי ‘שור’ הוא אכן סמל ליוסף – אבל לא בשל ברכת משה שכאמור לעיל כוונה לאפרים ולא ליוסף (“בכור שורו… והם רבבות אפרים”! דברים לג יז), אלא בשל התמונה הבאה:
שור אַפִּיס – רמז ליוסף?
בתמונה זו ניתן לראות מלך מצרי (פרעון כלשהו) כורע ברך לפני שור – הלא הוא שור אפיס (Apis bull), שהיה אליל מצרי ידוע לפחות מתקופת הממלכה החדשה במצרים (סביב 1500 לפנה”ס, שזו בדיוק תקופת יעקב ובניו לפי החישוב המקובל, ובשל כך, אגב, יש ששיערו כי עגל הזהב שעשו ישראל מקורו באותו ‘שור אפיס’ שהכירו ממצרים).
מאות רבות של שנים מאוחר יותר, במאה ה-3 לפנה”ס, ‘המציא’ תלמי המלך אל חדש בשם סראפיס (Serapis), שם המהווה ככל הנראה מיזוג של אוסיריס\אסיס עם אפיס.
מפתיע לגלות, אבל התָנאים הכירו ככל הנראה את האל הזה, שכך נמצא במסכת עבודה זרה (דף מג.), בדיון אודות כלי עבודה זרה שאסורים בהנאה:
רבי יהודה מוסיף אף דמות מניקה וסר אפיס…
סר אפיס על שם יוסף שסר ומפיס את כל העולם כולו
ואם נעשה 1+1+1, נגיע למסקנה כי: אפיס\סראפיס = שור = יוסף!
ועכשיו גם מובן מדוע הפרעון בתמונה לעיל כורע לפני יוסף – זה סמל מוחשי לכך שפרעה מלך מצרים היה תלוי לגמרי ביוסף באותן שבע שנות רעב…
ומה הקשר לשמעון ולוי?
כאן ניזקק לדרוש נוסף – על הפסוק “וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם” (בראשית מב כד) אומר רש”י עצמו: “נתכוין יוסף להפרידו מלוי שמא יתייעצו שניהם להרוג אותו” – והנה המקור לדברי רש”י לפסוק שלנו, לפיו שמעון ולוי ביקשו לעקור את יוסף (כשהיו במצרים, לא בבור!), אלא שלא עלתה בידם.
אדם ובהמה – הלקט
לתועלת כלל הקוראים, מאדם ועד בהמה, ריכזתי בסליידר הבא את כל הפוסטים שקשורים לנושא – לחיצה על תמונת הפוסט תפתח אותו בחלון חדש:
“זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן, חָרָה אַפִּי בָּם; עַד-מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן. כִּי *מִי-שור-אֵל*, וְהוּא חָרָשׁ עָשָׂהוּ, וְלֹא אֱלֹהִים הוּא: כִּי-שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן” (הושע ח’ 5 – 6; לפי הצעת התיקון המשובחת של נפתלי הרץ טור-סיני)…
על פי פסוק זה אפשר רק להסיק שהעגלים שעשו להם ישראל היו סמל האלוהות ‘אל’ – המוכר גם מהמיתולוגיה האוגריתית בכינויו ‘שור-אל’ (ת’ור-אל, או סתם ת’ור, במקור) – ובאמת, מה יותר טבעי לעם המכונה ‘ישר-אל’ לעשות צלמים סימבוליים של ‘אל’, ולהעמיד אותם במקדשים של ‘אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל’ שעמדו מקומות כמו ‘בֵּית-אֵל’ (ואולי אף במקדש ‘בֵּית אֵל בְּרִית’, שבעיר שכם)…
אז אם, כמו שכתוב בהושע, העגל שעשו ישראל הוא בעצם שור – ולכן גם כתוב: “יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה // וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב” – אז בהחלט יתכן שהשור, הוא “אביר יעקב”, גם נחשב לאביו הישיר/המאמץ של יוסף, בקרב חוגים מסויימים…
הכיצד?
הנה בתרגום השבעים אנו מוצאים שלא כתוב בברכה ליוסף: “בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו” אלא כתוב “בְּכוֹר-שׁוֹר, הָדָר לוֹ; וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו” – כלומר יוסף הוא בנו הבכור של “שור-אל”; ומכאן גם אין להתפלא על הכתוב: “[בקש] מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ // וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ; בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל // בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת” (כלומר “אֵל אָבִיךָ” הוא לא “אלוהי אביך” אלא “אל [שדי] – האבא שלך”!)…
בין ש’אל נחשב לאביו הישיר של יוסף, ובין שנחשב רק לאלוהי אביו, מן הכתוב ברור שבית יוסף היו קשורים מאוד בפולחנו של ‘אל’ הותיק – שהיה כנראה אלוהיהם עוד מימי יציאת החיקסוס ממצרים, כ-300 שנה לפני שעלה חבר הכוהנים הקינים הלויים מהמדבר, עם האלוהים החדשים שלהם Yhw – ועוד ניכר שהם גם היו קשורים מאוד לעיר שכם: שם היה קבור על פי המסורת יוסף אביהם, ושם גם עמד המקדש הקדום שהיה כנראה מכונה ‘בֵּית אֵל בְּרִית’ (ואשר הוקדש כנראה ל’אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל’, כאמור) עוד מימי בריחת החיקסוס ממצרים…
לכן אין להתפלא על כך שהמלך הראשון של בית-יוסף, הלא הוא ירבעם בן-נבט, עשה שלושה דברים חשובים מיד כאשר עלה לשלטון:
א. “וַיַּעַשׂ, שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם […]-הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת-הָאֶחָד, בְּבֵית-אֵל” וגו’…
ב. ” וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת-שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם, וַיֵּשֶׁב בָּהּ” וגו’…
ג. “וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם, אֲשֶׁר לֹא-הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי”…
רגע, רגע… מה יש לו נגד בני לוי? או, זהו בדיוק! אותם בני לוי שערכו טבח גדול בשער העיר שכם, והחריבו אותה על-פי סיפור דינה (ושכם אכן חרבה מתישהו סביב אמצע המאה ה-12 לפסה”נ, לפי הממצאים הארכאולוגיים) הם גם אותם בני לוי שערכו טבח גדול בעם “החוטא” בפרשת העגל (ככתוב: “וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ”); ואפשר שהם גם אלו שהיו מעורבים בטבח שבשער העיר שכם ושריפת ‘בֵּית אֵל בְּרִית’ בספר שופטים…
אמנם נכון שבני לוי לא נזכרים בפרשה שבספר שופטים, אבל יש פסוק מסתורי וסתום בהושע שיכול אולי לקשור לנו בין כל הפרשות, ולרמוז כי המקור המשותף לכל הסיפורים הוא באיזו תקרית של איזו מלחמה פנימית אחת (אולי בין יושבי הארץ עובדי ‘אל’ הותיקים לשבטים היהוויסטים שעלו מהמדבר בשלב מאוחר) שהתרחשה בתקופת ההתנחלות:
“וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ-שֶׁכְמָה: כִּי זִמָּה עָשׂוּ. בְּבֵית יִשְׂרָאֵל רָאִיתִי שַׁעֲרוּרִיָּה; שָׁם זְנוּת לְאֶפְרַיִם, נִטְמָא יִשְׂרָאֵל”.
אם אכן יש לקשור יחד את פרשת העגל עם פרשת (או שמא “פרשות”) שכם, אזי ניתן להבין את אותה “ברכה” שלה זכו “חבר הכהנים” הקיינים הרצחניים – ואולי גם בני שמעון (שאף הם שבט דרומי) שכנראה נילוו אליהם – כברכה אשר נכתבה בממלכת ישראל הירבעמית, שקושרת בין עניין העגל/שור ובין עניין שכם, ואשר פוסלת אותם מכהונה:
“שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. *בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:* כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל”.
המעניין הוא שאותה תכונה ומעשה הם כנראה גם אלו שמזכים אותם בברכה של ממש בגרסת דברים:
“וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה, תְּרִיבֵהוּ עַל-מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת-אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת-בָּנָו לֹא יָדָע: כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל; יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה; מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו, מִן-יְקוּמוּן”…
אגב, אני עוד חייב לך מהו בעניין הסופר היבוסי ועלילותיו ומשליו השנונים – אך מכיוון שעוד לא מצאתי דרך לקצר את זה למשהו פשוט וקצר, הנה קישור למשהו ארוך ומסורבל שכתבתי בלעז:
https://www.quora.com/What-is-the-story-and-lesson-of-Cain-and-Abel/answer/Oded-Yaakobi