Home » מקרא » חובָב, יהושע והאשה הכושית – גלוי ונסתר בספרות התורה

חובָב, יהושע והאשה הכושית – גלוי ונסתר בספרות התורה

חידה – מה המשותף לשלוש הפרשיות הקצרות הבאות, כולן מתוך פרשת השבוע?

י, כט-לב – וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה… וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

יא, כח – וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.

יב, א-ב – וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר…

והתשובה היא…

בכל אחת מהפרשיות האלו מוזכר אדם (לכאורה) לא ידוע, ונרמז אירוע (לכאורה) לא ידוע:

א. חובב בן רעואל – בעוד שאביו, רעואל, מוזכר כאביה של צפורה אשת משה (שמות ב, יח), חובב עצמו לא הוזכר עד כה. בנוסף, לא הוזכר שהוא שהה עם בני ישראל באותו זמן – ולרוע המזל, הסיפור נקטע לכאורה בלי תשובה ברורה: האם הסכים אותו חובב להצעת משה אם לאו?
שתי בעיות נוספות עולות מכתובים אחרים: בשמות (ג, א) נאמר " וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן…" – יתרו ולא רעואל! ובשופטים (א, טז) נאמר "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה…" – קיני ולא רעואל\יתרו! ואגב, מיהם בני קיני ומה להם ולבני יהודה?
ואם לא די בכך, כמה פרקים לאחר מכן נאמר (ד, יא): "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה…" – אז מי הוא חותן משה?!

ב. יהושע בן נון – כאן הבעיה היא הפוכה: יהושע דווקא מוזכר קודם לכן כמה פעמים; הדבר המוזר הוא שהכתוב טורח להציג אותו מחדש, כביכול לא ידענו מי הוא. מוזר עוד יותר הוא האיזכור הראשון של יהושע בתורה, (שמות יז, ט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים…" – ודווקא שם לא מוזכר במילה מי הוא ומה הוא אותו יהושע: הוא פשוט צץ בלי התראה מוקדמת!
בנוסף, נרמז כאן שמשה בחר לו משרתים (?) וגם זה לא נכתב בשום מקום הידוע לנו (בשמות לג, יא מוזכר בפירוש שיהושע היה משרתו של משה).

ג. האשה הכושית – הפרשיה הזו, החותמת את פרשת השבוע, היא המוזרה מכולן: האשה הכושית לא נזכרת עוד בתורה, לא לפני הפרשיה הזו ולא אחריה. הכתוב אמנם מבהיר מייד "כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח", למי שלא הבין מאיפה היא צצה (מזכיר פסוק דומה ביונה א, י: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה זֹּאת עָשִׂיתָ כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד לָהֶם" – שימו לב להנמקת "כי" הכפולה!) – אך לא ברור מה הקשר לתלונת מרים ואהרן: "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'… "?!

ואכן, ישנם עוד מקומות בתורה בפרט ובמקרא בכלל מהם משתמע בדיעבד על אירועים שקרו או אנשים שהיינו אמורים להכיר – אבל מהנוסח שלפנינו, אנחנו לא יודעים עליהם כלום:

  • למך שר לנשיו "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי" (בר' ד, כג) ולא ברור מיהם אלו שהרג.
  • אברם נקרא "עִבְרִי" לראשונה ולאחרונה בבר' יד, יג ולא ברור מהו מקור השם שאח"כ הפך לכינוי לכל בני ישראל ("עברים") – או אולי לשבטים עבריים דווקא?
  • אורחו של אברהם מבטיח לו כי "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (בר' יח, יד) – אך הוא לא שב לעולם…
  • מבר' לה, ח נודע לנו פתאום שלרבקה היתה מינקת, שהתלוותה (?) משום מה למשפחת יעקב ונקברה אי שם. אגב, מיתת רבקה עצמה אינה מוזכרת בשום מקום!
  • לאחר סירובם של דתן ואבירם לעלות (לאן, אגב?) משה מתפלל לה': "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (במ' טז, טו) – על איזו מנחה מדובר?!
  • ספר שמואל פותח בתיאור כהונתו של עלי הכהן – אך לא נאמר מי אביו, מאיזו משפחה הוא ואיך הוא הפך לכהן?
  • שמואל מזכיר את שופטי ישראל מימים עברו ומונה "אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח…" (שמ"א יב, יא) – ירובעל הוא גדעון, יפתח הוא יפתח – אך מי הוא בְּדָן? (כמה תרגומים, אגב, גורסים "בָּרָק" – ואני מציע בחצי חיוך שאולי זהו "בדע" שנמצא לאחרונה בכתובת עתיקה).

פתרונות לא פתורים

אני מרשה לעצמי להתעלם מהצעות הפתרון ההרמוניסטיות שהוצעו בעקיפין במדרשי חז"ל – הלא המה על ספר פירוש רש"י במקום – ולפנות ישירות לספרות המחקר הענפה, שאפס קצהָ קראתי והבאתי כאן.

חובב

מעבר לפירושים נקודתיים ברוח חז"ל, למשל ש"חותן" אינו דווקא חותן אלא מישהו הקשור לכלה, או ש"רעואל" הוא שם שבט מדייני וכו' (ראו סיכום ממצה כאן למשל), נראה כי אין מנוס מהסבר כמו זה שמציע פרופ' מרטין נות' בפירושו על אתר (עמ' 77 והלאה), ולפיו שתי מסורות לפנינו: האחת מבית מדרשו של J זצ"ל, ולפיה חובב הקיני היה חותן משה, והוא ובניו אכן קיבלו את הצעת משה, הצטרפו ליהודה ועלו עמם לארץ כנען. מסורת שנייה – כנראה של P זצוק"ל – לא ראתה בעין יפה את הרעיון המוזר לפיו משה נזקק כביכול להדרכתו של חובב ולא סמך על עמוד הענן, ולכן הסיפור נקטע במפתיע וארון ה' יחד עם עננוֹ הוכנסו אל הסיפור – ושילוב מקוטע זה מבהיר שחובב לא התלווה אל ישראל, כיוון שלא היה כל צורך בהדרכתו!

יהושע

לצערי לא מצאתי עד כה הסבר טוב לאיזכור המוזר הזה – והמוצא הישר תבוא עליו ברכה.

האשה הכושית

כאמור לעיל, האפיזודה הזו היא המוזרה מכולן: מי היא הכושית? מה הבעיה בה? ומה הקשר לתלונה נגד משה?
נות' ידידנו מלעיל (עמ' 92 והלאה) מדגיש כי בשל אופיו המסתורי של הסיפור כאן, אי אפשר למעשה לשחזר מה בעצם קרה. הוא מציע בפשטות כי מדובר בשתי תלונות נפרדות, שקובצו להן יחדיו בשל המכנה המשותף שלהן: מעורבותה של מרים. מרים התלוננה על כך שמשה נשא אשה כושית (לא ידוע למה), ואילו אהרן ומרים התלוננו שניהם על זכויותיו היתרות, כנראה, של משה – ושתי תלונות לא קשורות אלו אוחדו לסיפור אחד שהצניען ברמז (שימו לב ל"ותדבר מרים ואהרן" – הפועל הוא בלשון נקבה [אך ראו הערת רוני ה. למטה] + רק מרים נענשה בסוף!)

Cushite_Womanהצעה אחרת שראיתי כאן, מבקשת לטעון כי ההתנגדות לאשה הכושית היא התנגדות אתנית – לאור התקלות שגרם האספסוף בתחילת הפרשה (בהנחה שהאספסוף הוא ה"ערב רב" שעלה עם ישראל ממצרים), התנגדו מרים ואהרן, כמייצגי הנבואה והכהונה בישראל, להחדרת גורמים זרים נוספים כמו האשה הכושית לקהל. ואם יאמרו להם: והלא מדובר במשה! יענו: "הרק אך במשה דבר ה'? הלא גם בנו דבר!"

ברוח המחאה האתיופית כדאי אגב לציין שתרגום השבעים מתרגם "כושית": Αἰθιοπίσσης= אתיופית, ובעקבותיו גם הוולגטה הלטינית: aethiopissam.
כבוד!

ההסבר שמתחת לפני המים – מספרות התורה לספר התורה

יחזקאל קויפמן זח"ל הדגיש את ההבדל שבין "ספרות התורה" ל"ספר התורה" – ספרות התורה היא כל המגילות \ מקורות \ מסורות שהיו בישראל בימי קדם. "ספר התורה", לעומת זאת, הוא מה שנשאר ב"קנון" – בין אם בכוונה תחילה ובין אם (כמו שנראה לרבים) כתוצאה ממקריות ומכורח הנסיבות.
השרטוט משמאל מנסה להמחיש את התופעה הזו, לפיה ספרות התורה נמצאת בחלקה (הגדול?) מתחת לפני המים, והתורה כפי שהיא מוכרת לנו מהווה למעשה רק את "ראשי ההרים" הבולטים מעל המים.

Torah_Hidden_Booksהד לכך ניתן אולי למצוא באיזכורים הבודדים של "ספר מלחמות ה'" (במ' כא, יד – קראו עליו כאן) ו"ספר הישר" (יהו' י, יג; שמ"ב א, יח – ולפי תה"ש גם בסוף תחלת שלמה במל"א ח נג: "הלא היא כתובה על ספר הישר\השיר") – לדעת חוקרים ומפרשים רבים (כולל ראב"ע, רמב"ן ועוד!) איזכורים אלו מציינים ספרים עצמאיים שרווחו בישראל וקטעים מהם נשתמרו במקרא. לאור ההשערה הזו, דעת לנבון נקל כי האיזכורים ה"מוזרים" בעינינו של חובב, יהושע והאשה הכושית – כמו גם אלו של שירת למך, אברם העברי וכו' שהבאתי לעיל – מהווים גם הם שריד, או "ראש הר", של סיפורים נרחבים יותר שהיו בידי אבות-אבותינו. כלומר, הסופר המקראי שערך\שכתב את הפרשיות האלו הסתמך על ידע מוקדם שהיה בידי הקורא, ולא חשש לשלב מסורות חלקיות או מקוטעות. בפוסט קודם הראיתי דוגמאות דומות לאי-סדר אפילו בתוך ספר ויקרא, המסודר להפליא – לא כל שכן בשאר ספרות התורה.

ואסיים באנקדוטה חביבה: בזמנו השתתפתי בחידון התנ"ך למבוגרים (הגעתי ל- 100 הראשונים! :) – כצ'ופר, זכינו ליום עיון מיוחד במסגרתו העביר הרב יעקב מדן שיעור מרתק ובו הציע – כדרכו – "שחזור" של כמה פרטים חסרים בסיפור חטא מי מריבה שלפיו כל קשיי הסיפור נפתרים. מאן-דהוא העז ושאל: "על סמך מה השחזור? הרי אין לו זכר בפסוקים?" והרב מדן ענה מייד בלי להתבלבל: "אם כל מה שאני אומר היה כתוב בספר התורה, לא הייתי יכול לעשות 'הגבהה'…"
ודפח"ח.

11 תגובות על “חובָב, יהושע והאשה הכושית – גלוי ונסתר בספרות התורה

  1. דברים שכתבתי לפני זמן מה בדף קשר של הכיתה:

    בסוף הפרשה מסופר על מרים ואהרון ש"מדברים אודות משה אחיהם" ולפי חז"ל הייתה טעותם בכך שהשוו את משה לעצמם בדרגת הנבואה ולא הבינו שכל נבואתם הינה מכוחו של משה רבינו. וכמו שחז"ל מתארים שהיה משה דומה לנר שממנו נדלקים שאר הנרות. לאחר שנענשת מרים בצרעת מבקש אהרון ממשה שיסלח למרים ויתפלל עליה, משה רבינו מוחל בלב שלם ואכן מבקש מה' שירפא את מרים אך בניגוד למקרים אחרים בהם תפילת משה נושאת פרי כאן עונה ה' במשל שמטרתו להסביר למה כאן אין מקום למחילה. התשובה ניתנת במשל:" ואביה ירוק ירק בפניה – הלא תכלם שבעת ימים " ולכאורה קשה על משל זה שהרי אנו מצפים מילד מחונך שעשה מעשה חמור וקיבל עונש שלא יברח מהוריו אלא אדרבה ינסה לכפר על המעשה, לבקש סליחה ולהודות בחטאו, ומהי אם כן תשובת ה'? על כן חשבתי שצריך לקרוא משל זה בצורה של "לשון סגי נהור" היפוך הדברים כדי לשמור על כבוד שמים, הכוונה באמת הייתה "והיא ירקה בפני אביה!!!" הלא תכלם לפחות חודשיים מחוץ לבית שלא ידעה להעריך אותו, והפגיעה שלה בך משה שווה כאמור לפגיעה באביה ועל מעשה כזה לא שייכת מחילה!!! למדנו אם כן מפרשה זאת לא רק את חומרתה של לשון הרע אלא גם על החומרה המיוחדת בדיבור על האבא, בפרשה הבאה נראה את חטאם של המרגלים שלא למדו ממרים ודיברו על אימם של ישראל (א"י) ואכן גם להם לא הייתה מחילה!…

  2. בס"ד כ"א בסיון ע"ה

    הצד השווה בכל שלושת הסיפורים הוא, שהם מלמדים את ענוותנותו של משה.

    א.
    משה, על אף גדלותו הנבואית, רואה צורך לשמוע את עצתו של חותנו, וכפי שעשה בעת בואו של חותנו, שהביא את עצת חותנו לפני ה' שהסכים איתה.
    ספר במדבר מביא עוד שני מקרים, בהם העלו אחרים רעיונות שמשה עצמו לא חשב עליהם, והוא הביא את יוזמותיהם לפני ה' שקיבל אותן – הטמאים שאמרו 'למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל', ובנות צלפחד שביקשו 'למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו'.
    משה פתוח להצעות ויוזמות, ומעלה אותן לה' שיחליט לגביהן.

    ב.
    לעומת זאת, את הצעתו של יהושע בן נון הוא דוחה על הסף. אף שיהושע הוא 'משרתו מבחוריו', יד ימינו ואיש עצתו, הדורש בתוקף תפקידו לשמור על כבודו של המנהיג – משה דוחה את הצעתו על הסף באומרו: 'מי יתן כל עם ה' נביאים'.

    ג.
    אף בפרשת האשה הכושית, ניכרת ענוותו של משה המקרב אשה כושית שבאה ממרחקים להידבק בעם ישראל, והוא נושא אותה לאישה, כי מי מלבדו יפרוש כנפיו על גיורת מאומה שפלה, מבני חם?
    מרים מתמרמרת על משה 'כי אשה כושית לקח', אישה שאינה מתאימה למשפחה מכובדת שבה שלושה אחים נביאים, כפי שבעתיד תתמרמר מיכל על דוד מלך ישראל המשפיל את כבודו ורוקד בפני אמהות.
    בשני המקרים מתערב ה' ומבהיר, שענוותנותו של מנהיג ישראל היא גדולתו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    ייתכן שמשה הקפיד שלא לקרוא לחמיו בשמו מפני שכיבדו כאב שאסור לקראו בשמו, ולפיכך קראו 'חובב', לשון חיבה (וכפי שרב קורא לדודו רבי חייא: 'חביבי').
    אף נראה שבחר בכינוי 'חובב', לבטא שהוא מקיים בו את מצוות 'ואהבתם את הגר' בה נצטוו ישראל בספר ויקרא.

    • לפי הצעתי , שטענתה של מרים היתה שאשה כושית מבני חם אינה ראוייה להינשא למשפחת נביאים – מובנת טענתה 'הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר': אפילו אם משה מוחל על כבודו כנביא, הרי גם אהרן ומרים הם נביאים, ונישואי משה לאישה כושית פוגעים אף בכבודם.

      טענתה של מרים אינה מופרכת מיסודה. אף אברהם לא רצה שבנו יישא מבנות כנען ושלח את אליעזר למצוא לבנו אישה ממשפחתו. הסיבה להתנגדותו של אברהם אינה רק עניין של כבוד, אלא החשש שבני חם נושאים את מידותיו השליליות של אביהם, שלא נרתע לבזות את אביו.
      משה לא הלך כאן בדרך זו, משום הרצון לעשות חסד עם גיורת שבאה ממרחק לחסות תחת כנפי השכינה. אף ניתן לומר שאישה כושית זו שעזבה את מולדתה והלכה 'ת"ק פרסאות' אל עם אשר לא ידעה, שם איש לא הבטיח לה שיקבלנה בכבוד מלכים – גילתה בכך את מסירותה לה' ואת מידותיה הטובות, והוכיחה במעשיה שהיא ראוייה להידבק בזרעו של אברהם, שעזב את הכל למען בוראו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. המנהג לקרוא לאבי השושלת אב, היה מקובל בתקוםת המקרא. כך בכתובת אשורית מדובר על 'יהוא בו עמרי' המביא מס למלך אשור. וכן בכתובת מישע מדבר על מלחמתו בימי בנו של עמרי, אף שמדובר על בנו של אחאב.

  4. לגבי "אשתו הכושית של משה" – הכן את עצמך ל"חפירה" רצינית שערכתי בנושא זה במסגרת איזו עבודה שעשיתי פעם מזמן עבור אדם זרטל ז"ל, שכבר הזכרתי פה במקום אחר:

    ".. חותנו ה"כושי" של משה: כרונולוגיה, אתנוגרפיה וגיאוגרפיה:
    בספר במדבר השתמרה איזו מסורת עלומה בדבר "האישה הכושית שלקח משה" (במד' י"ב 1); ואם נקבל את פרשנותו של אחד מאבות המחקר, וויליאם פ' אולברייט (אצל: מזר 1974: 17), הרי שבכדי לעמוד על טיבו של האתנוס המשתקף במסורת זו, נמצא עצמנו חוזרים לשחר ההיסטוריה המתועדת של א"י (וראה: שם. הערה 15):
    כבר ב'סיפור סינוהה' מן המאה ה20 לפנה"ס ישנו אזכור של אזור בסביבות א"י בשם 'כוש', בקטע של הטקסט שבו "מפנה" סינוהה את הקורא לקבלת המלצות אודותיו מפיהם של שלושה ממושלי הארץ הנכבדים: "מעכי מקדם, חנתו-יעוש מדרום כוש, ומנוס מפנחו" (אהרוני 1987: 118). וכאן יש לציין שיסוד השם "יעוש", או בגרסה אחרת "יעיש", שמזר מזהה אותו כיסוד תיאופורי (מזר 1974: 18), מופיע במקרא גם ברשימות היחש של 'אדום' (ברא' ל"ו 18,14,5) אך גם בקרב שבטי 'בנימין' ו'לוי' מישראל (דה"א ז' 10, ח' 39, יא' 19, כ"ג 11,10); ובמקרה האחרון, נראה לי שאינו משמש 'יסוד תיאופורי', אלא שהוא רק בבואה אנדיקטיבית מאוחרת, ל"אונומאסטיקון" מהשלב האתני ה"פרה-ישראלי" – בדומה לשם "ערם" (הנזכר לעיל בפרשת "בני הענק") שמופיע בשינוי הנוסח "עירם" בין 'אלופי אדום' (ברא' ל"ו 43, דה"א א' 54), אך גם כ"ער", "עירו" וכד', אצל 'שבט יהודה' (ועל קירבת המשפחות של "עירו ואלה" מבני יהודה הקניזים, ל"עירם ואלה" מאלופי אדום, ראה: גליל תשמ"ג: 73, 135).
    האזכור הבא של 'כוש' – כנראה בעבר הירדן – הוא ב'כתבי המארות המאוחרים' של פוזנר – המתוארכים ע"י אולברייט לסביבות סוף המאה ה19 לפנה"ס (אם כי, יש המאחרים אותה למאה ה18 לפנה"ס, וראה: מזר 1974: 21) – שם נזכרים שני "נשיאים" (התואר המצרי 'ור') של "כושו" (Kwšw: E50-51) בזה אחר זה, בצמוד לשני שליטים של "שותו" (Šwtw: E52-53). אולברייט הבחין בדמיון של שתי הופעות אלו לשתי התקבולות הפואטיות במקרא: "תחת און ראיתי אהלי כושן – ירגזון יריעות ארץ מדין" (חבקוק ג' 7) – כנגד: "ומחץ פאתי מואב – וקרקר כל בני שת" (במד' כ"ד 17), והבין שאלו הן שתי תקבולות נרדפות שמזהות בין 'מדין' ו'כושן' (='כושו'), ובין 'מואב' ו'שת' (='שותו'). לפיכך, הוא זיהה את האזור הגיאוגרפי של 'שותו' כאזור המקביל לזה שהפך מאוחר יותר ל'ארץ מואב', ואת שני איזורי מחייתם של ה'כושו' כמקבילים לאלו של 'מדיין' – בדרום עבר הירדן מחד, ובאזורי הנגב וסיני מאידך (מזר 1974: 17 – 18, 35). עוד "תופעת לוואי" מבורכת להבחנתו חדת העין של אולברייט הייתה, שזיהוי זה גם פתר, סוף סוף, את בעיית "אשתו הכושית" של משה, בכך שאין הכתוב מכוון פה לאשה לא ידועה אחרת, אלא ל"ציפורה" – בתו של "רעואל המדייני" עצמה (שם: 17, הערה 15).
    מלבד התקבולת שלעיל, השתמר זכרם של ה'כושים'/'כושן' הללו בעוד כמה מקומות במקרא. למשל, בפרשת מלחמתו של המלך יהורם מיהודה: "ויער יהוה על יהורם את רוח הפלשתים והערבים אשר על יד כושים: ויעלו ביהודה ויבקעוה…" (דה"ב כ"א 16 – 17), נראה שהכתוב מכוון לישיבתם של ה'כושים' בצפון הנגב. דבר דומה יש בפרשת מלחמת אסא, מלך יהודה, ב"זרח הכושי" (דה"ב י"ד 7 – 14) – שם אין כל איזכור לכך שזרח בא ממצרים או שהיה קשור אליה, או לארץ 'כוש' שבדרומה, בדרך כלשהי. אדרבא, למרות ההגזמה הרבה בגודל צבאו, "אלף אלפים" (שם: יד 8), ומספר מרכבותיו היפה, "שלוש מאות" (שם), הרי ש"זרח הכושי" נעדר כל תואר. הקרב מתחולל בעיקר באזור חבל 'גרר' – חבל ארץ בו ישבו בד"כ נוודים המוכר כנראה גם מסיפורי המאבקים של דוד ב'עמלקים' (ש"א כ"ז 7 – 12, כ"ט 11 – ל' 21) – כשצבאו של אסא, שרודף אחר "כושים" עד גרר, מכה את כל "ערי" האזור ובוזז אותן. גם השלל מסגיר את מהותו של האויב: "וגם אהלי מקנה היכו וישבו צאן לרוב וגמלים וישבו ירושלים" (דה"ב י"ד 14). יתרה מזאת, השם "זרח", שמשמעו "אדום בהיר" (ברא' ל"ח 28 – 30), הוא גם שמו של אחד מ'אלופי אדום' מבני "רעואל" (ברא' ל"ו 17. וראה פרשת "ציפורה הכושית" לעיל); שם אביו של אחד מ'מלכי אדום': "יובב בן זרח" (שם: ל"ו 33); שם אחיו של "פרץ בן יהודה" מ"תמר" (שם: ל"ח 25 – 30); שם של אחד מבניו של 'שמעון' (דה"א ד' 24); וגם שמו של אבי משפחת לויים חשובה מצאצאי "גרשום" (שם: ו' 26,6). ונראה אפוא, שסביר יותר הקשר בין 'זרח' ובין אתנוסים הקשורים ב'אדום', בדרום יהודה ובנגב (ליד 'שמעון'); מאשר הקשר שלו למלכים מצריים 'כושיים' מסוגו של 'תירהקה' (השווה: מ"ב י"ט 9). לאור כל זאת, נראה אפשרי שגם פרשת "זרח הכושי" מכוונת לאותם "כושים" שישבו ליד "הפלשתים והערבים" הנ"ל – באזור 'גרר'.
    שאלת מקום מושבם של ה'כושים' – ע"פ המקורות המקראיים הנ"ל – נוגעת גם לשאלת היחס שבין ה"קיראמיקה המדינית" בה עסקנו קודם, ובין הקיראמיקה המכונה בד"כ "הקיראמיקה הנגבית", שמאפיינת בעיקר את אזורי 'הר הנגב'. הקראמיקה ה'נגבית' הזו, שנמצאה באותם רצפים סטרטיגרפיים של הקראמיקה המדינית ב'מקדש תמנע' (רותנברג 1984: 81 – 83), היא קיראמיקה גסת גרגר, פשוטה, אשר בניגוד לקיראמיקה המדיינית נעשתה ביד על גבי מצע בד ולא על גבי אבניים. אם נקבל ולו מקצת מגרסתו של בנו רותנברג (מי שחקר גם את הקראמיקה המדיינית לעיל) – שמתארך את הקיראמיקה ה'נגבית' הזו, לרצף כרונולוגי מראשית הLB ועד המאה ה7 לפנה"ס (ברזל 2); נמצא שישנה חפיפה גיאוגראפית וכרונולוגית רבה מאוד בין שני סוגי הקיראמיקה השונים הללו, ונקבל גם את הרצף הכרונולוגי של ה"ישוב" הנוודי, באזורים בהם עוסק פה הדיון. חובה לציין פה כי רותנברג עצמו מיחס את הקיראמיקה ה'נגבית' ל'עמלקים' דווקא (שם). אבל יחד עם זאת, יש לציין גם שהבחנה "אתנית" כנ"ל, בין סוגי הקיראמיקה השונים – באזורים אלו, היא בעייתית. במיוחד נכון הדבר לגבי סוגי כלים מן הסוג הפשוט והפרקטי – כמו אלו של הקירמיקה ה'נגבית', שיכולים לשמש קבוצות שונות בתכלית מבחינת מוצאן, לשונן ותרבותן; וזאת באשר הן מקיימות אורח חיים דומה – בסמיכות גאוגרפית זו לזו. כלים זולים אלו, יכולים להירכש בחצר בית היוצר של אותו הקדר או לעבור מיד ליד ביחסי סחר חליפין יום יומיים – שכן הם ממילא נעדרים כל משמעות תרבותית או דתית עבור המשתמש – ולפיכך הם לא אינדיקטיביים. בעיה כזו אפיינה בעבר גם את הויכוח לגבי הקרמיקה ה'ישראלית' של תקופת הברזל א' (זרטל 2001: 129 – 130), וכיום מוסכם שכלים כאלו – לשימוש פרקטי יום יומי – כמו: 'סב"ש A' לדוגמה; מיצגים, על פי רוב, תקופה ואזור ולא "אתנוס" ו"תרבות" (שם, וגם: זרטל 1986: 296). אי לכך; באזורים אלו של דרום א"י ודרום עבר הירדן, שם ישבו חוץ מה'עמלקים' הנ"ל, גם 'חורים' ו'אדומים' וגם: 'כושים', 'גשורים', 'גירזים', 'קינים', 'ירחמיאלים' ו'יהודאים' (ש"א כ"ז 8 – 10); קשה מאוד לעשות את ההבחנה האתנית ולבודד את הממצא הארכאולוגי ה'עמלקי' (או במקרה שלנו ה'כושי') מן הממצאים שהשאירו בשטח שאר שכניהם (כולל 'בני ישראל') – ומכאן, שכמו במקרה ה'עמלקים' כך גם בשאלת ה'כושים' – מקום מושבם ומאפייני תרבותם – הרי שאנו יכולים להסתמך על הראיות הנסיבתיות, ולשער שגם הם נמנו על המשתמשים בקירמיקה ה'נגבית' הנדונה, אך זאת מבלי שנצא מכלל השערה בלבד.
    מגוון ההצעות באשר למוצאם האתני של שבטי ה'כושים' – המכונים גם כאמור 'כושו' או 'כושן' – הוא רב. מזר למשל, מציע שה'כושו' כמו ה'שותו', נמנו בין שבטי הנוודים שהגיעו במאה ה20 לפנה"ס והביאו לחיסול כל ישובי הIB (דוגמת 'ח'רבת אסקנדר') שבעבר הירדן; ורק אח"כ נטמעו ב'מדיינים' והעניקו להם את שמם הנרדף: 'כושן' (ובעניין זה דעתו נראית לי, למעט הטענה הכוללנית בדבר ה"החרבה" של כל ישובי הIB בעבר הירדן – המסתמכת עדיין רק על סקרי נלסון גליק; וראה מזר 1974: 17 – 18). באשר לשאלת מוצאם המקורי של שבטים אלו, נראה רלוונטי לפה האזכור המקראי בדבר "כושן רשעתיים מלך ארם נהרים" (שופט' ג' 8 – 11), שרוב החוקרים רואים בו גורם צפוני (מלמט 1962: 71 – 72). אברהם מלמט למשל, מתלבט בין האפשרות לקשור את 'כושן רשעתיים' הנ"ל עם שליט נכרי בשם 'ארסו' או 'ירסו' שהשתלט למשך כמה שנים על מצרים בסוף המאה ה13 לפנה"ס – או לחלופין: עם שליט בלתי ידוע צפוני אחר, שבא אולי מן העיר 'קשנרם' / 'כושן-ום' שבצפון סוריה; עבר דרך א"י, ופלש למצרים, סביב אותה תקופה (שם). חוקרים אחרים, מציעים לזהות את דמותו עם 'תושרתה' מלך 'מיתני' ('נהרין') או עם 'שפיליליומה' מלך 'חתי' – או אחד מנציביו (שם). ויש גם חוקרים (שם), שקושרים את סיפור "כושן רשעתיים מלך ארם נהרים" עם שלטון ה'כשים' על בבל ורוב מסופוטמיה (קרי "נהריים") במאות ה16 – 13 לפנה"ס לערך (ע"פ הכרונולוגיה התיכונה). ברם, יש גם חוקרים הטוענים לזיקה בין 'כושן רשעתיים' הנ"ל ובין 'שבטי כושן' המקבילים ל'מדיין' (שם); ומלמט (לעיל), אינו פוסל את דעתם, רק טוען שיש גם קשר, ע"פ פרשת 'בלעם', בין אותם 'שבטי כושן-מדין' לבין צפון מסופוטמיה – ששם גם רווחו שמות 'חוריים' רבים המורכבים מהיסודות 'כּוּש', 'כּוּשַ', 'כּוּשַי', 'כּוּשַן' (שם). עוד הוא מביא את דעתו של שמואל ייבין, שגורס כי יש זיקה בין השם 'כושן רשעתיים' ובין אזכורים שונים המופיעים ברשימות טופוגרפיות של רעמסס ה-ב' ורעמסס ה-ג', שם נזכרים השמות (וראה שם): 'קאוסנארום', 'קאוסעא[…]ופות', 'קאוסא-רע', 'קאוסא־תאיסרו' ו'קאוסא-רבונא'.
    מבין שלל הדעות בעניין זה, נראית לי יותר דעתם של אלו האחרונים, הקושרים בין 'כושן רשעתיים' ובין שבטי 'כושן'. בקשר שבין 'כושן רשעתיים' ובין שבטי 'כושן' – המזוהים כאמור עם 'מדיין' – בולט, לדעתי, הביטוי "רשעתיים", על רקע כפילות השמות במקרא בהתייחסו ל'מדיין', כגון "זבח-וצלמונע" ו"עורב-וזאב" (שופט ח' 1 – 10). כפילות דומה ניתן למצא גם ב'כתבי המארות' עצמם, שם נזכרים שני "שליטים" תחת ההגדרה "כושו". מבחינת מוצאם האתני של ה'כושו' הללו, ראוי לציין פה שגם ברשימת 'לוח העמים' המקראית (ברא' י' 1 – 32), ישנו אזכור מפורט במיוחד של "כוש" (שם: 8 – 12), שמתואר שם מצד אחד בזיקה לשבטי ערב שונים – ובכלל זה ל'שבא' ו'דדן' – אך מצד שני הוא גם נקשר למסופוטמיה – באמצעות 'נמרוד' בנו – ובכלל זה לערים הצפוניות 'נינוה' 'כלח' ו'רסן' (ליוור 1962: 67 – 70). לפיכך, יש גם הטוענים, כי 'כוש' זה, משמר בעצם את זכרה של ממלכה "כרדונ-י-אש" ה'כַּשִת' בבבל (שם, וראה גם לעיל) – וייתכן אפוא שסיפור 'כושן רשעתיים' אכן קושר לכאורה את מוצאם של שבטי 'כושן' עם מסופוטמיה, כשם שפרשת "בלעם" קושרת לשם את 'מדין'. הקושי העיקרי בנסיון לקשור את "חנתו-יעוש מדרום כוש", הנזכר בסיפור סינוהה, לאותם 'כַּשִים' שיסדו את ממלכת 'כרדוניאש', הוא בעיקר קושי כרונולוגי. ממלכה כשית זו – המוכרת גם מקשריה הטובים עם מצרים, כפי שהם עולים ממכתבי אל-עמרנה (א"ע 1 – 9) – נוסדה בבל רק בראשיתה של המאה ה16 לפנה"ס – לפי הכרונולוגיה התיכונה; ולכל המוקדם באמצעה של המאה ה17 לפנה"ס – לפי הכרונולוגיה הגבוהה (תדמור תשכ"ז: 46 – 47). לפיכך, קשה יהיה להוכיח ששבטים 'כשים' הגיעו לעבר הירדן כבר במאה ה20 לפנה"ס. אבל, יחד עם זאת, מאחר שה'כשים' היו במקורם עם של נוודים ורועי צאן (שמוצאו בהרי הזאגרוס), יש להניח שלמועד השתלטותם על מסופוטמיה הגדולה קדם "משך ארוך" של חיי נדודים בספר הארצות הנושבות, עד שצברו די כוח ותבונה כדי לתפוס את השלטון – וגם להחזיק בו למעלה מ300 שנה. למעשה, נראה כי ה'שושלת הכשית' הראשונה נוסדה במקום לא ידוע – כנראה באזור ממלכת 'חַ'נַ' שבצפון – עוד קודם, ומלכיה הראשונים מלכו שם במקביל למלכי השושלת ה-א' של 'בבל' – זו של 'חמורבי' (וראה שם); ואם נוסיף לכך עוד שנים רבות קודמות של חיי נוודות באזור, כנ"ל (אך ראה דעה אחרת: נאמן 1990: 302), אזי נתקרב לאפשרות ששבטים 'כשים' הגיעו גם ל'עבר הירדן' כבר בתחילת תקופת הMB2. בעניין זה יש עוד להעיר פה, כי גם העובדה שהנצחון על 'כושן רשעתיים' יוחס ל"עתניאל בן קנז אחי כלב" (שופט' ג' 9 – 10), עשויה גם לרמז, כפי שכבר הראינו לעיל, למידת קדמוניותה של מסורת זו.
    כיוון שאין בידנו תיאור אפיגרפי של המתרחש בסביבות א"י בתקופה זו, כל ההשערות לגבי מקור מוצאם של 'שבטי כושן' ישארו בגדר השערות. עם זאת, בציור שנתגלה על קיר של חדר קבורה ב'בני-חסן' שבמצרים, המיוחס למאה ה20 לפנה"ס (מזמנו של סינוהה), מופיעה קבוצת "לוחמים אדומי שיער" לכאורה (איור: 10), המזכירים במראם את הסיפורים האטיולוגים על 'עשיו' – המכונה גם 'אדום': "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער…" (ברא'.כה.25). אמנם, אפשרי בהחלט שמצוירים פה בני עם (צפוני?) אחר, ואולי בכלל מדובר בשיקול "אומנותי" של הצייר (אף שהמצרים הקפידו מאוד בתיאור המציאות); וממילא, אף אין אנו יודעים בוודאות אם התנ"ך עצמו מכוון בדבריו לצבע שערו של עשיו, או לאספקטים אחרים של המילה 'אדמוני', כגון: 'בריא' או 'יפה'; ועוד איננו יודעים מה היה אחוז ה'כושים' באוכלוסי 'אדום' ומהי מידת הזהות שיוצר המקרא ביניהם ובין כל אחד משני האתנוסים שישבו שם (לטענת המקרא): "שעיר" ו"אדום". ברם, לאור הסיפור על "מרים" שהוכתה ב'צרעת' והפכה דווקא ל"לבנה כשלג" (במד' י"ב 10) – כנראה כעונש "הולם" על טרוניותיה בדבר אשתו ה"כֻשית" של משה (שכאמור לא הייתה "שחורה") – אין להוציא מכלל אפשרות שכמו אותם הלוחמים הנראים בציור הקבר מבני חסן, כך גם 'כושן' הקדומים, היו דווקא העם הבהיר מבין העמים תושבי האזור…"

    http://www.crystalinks.com/canaanites.jpg

    עד כאן לגבי "אשתו הכושית" (או שמא צריך להיות "כושנית") של משה – וכעת משהו לגבי חותנו/חתנו המדייני/קיני, חובב:

    השאלה אם חובב ובני עמו "התלוו" לבני ישראל או לא היא שאלה טובה. לפי דעתי הבעיה שמסתתרת פה היא שהקבוצה שהיוותה בראשיתה את "בני ישראל" מעולם לא נדדה במדבר, אלא רק משה (שהיה כנראה "איש מצרי" נכבד שנמלט לארץ מדין) וכמה מבני משפחתו הקינים – והם אלו שעלו מהמדבר בימי דבורה ויהושע, והביאו עמם מהמדבר את האמונה באל 'יהוה', כמו גם את מסורת הנדודים במדבר ומסורות הר סיני שצורפו למסורת יציאת מצרים רק בדיעבד (ובוודאי כבר קראת אצל נות' ואחרים שמסורת יציאת מצרים ומסורת מעמד הר סיני היו בעבר שתי מסורות נפרדות שחוברו להן יחדיו)…

    אזכורים מפורשים לעלייתם המאוחרת של הקינים (או חלקם) והצטרפותם לעם ישראל ניתן למצוא בתחילת ספר שופטים: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת-בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב אֶת-הָעָם" (שופטים א' 16), וכמובן בסיפור דבורה, המתאר את עלית חבר השבטים הקינים בימי המלחמה ביבין מלך חצור, בסמוך לבחירתו של "אלוהים חדשים" בישראל: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה; וַיֵּט אָהֳלוֹ, עַד-אֵילוֹן בצענים (בְּצַעֲנַנִּים) אֲשֶׁר אֶת-קֶדֶשׁ" (שופטים ד' 11)… אבל, בנוסף לכך, אזכורים סמויים יותר לעליית "הקינים/כושנים/מדינים" בהקשר לעלייתו של האל 'יהוה' משעיר, ניתן לדעתי למצוא גם אצל חבקוק: "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה; כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ; וְשָׁם, חֶבְיוֹן עֻזֹּה. לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו. עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם; הֲלִיכוֹת עוֹלָם, לוֹ. תַּחַת אָוֶן, רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן; יִרְגְּזוּן, יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן" (חבקוק ג' 3 – 7), ולדעתי גם בברכת משה, שם צריך לתקן את הביטוי הסתום "אַף חֹבֵב עַמִּים, כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ; וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ" באופן שיקרא יותר ברור: "אַף חֹבב עִמךָ, כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ; וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ"… לדעתי קל מאוד לשחזר ולתקן את הפסוק לפי ההנחה שהאות מ' (היום סופית) במלה "עמים" החליפה בטעות העתקה קדומה את האות כ' – בשל הדמיון בכתב העברי הקדום בין האותיות מ' ו-כ' – והאות י' נוספה כתנועה רק בשלב מאוחר שבו הוסיפו תנועות. בנוסף יש לציין שהמילה 'תכו' במצרית משמעה 'סוכות', ואולי הכוונה כאן שחובב וחבורתו חנו בעמק סוכות – בגילגל שליד אדם העיר, שם הטיף חובב את תורתו ודיברותיו של אותו "אלוהים חדשים" שהביא עם בני עמו מהמדבר…

    • על הקשר בין הקינים לכושים למדים אנו מנישואי איוונקה-יעל ליואל-חיים (ג'רלד) כוש-נר, קרובו של כוש-בן-ימיני ויועצו של בונה המגדל. משיתוף הפעולה בין הכושים לקינים קמה ממלכת קניה.

      בברכה, ש.צ. לוינגולו מארץ זולו

  5. וואו! "וַתֵּרֶב חָכְמַת לוֹבֶּנְגּוּלוּ מֶלֶך זוּלוּ מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב… וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת לוֹבֶּנְגּוּלוּ מֶלֶך זוּלוּ מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ"… :-)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים