Home » מקרא » יוצאים מהמחתרת -מחקר התנ"ך והציבור הדתי

יוצאים מהמחתרת -מחקר התנ"ך והציבור הדתי

Herzog_Hatanakhלולא היה זה צירוף מקרים לא הייתי מטריחכם בפוסטון זה, אך החרש לא אוכל!…
אתמול פורסם כי מכללת הרצוג השיקה את אתר התנ"ך החדש, המקבילה הבוגרת של מיזם 929 \ תתקכ"ט עליו כתבתי באכזבה לא מזמן – ומסתבר כי חלק מהמלצותיי יושמו :)
האתר מושקע ומקצועי, גם בהיבט התוכני וגם בהיבט הטכני (למעט חריקות פה ושם, שכן הוא עדיין בהרצה) – ככה צריך להיראות אתר!

ביקום מקביל, מתחת לפני האדמה, פורסם ב- Ynet (שאמנם שנוא עליי, אבל מה לעשות – הוא דיווח ראשון…) מסתבר שבשנים האחרונות ישבה קבוצת חוקרי מקרא ורבנים דתיים, בהנחיית ד"ר טובה גנזל והרב ד"ר יהודה ברנדס, ולמדו לעומק סוגיות של מחקר המקרא והשלכותיו על האמונה היהודית-דתית. בין השאר עסקו כמובן בסוגיות הנפיצות של השערת התעודות, ההיסטוריות של התנ"ך ואפילו של מעמד הר סיני, ללא מורא וללא משוא פנים, כך מדווח.
התוצר של אותה קבוצת לימוד חשאית הוא ספר שיצא לאור ממש עכשיו בשם "בעיני אלוהים ואדם", שכבר פרק המבוא שלו נראה מבטיח, ואני מקווה שאזכה לקרוא אותו בקרוב ולהישאר בחיים כדי לדווח – בינתיים, הנה כמה ציטוטי מפתח:

Beinei_Elohim_Veadam…דגם רביעי, שלא בא עדיין לכלל ביטוי נרחב בתוך הציבור האמוני, אף שיש לו מהלכים חשובים בדורות האחרונים בין הוגי הדעות ובקרב אנשי מדע דתיים, הוא דגם המוכן להודות בתקפותן של השאלות.
לצד קבלת השאלות שמציב חקר המקרא מקבל דגם זה גם את הנחות היסוד הרציונאליות הנדרשות כדי לענות לשאלות הללו, מבלי לראות בכך ערעור של האמונה בה', בקדושת המקרא, ובמחויבות לקיום המצוות ולהלכה…
בהצטרפות אל חיפוש דרכים ל'יישוב הסכסוך' בין השיטה המדעית בחקר המקרא ובין האמונה הדתית, אין כמובן משום התחייבות לקבל מראש ממצאים אלה או אחרים… הׂשדה שהמאמרים שבקובץ זה מצויים בו אינו שדה ביקורת המקרא ומחקרו המדעי, אלא שדה האמונות והדעות וההתמודדות עם עצם הפעלתה של השיטה המדעית. הם אינם בוחנים את מסקנות המדע אלא את משמעות האמונה ב"תורה מן השמים" וגבולותיה.

אם הספר יהיה אפילו גלוי יותר מ"עד היום הזה" של הרב אמנון בזק, זו תהיה התקדמות מסוימת בכיוון בו אני מאמין: התמודדות ישירה וכנה יותר עם ממצאי מחקר המקרא, והשלכותיו עלינו (למי שטרם זכה לקרוא, טרחתי וכתבתי בזמנו את ה"אני מאמין" שלי בנושא – חלק א, חלק ב)

עדכון 4.8.15 – הספר אכן גלוי יותר, במובנים אחרים – ראו את הסקירה שלי כאן.

30 תגובות על “יוצאים מהמחתרת -מחקר התנ"ך והציבור הדתי

  1. קראתי את הכתבה מוואיינט שלונקקה כאן וראיתי את שמות המשתתפים העיקריים. אז מצטער על הסרקזם אבל ה"כינוסים החשאיים" הללו הזכירו לי את הסצנה מהסרט "בריאן כוכב עליון" של המחתרת היהודית דלת האמצעים והסד"כ שמתכננת את המתקפה הרומאים
    בסופו של דבר מי שנותן את הטון בחינוך ובעיצוב התודעה הרוחנית והאידיאולוגית בציבור הדתי אלו לא אנשי מדעי היהדות באקדמיה ולא רבנים שכבודם במקומם מונח אך במחילה אין להם כמעט דיוויזיות ( כפראפראזה על דברי סטלין על האפיפיור )
    מי שמעבירים את התודעה הם המחנכים והמחנכות בישיבות התיכוניות ובאולפנו ובישיבות ההסדר והגבוהות והמכינות והמדרשות וכן רבני הקהילות
    הנ"ל רובם המכריע לא מגיע מהכיוונים של חקר המקרא ו"המהפכנות הדתית" ככה שכנראה כל הפרוטוקולים של אותם כינוסים כנראה שישארו במגירה
    זה שעשו על זה כתבה בוואיינט לא אומר דבר, רגילים שם לקחת מקרי קצה מהציבור הדתי לנפח אותם בעוד רוב הציבור הדתי אדיש או מתנגד לאותם דברים

  2. מתוך הרשימה אולי הכי משפיעים בציבור הדתי הם הרב מדן והרב שרלו ואני די משוכנע שהם היו הצד היותר שמרני מבין רשימת הכותבים אך אני אומר זאת כמובן לפני קריאת הדברים ומתוך השערה

    לגבי נתינת הטון- מה שאתה כותב נראה יותר כמשאלת לב מאשר ראיית המציאות כפי שהיא והתהליכים המתרחשים בה

    זה נראה כאילו אתה לוקח יותר מידי ברצינות את כל הפאנלים האהובים כל כך על הדתיים הליברלים שאתה חושב שמדובר בבשורה של הדור ובזרם רעיוני חדש שייהפך עם הזמן למיינסטרים בציבור הדתי לאומי

    אבל בא תראה:

    נראה לי ששנינו נסכים שהציבור הדתי לאומי עבר בעשורים האחרונים שינויים גדולים הן בתחום הפוליטי שמציבור שהיה שותף למפא"י הוא נהפך לציבור הימני ביותר במדינה שהסתער על תחום ההתיישבות בשטחים המשוחררים ממלחמת ששת הימים והן בתחום אורח החיים הדתי שכיום בניגוד ללפני 40-60 שנה הליכה עם ציצית בחוץ והקפדת הנשים על לבוש צנוע על פי ההלכה ובכלל לימוד תורה ברמה גבוהה של ציבור גדול והקפדה על רמה הלכתית נאותה נהפכו למיינסטרים שבמיינסטרים

    איך כל זה קרה?

    זה לא קרה כתוצאה מקיום פאנלים נושאי כותרות סטייל "הציונות הדתית לאן?" או "הלכה ומודרנה הילכו שניהם יחדיו?" וגם לא כתוצאה מטורי פובלציסטיקה וכתבי עת

    זה קרה כתוצאה מחינוך ועשייה! מעט אנשים בעלי יוזמה הקימו מוסדות תורה ואלו שהלכו לשם ונבנו שם וחונכו שם המשיכו עם זה הלאה והלכו ללמד ולהקים עוד מוסדות
    כך התחילו הרב נריה והרב יגל עליהם השלום את מה שמכונה "דור הכיפות הסרוגות"

    כך התחילו יוצאי "כרם ביבנה" "מרכז" ו"הגוש" והישיבות שקמו אחריהם להחליף בהדרגה את אנשי החינוך החרדים שלימדו במוסדותיה של הציונות הדתית [כי לפניהם היה חוסר ברבנים שהגיעו מהציבור הדתי לאומי עצמו! לא שלא היו אבל היו כנראה מעט מידי לצורך הקיים]

    וכנ"ל בתחום ההתיישבות שאנשי "גוש אמונים" תלמידיו של הרצי"ה בהכוונתו הסתערו על תחום ההתיישבות בשטחים המשוחררים וגם הם לא הניחו ידם מתחום החינוך והקמת ישיבות וכו'

    לאט אבל בטוח הציבור הדתי לאומי עבר שינויים גדולים עד כדי כך שמן הסתם יצא לך לשמוע בעבר אנשים מבוגרים יותר שתמהים "לאן נעלמה בני עקיבא של פעם" מתחת לאפם

    היות ואין כמעט דתיים ליברלים רדיקליים מהסוג שמתואר בכתבה בוואיינט שהולכים לחינוך והקמת מוסדות חינוך תורניים או להנהגת קהילות ורוב הדוברים של הציבור הזה נמצאים או בתקשורת או באקדמיה [בדר"כ בחוגים שאין שם אלפי סטודנטים שיהיו שומעי לקחם הפוטנציאלים] הסיכוי שתהיה להם השפעה מעשית שתכוון דור שלם כמו שהצליחו הרב נריה והרב יגל והרצי"ה ותלמידיו הוא אפסי

    לכן אני טוען שכל הפאנלים והכינוסים שלהם אולי יקבלו כותרות בוואיינט אבל כנראה שלא במוסדות החינוך השונים

  3. ואם כבר הזכרת את הרב אביה הכהן -גם הוא עצמו הודה שלמרות שהוא רואה את עצמו כחלק מהציבור הדתי הליברלי הוא לא רואה לו עתיד ללא עולם תורה מסודר ויציב וכדבריו בביקורת "הפכנו ליהדות של סמפוזיונים"

    והנה דבריו המלאים:

    http://toravoda.org.il/node/952

  4. מחכים לביקורת, ולהשוואה מלומדת בינו לבין ספרו של הרב בזק

  5. אני לא רוצה להעליב, אבל אין מה להשוות שום דבר לספרו של הרב בזק. (בתקוה שהוא לא קורא אותי;)

    • כשזה בא מאדם שכמוך, שכל רז לא אניס ליה, ממחקר המקרא (קאסוטו!) ועד למחקרים העדכניים (בעברית!) בתחום הכרונולוגיה המצרית והפרסית – קשה לי להניח שהוא לא יקרא, ועוד יותר קשה לי להניח שהוא לא ייעלב.
      אני רק מקווה שהוא יצליח להתגבר על העלבון…

    • אריאל, קראתי את ספרו של הרב בזק ולא הבנתי איזה פסול מצאת בו?

      תוכל קצת לפרט?

  6. Pingback: תורה בין אלהים ואדם – על הספר "בעיני אלוהים ואדם" | ארץ העברים

  7. אברם, אנסה לנתב את הדיון לפסים ענייניים יותר מרמת האיי קיו של המשתתפים בו, ואני מקוה שזה לא יהווה מעמסה רבה מדי על כישוריך הרגשיים, השכליים או החברתיים. במקרה וכן – תוכל לבקש סליחה, לצאת החוצה, לצעוק ״המורה מפגר״ ולחזור לדיון. בסדר?

    אמיר, כנראה שהאשמה בי. אני, בעקבות תיאור הספר כ׳התשובה הדתית לביקורת המקרא׳ ציפיתי לספר פורץ דרך בסגנון קאסוטו (!) רד״צ הופמן או לפחות הרב ברויאר, כלומר, ספר שמביא טיעונים חדשים ומבריקים כנגד בה״מ, ואפילו רעיון גדול אחד שמייתר את הביקורת כולה.
    למותר לציין שבספר אין את כל זה. הספר הוא בסך הכל סיכום של חומר מוכר, ואני יכול לומר שלי, כהדיוט שכנראה קרא בסה״כ את קאסוטו, לא חידש הספר הרבה.
    כל זה עדיין לא רע, ספר סיכום הוא דבר חשוב מאד (ולמפרע הבנתי משפט שלא שמתי לב אליו לפנ״כ – הרב בזק אמר שהוא מצפה שספרו יהיה התשובה לספר ׳מבוא לביקורת המקרא׳ של א׳ רופא, כלומר סיכום בלבד, כשם שמבוא לבה״מ הוא סיכום בלבד.)
    אלא שגם כסיכום הספר לוקה בחסר. הרב בזק מתעלם באלגנטיות מכל ההשגות שהעלו חוקרים הרמוניסטיים לאורך שנים רבות על בה״מ – כמו רד״צ הופמן או ידידי האהוב קאסוטו, מקבל את מסקנותיה כתורה מסיני ופונה לשיטתו של הרב ברויאר, הלוקה בנמיכות רוח כלפי הוד קדושת החוקרים ומפנטזת חילוקים קבליים עמומים.
    יהודי חכם שקרא את הספר ישב אח״כ, מנה את ההוכחות בעד בה״מ ואת תשובות הרב ברויאר וגילה שהתשובות לא מתחילות לענות על השאלות. היהודי נאלץ להאמין שבה״מ צודקת.
    הלך היהודי ופתח בעצכ״ח אשכול בשם ׳פתרון חידת חיבור התורה׳ אשכול שזכה למאות תגובות ומאות אלפי צפיות, בו דנו כמה וכמה חכמים על כל הנושאים באופן רציני, ובסופו התברר שלא דובים ולא יער, כמעט לכל השאלות יש תשובות רציניות ומתקבלות על הדעת, שלא הובאו בספר הסיכום הגדול, התשובה הדתית לטענות ביקורת המקרא.

  8. (תוקן בעקבות אי הבנה)
    לגבי "עד היום הזה" – הרב בזק לא מקבל את השערות מבקרי המקרא ולהיפך – הוא מתעלם מחלק גדול מקושיותיהם… הוא משתדל עד כמה שאני זוכר לעסוק בשאלות ה'קלאסיות', וגם לגבי שיטת הבחינות הוא מודה שהיא לא מספקת. יש לי תחושה שגם אותו לא קראת מספיק + אתה מצפה שהספר יעשה מה שאתה רוצה, ולא מה שהמחבר מתיימר לעשות. נגד זה אין הרבה מה לעשות…
    ולגבי האשכול – אכן אשכול מצוין, שמודה בפה מלא שהתורה שלפנינו לא חוברה (כולה לפחות) בימי משה. ברור לך שאת היהודי המצוי לא כ"כ מעניין שהצלחת להפריך את ההשערה שהתורה חוברה בתקופה הפרסית, ובמאמץ פרשני הצלחת להראות שהיא חוברה בימי שלמה… וכדבריו האלמותיים של הרב ברויאר אותם אני נוהג לצטט במקרים כאלו:
    "הנה מספרים לנו שקאסוטו וקויפמן ערערו את ביטחונה המדעי של ביקורת המקרא… כאילו יש נפקא מינה של כלום בין תורתו של ולהויזן – שנכתבה בימי עזרא על יסוד מקורות שבכתב – לבין תורתו של קאסוטו – שנכתבה בימי השופטים על יסוד מקורות שבעל פה…?!"

    • אם פלוני מייחס את התורה לעזרא, אלמוני לימי חזקיהו ופלמוני לימי שפוט השופטים. ועל כולם יש שאלות קשות ובכל זאת הם נשארים בדעתם – מדוע אני צריך להיבהל אם יש שאלות על מסורת אבותיי שהתורה ניתנה בימי משה? ההמיר חוקר תיאורייתו והיא בעייתית ודחוקה, ועמי ימיר כבודו בלא יועיל?

      בברכה, יהודי עקשן

      • אם מצאת את השיטה הראוייה לכתיבת 'מבוא למקרא' למה לא תכתוב אתה ספר 'מבוא למקרא' שיהיה טוב יותר? או לכל הפחות, תשלח את הצעות השיפור שלך לרב אמנון בזק, שיוכל לעדכנו במהדורה הבאה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  9. אברם, מעולה. אז לא רק שהוא לא מביא את כל התשובות, הוא גם לא מביא את כל הקושיות.. הלזה יקרא סיכום?
    יש לחלק את הנושא להרמוניזציה ואנאכרוניזציה. באשר לשאלת אחדות המחבר, הוא מקבל את דעת הכופרים כאמת יצוקה אלא שעונה עליה באמצעות ברויאריזציה. באשר לשאלת זמן המחבר הוא מביא את התירוצים המקובלים (ולא את כולם!)
    יש גם את הארכיאולוגיזציה שגם בה הוא מביא תירוצים – שוב, לא את כולם.
    לגבי האשכול, ׳יש לי תחושה שגם אותו לא קראת מספיק (או בכלל) + אתה מצפה שהוא יעשה את מה שאתה רוצה׳ הרעיון שהתורה נכתבה בימי שלמה מופיע בעמוד הראשון של האשכול ובמשך 25 עמודים מתנהל דיון בין התזה הזו (להלן: תש״ק – תורתם של קאסוטו וקויפמן) ובין התזה שהיא נכתבה בימי משה (להלן: תש״מ – תורתו של משה), המסקנה היא שהיא נכתבה בימי משה. אגב, אני כמעט לא כתבתי שם.
    היהודי החכם, פותח האשכול, שהוא דרום חוקר, טען שתלמידי משה סידרו את התורה ולדעתי א״צ להגיע אפילו לזה.

    ש.צ. הדבר הזה מצריך עבודה עצומה, אולי (והלואי) בעתיד..

    • הואיל וב'אשכול' הנ"ל, ובאו כנראה כל הטיעונים לכאן ולכאן, ניתן לערוך מתוכו סיכום שימצה את הנושא לכל צדדיו, ולהעלותו לרשת אי שם או אי כאן.

      ייתכן גם, כפי שהצעתי, להציע לרב בזק לערוך 'חלק שני' לספרו 'עד היום הזה', שבו ידון בסוגיות שבהן קיצר או לא עסק בספרו, שכנראה היה צריך לכתבו במהירות כדי שיהא משקל נגד למבואו של פרופ' רופא. ברור שרב ור"מ בישיבה שחקר המקרא הוא רק חלק מעיסוקיו הרבים, והוא עומד לשרת את תלמידיו ובני קהילתו וללמדם מקרא ותלמוד, הלכה ומחשבה – לא יוכל להוציא 'על ההתחלה' מלאכה שלימה, ובדרך הטבע יצטרך למהדורות והוספות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ומינה תלמד שתורתו של משה, מנהיג לעם של ששים ריבוא, העומדים עליו מבוקר עד ערב בענייניהם הגדולים והקטנים – סביר שתיראה לא כתורתו הסדורה והשיטתית של פרופסור היושב בשלווה ובנחת במגדל השן האקדמי. תורתו של משה תיראה ודאי סוערת ותוססת, מדברת כאן בעוז וכאן בעדינות, מדגישה כאן פן זה ושם פן אחר. דיברה תורה בלשון בני אדם, לא בלשון אנשי אקדמיה…

  10. אפילו באשכול ההוא לא הובאו כל הצדדים, אבל אתה צודק שהוא יכול להיות התחלה מעולה.
    ניתן באמת להציע לרב בזק לכתוב ח״ב לספרו. נוכל להביא לפניו גם את הבעיות שהוא לא ענה עליהן וגם את התשובות שהוא לא הזכיר.
    אגב, ביקורת על ספרו http://tora.us.fm/tnk1/messages/sig_9sfr_2.html

    • בלשון הזה אמר לו: "חבל שלא שימשת את הרב יהושע ענבל!" – שכן ככל הידוע לי הוא כבר כתב מסמך ענק בנושא, אם כי טרם הוציא כספר (פעם חשבתי שאתה זה הוא, אבל הובהר לי על ידי ניק אחר שהוא זה לא אתה, בהנחה כמובן שאתה זה אתה…)
      בכל אופן, יש כמה קושיות יסוד שאין להן שום תשובה סבירה ולכן גם הרב בזק לא יוכל לכתבן שחור ע"ג לבן, לכל הפחות בשנים הקרובות. הדוגמה החביבה עליי: כמה קרבנות יש להקריב בשבועות?
      אני משער שעוד כמה וכמה שנים רוח הזמן תבשיל גם להוצאת ספר מפורט בסגנון של האשכול הנ"ל, שמוכן להודות ש"תורה מן השמים – כן, אבל…"

      • זו דוגמה מצויינת לשאלה מדומה, שאינה מתחילה כלל וכל יסודה באי הבנה.

        בויקרא כג לא נזכרים עדיין קרבנות המוספים. הקרבן שנזכר שם הוא בבחינת 'והקרבתם על הלחם'. לעומת זאת בבמדבר כח מבוארים קרבנות המוספים. מובן מאליו שלא אמורה להיות זהות בין קרבן המוסף של החג לבין הקרבנות הנלווים להנפת שתי הלחם.

        אם זו ה'קושיא החזקה' שלך – אני ממש רגוע.

        בברכה,ש.צ. לוינגר

        • "יסודה באי-הבנה" – השאלה של מי?…
          שכן בויקרא כג התורה מקפידה להדגיש בכל חג "והקרבתם אשה לה' " (חוץ מסוכות, הנסמך לשמע"צ) – האשה הוא המוסף שבמדבר כח אמור לפרש.
          דא עקא, בחג השבועות זה לא כתוב! כלומר – אין לכאורה כל אשה נוסף מעבר למפורש כאן. ודוק.
          בכל מקרה, זו סתם דוגמה חביבה, וכמו שנאמר: "כי מטית לדיני בכור ומעשר, תא ואקשי לי"…

          • בס"ד כ"א באב ע"ה

            לאברהם – שלום רב,

            אני שמח לשמוע שמקובל עליך שספר ויקרא סומך על מה שיתבאר בהמשך בספר במדבר, קרבנות המוסף של כל חג. הוה אומר: הכותב סומך על הקורא שיפתח את ספר במדבר וימצא את מבוקשו, ואמירת 'והקרבתם אשה לה" היא מעין 'הערת שוליים'.

            אלא שאתה שואל: מדוע בכל חג יש הפניה מפורטת, ואילו בחג השבועות נעדרה הפניה זו.

            אולי התשובה היא, שמשה עומד לפני קהל ומרצה את דבריו. כשהוא עומד ומרצה על כל חג, הוא מזכיר בדרך אגב את ה'אשה', אך מדגיש שהקרבת האשה אינה ה'פואנטה' של החג, כאומר: 'יש אשה, אך זה יבואר בהמשך, לא עכשיו הזמן להתעסק בזה'.

            שונה מכל החגים הוא חג השבועות, המתואר כיום הקרבת מנחת הבכורים, ו'בעצם היום הזה' יש גם יום מקרא קודש.

            אם משה היה מכניס גם כאן את הערת השוליים 'והקרבתם אשה לה" המלמדת על קיומו של קרבן נוסף בחג זה, היה צריך להזכיר פעמיים באותו חג 'והקרבתם אשה' – היה הדבר 'מקפיץ' את השומע, ומייד היו מתחילים לשאול שאלות: מה הם שני מיני האשה , ומשה היה צריך לענות ולפרט. אבל משה לא רוצה בשלב זה למקד את הדיון בסוגיית קרבנות המוספים. 'הערת השוליים' שתישמע כאן – תסיט את דעת השומעים מהמסרים העיקריים שמשה רוצה להעביר כאן ועכשיו.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            לגבי המעשרות הרחבתי את הדיבור בתגובותיי למאמרך 'צו לצו – על קובצי החוקים שבתורה'. גם שם עמדתי על השיקול הפדגוגי של משה שלא 'להנחית' בבת אחת על קהל שומעיו את המעשר הכפול שהם עתידים להתחייב.

            רמז לבאות הם מקבלים כבר בספר בראשית, המספר על החומש שנתנו העם למלך. אך את התמונה המליאה יקבלו השומעים רק בהדרגה. אחרי שיופרשו הלויים וייקבע תפקידם, ואחרי שיבואר שאין להם חלק בארץ – אז בשל העם לשמוע על מעשר ללויים חלף הנחלה שלא תהיה להם.

            רק מאוחר יותר, על סיפה של הארץ, אחרי שכבר ראו ב'אתחלתא דכיבוש" – אז בשל העם לקבל עול של מעשר הנוסף, שישמש בחלק מהשנים לאכילת האיכר וביתו ב'מקום הנבחר' וכל שנה שלישית לעניים ש'בשעריך'.

            משה כפדגוג אמן, צועד קימעא קימעא. ממתין שקהלו יהיה בשל לכך – ורק אז מוסיף עליהם מצוות.

            ולעניין בכור – יתבאר בע"ה להלן.

          • כדאי לציין עובדה נוספת, שאף היא זוקקת הסבר. בפרשת פינחס לא נזכר 'אשה' בקרבנותיו של חג השבועות (וכן בקרבנות יום הכיפורים), בעוד שבשאר המועדים נזכר 'אשה'. והדברים צריכים ביאור.

          • "שספר ויקרא סומך על מה שיתבאר בהמשך בספר במדבר" – לא כי, אלא לויקרא היה ברור שיש להקריב קרבן חגיגי, איש על במתו. מאות שנים אח"כ באו הכהנים והפכו את קרבנות העם לקרבנות ציבור – לשם כך היה צריך פרטים מדויקים, אז הוסיפו הנחיות מפורטות בבמדבר…
            בכל מקרה, לא על זה יקום ויפול דבר. ולגבי הבכורות – הרב ד"ר יהושע ברמן מתייחס לכך במאמרו בספר "בעיני אלוהים ואדם", ואחרי פלפול ארוך בסוגי החוקים במזרח הקדום וכו' הוא טוען בפשטות כגישת התמורות – משה עדכן את החוק בבמדבר, שעודכן בעצמו בעקבות פרשת קורח… נו, שוין.

          • יש לפנינו דוגמא נוספת לדרך של 'כלל ופרט':
            בויקרא כג מוצג בקצרה בכלל 'והקרבתם אשה לה', ובבמדבר כח-כט בא הפירוט של קרבנות המועדים. דוגמאות נוספות ל'כלל ופרט' (שגם עליהם חגגו המבקרים ללא צורך) הבאתי בתגובתי 'כלל ופרט – למהלכו של ספר בראשית', למאמרך 'תורה בין אלקים ואדם'.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            לגבי 'נו, שוין' –
            אכן במירווח שבין shown (גלוי) לבין 'הסתר', יכול המאמין להישאר 'זליג' – שמח – בהיותו סמוך ובטוח על סמך מה שכבר נתברר לנו מהחכמה והסדר האלקיים, שגם מה שעדיין נראה בבלתי מתאים לסדר, יבוא ליישובו.

          • 'קפיצת שיח' - החלפת ה'נמען' במהלך הנאום (במקרא בכלל ובפרשיות הבכור) says:

            בס"ד כ"ב באב ע"ה

            בכמה מקומות במקרא נראה שה'נמען' אליו פונה הדובר מתחלף באמצע הנאום, מבלי שהדברים יצויינו.

            כך למשל בתהלים ק' (מזמור לתודה'), שהפסוק הראשון פונה לאנושות כולה 'הריעו לה' כל הארץ', בעוד שבהמשך יאמר 'דעו כי ה' הוא אלקים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו'. בלי לציין זאת בפירוש, המשורר עבר מפניה ל'כל הארץ' לפניה ל'עמו וצאן מרעיתו', לעם ישראל.

            וכך באמצעו של נאום אל כל ישראל שבו סוקר משה את ההיסטוריה של העם במדבר, עובר משה ללא כל התראה מוקדמת ומדבר אל בני גד ובני ראובן: 'ואצו אתכם בעת ההיא לאמר… חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל…' 0דברים ג,יח).

            נראה שתופעה זו קיימת גם בציווי על על מתנות הכהונה (במדבר יח). תוך שה' מדבר אל אהרן ומצווהו: 'כל פטר רחם לכל בשר בבהמה הטהורה אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך' (יח,טו), עובר ה' ללא כל התראה אל בני ישראל ומצוום: 'אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, ופדוייו מבן חדש תפדה…' (יח,טו-טז), ושוב חוזר אל אהרן: 'אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה, קדש הם, את דמם זרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר…' (יח,יז).

            אולי ההסבר לתופעה טמון בעובדה שהדברים נאמרים בנאום הנאמר במעמד כל העם. הנואם הרוצה לעבור מ'נמען' ל'נמען' אחר אינו צריך לומר כל מילת הפרדה. די שיסב פניו מהאחד לחבירו כדי שיובן שאליו הוא פונה. גם בכתיבת הדברים בספר נשמר האופי ה'נאומי' של הדברים, והקורא נאלץ להגיע בעצמו להבנה שהתחלף ה'נמען' אליו פנה הדובר.

            נראה שתופעה זו מסבירה את מה שקורא בפרשת 'כל הבכור' (דברים טו,יט-כג). בפרשה הפונה לישראל כלול גם פסוק כ' שבו פונה המצווה אל הכהן ואומר לו: 'לפני ה' תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך' ('אתה וביתך' דייקא, שכן בכהן מדובר כאן, שרק בני ביתו אוכלים איתו [ככתוב: 'ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין'. במדבר יח,יח] , ולא 'הלוי הגר היתום והאלמנה' כבכל ספר דברים. השומע ראה זאת ממבטו של משה שהופנה בעת הנאום אל הכהנים, בעוד הקורא מבין זאת מתוך ידיעתו את האמור בספר הקודם.

            בקראנו את דברי התורה – צריכים אנו להתרגל לא 'לקרוא' אלא להקשיב לדברים כנאום, ולנסות לראות בעיני רוחנו את משה העומד בפני העם ונואם, ואז יובנו כמה תופעות שאופייניות לנאום בעל פה ולא לחיבור כתוב

            בברכה, ש.צ. לוינגר.

          • דחיית פירוט קרבנות המוספים לפרשת פינחס (אחרי שלמד הקורא על כשלונו של דיר בלק) says:

            בס"ד כ"ד באב ע"ה

            כפי שראינו, מסתפקת התורה בפרשת אמור באיזכור קצר של קרבנות המועדים 'והקרבתם אשה לה". לא ניתן פירוט אלא לקרבנות הבאים כנלווים למנחת העומר ולמנחת הבכורים 'שתי הלחם', ופירוט קרבנות המועדים בא רק בפרשת פינחס.

            כפי שנראה בכמה מקומות בתורה, ענייני הקרבנות מובאים בזהירות יתירה, מחשש שיגלשו להבנה המוטעית שרווחה בעולם האלילי שמסביב שניתן 'לקנות' את הא-ל באמצעות שוחד בצורת קרבן.

            כך בפרשת קין והבל, מבהיר ה' לקין שנתינת הקרבן אינה מבטיח שה' ירצהו, והעיקר הוא 'אם תיטיב שאת'. בעת יציאת מצרים מצטוים בני ישראל להקריב קרבן, אך קרבן זה הוא המינימום שבמינימום, שה קטן בתוך שנתו הראשונה, ללמדנו שה' אינו זקוק למתנה, ואין עניינו של הקרבן אלא ביטוי להכרת הטוב של האדם לבוראו.

            וכך ספר ויקרא אינו פותח בחובה להקריב, אלא 'אדם כי יקריב קרבן לה". אם אתה רוצה להקריב – אתה צריך לעשות כך וכך כדי שיהיה קרבנך לרצון, וקודם כל תהיה 'אדם', 'א מענטש'. וגם את מי שמקריב מנחה דלה של סולת, מעריכה התורה באומרה 'נפש כי תקריב קרבן מנחה לה". מעריך הקב"ה את קרבנו של העני שבשבילו עשירית האיפה סולת היא מסירת נפשו.

            חלק נכבד מספר ויקרא עוסק במצוות המטילות על האדם חיי קדושה, ללמדנו שהקרבן הוא רק סמל, והעיקר הוא שהאדם יהיה 'קדש לה", ימסור את עצמו לה' על ידי חיי קדושה.

            רק כאשר יפנים האדם והעם שהעיקר הוא חיי קדושה מתוקנים, ניתן להכניס לעולמו את מצוות קרבנות המועדים. כשיש באדם את הגישה הנכונה, ימלאו הקרבנות את מטרתם: להביע את רגשי התודה של האדם על כל הטוב שנתן לו אלקיו, ולהלהיב אותו ברגשי אהבה לה' שילווהו בחיי החולין שלו, ויעודדוהו לחיי קדושה.

            רק אחרי שהקורא או השומע נחשף לכשלונו של בלק, שבזבז דיר שלם, 21 פרים ו-21 אילים בנסיון להטות את רצון ה' – מבין הקורא והשומע, שאת ה' לא קונים במתנות. הדבר היחיד המשמעותי בעיני ה' הוא עשיית רצונו.

            רק אז, ניתן לדבר על ריבוי קרבנות בימים מיוחדים בשנה. כדי להביא להתעלות רוחנית של האדם. התעלות הבאה מחיי יושר וקדושה, וכל תכליתה להעצים את רגשי האהבה והיראה לבורא כדי להותיר את רישומה של ההתעלות לחיי החולין.

            כנגד התפיסה המעוותת של הקרבנות כ'שוחד' לא-ל הזועם בנסיון להטות את רצונו, תפיסתם של בלעם ובלק, אומר מיכה: 'עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'… הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן… הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך' (ו,ה-ח).

        • בס"ד כ"ה באב ע"ה

          התפיסה שהמקרא בא להפנים, שהקרבן אינו 'שוחד' לה', באה לידי ביטוי גם בהבדל בין קרבנו של מי שעשה בשגגה 'אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה' שחטאתו שעירה או כבשה (ויקרא ד,כז-לה), בעוד שבפרשת 'ואם תשגו ולא תעשו את כל המצוות' (במדבר טו, כב-כט), מתחייב מי שחטא בשגגה דוקא עז קטנה 'בת שנתה'. דוקא חטאו החמור השקול כנגד כל המצוות, מחייב אותו 'לשמור על פרופיל נמוך' גם בחוזרו בתשובה, לבל יתגאה ויחשוב שהוא עושה טובה לאלקיו בהביאו קרבן גדול. הקרבן מסמל את האדם המוסר את עצמו לאלקיו, ויסוד תשובתו היא להקטין את עצמו, להרגיש שהוא בסך הכל שה קטן, שיש לו עוד הרבה מה ללמוד ולהשתפר.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בס"ד כ"א באב (יא"צ דהגר"ח מבריסק) תשע"ה

      שיטת ה'בחינות' לא יכולה לעזור ביישוב סתירות. אין מקום לסתירה בתורה אחת. סתירות מתיישבות על ידי הרמוניזציה המראה שמדובר בשני צדדים המשלימים זה את זה, כגון שבבראשית א' המדבר בבריאת העולם כולו נבראו הצמחים והעצים ביום השלישי, בעוד שבבראשית ב' מדובר על בריאת גן עדן, על 'שיח השדה', השדה המעובד, ואלה נבראו יחד עם האדם.

      בסיפור המבול אין סתירה. נאמר שמכל החי יבואו אל נח שנים שנים להחיות, יבואו מעצמם. סמוך למבול מתווסף ציווי לנח לקחת מהבהמה הטהורה ומהעוף שבעה שבעה, ועל אלה לא נאמר שבאו מעצמם. את סיבת ההבדל אנחנו מבינים רק בסוף הסיפור: מהבהמות הטהורות הקריב נח קרבן. היו כאן, איפוא, שני ציוויים הנובעים משני טעמים. טעם אחד הוא הצלת המין, ולזה די בזוג אחד. בבהמות הטהורות, היה טעם נוסף – להקריב מהן קרבן לה'. מובן מעתה שששת הזוגות המיועדים לבחור מהם קרבן לא נידבו את עצמם, אלא נח היה צריך לקיים בהם 'משכו וקחו לכם'.

      ה'בחינות', המבוססות על ה'צוויי דינים' הבריסקאי, עוזרות לנו בהבנת הטעמים השונים של הציווי, שחייבו לא למסור את הציווי בבת אחת, אלא להציגו במספר פעמים שבכל פעם מודגש טעם אחר. כך, למשל, חוזרת מצוות השבת מספר פעמים, פעם כזכר לבריאה, פעם כאות לבחירת עם ישראל, פעם כזכר ליציאת מצרים, ופעם למטרה חברתית 'למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר'.

      ככל שנלמד את התורה ונדקדק בה, כדי לשאוב ממנה אמונה וערכים – כן יתגלו לפנינו צפונותיה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים